יום ב', ט’ בטבת תשע”ט
    דף הבית  |  יצירת קשר  
תחזית מזג האויר
היה המנהג בירושלים שהכלה שלחה לחתן קודם לחופה שעון, שטריימל וטלית" , מנהג זה נמשך בין החרדים עד היום. כן היה מוטל על החתן לשלוח לכלה שמלת משי זהב שקראו לה "שמלת החופה", וכן "בית נפש"(היה זה בגד עליון יקר, ארוג בחוטי כסף או זהב, שנועד להסתיר ולכסות את הלב והחזה מפני הצניעות) את דורון החתן נתנה אם החתן המיועד לעתידה להיות אשתו.

השידוכים, טכסי האירוסים והקידושים בקרב בני היישוב הישן בירושלים מרדכי אשל מתוך ספרי זיכרונותיהם של בני היישוב הישן בירושלים, מצטיירת תמונת מנהגי ההתקשרויות בין בני המשפחות שבניהם ובנותיהן הגיעו לפרקם. בחברה המסורתית של אותם הימים נהגה הפרדה מוחלטת בין גברים לנשים, על כן התקשרות בין בני זוג התאפשרה ביוזמת אחד מן האבות שפנה לאבי בן הזוג המיועד, או באמצעות שדכן, אשר לאחר הכרות קצרה עם אחד מן המיועדים לשידוך הציע לאבי המשפחה את בן או בת זוגו. השיקולים בדבר התאמת בני הזוג זה לזה היו בעיקרם כלכליים, אך היו גם אחרים שהיו לא פחות חשובים. שיקולים אלו הביאו בחשבון את מידת יחוסן של המשפחות שצאצאיהן היו מועמדים להינשא זה לזה, את שיוכן העדתי ואת מנהגיהן ואורח חייהן (חסידים ומתנגדים, אשכנזים וספרדים, משכילים או בעלי רקע תורני בלבד). גם היות החתן תלמיד חכם מובהק, בעל מראה נאה ומעורב בדעת עם הבריות נלקח בחשבון. מנגד, כלה מכוערת או בעלת מום, או נערה חסרת סבלנות שנכשלה בבוחן התרת קשרים וכיו"ב, או חתן מכוער ובעל מום, לא היו לכתחילה בגדר מציאה שראוי להתכבד בה. נישואים בין עדתיים לא היו שכיחים בימים ההם כבימינו, וכאשר משפחות בני עדות שונות נתאחדו בנישואי בניהם, היה הדבר בדרך כלל בין משפחות אשכנזיות לספרדיות שנמנו על משפחות רמות יחס או מ"אצולת" הממון. להלן תיאורם של אחדים מאנשי ירושלים שנולדו בה, או שעלו ממזרח אירופה להתגורר בה, ונישאו בה בגיל צעיר, כעולה מספרי זיכרונותיהם. תיאורו של אברהם משה לונץ ממשכילי ירושלים שבקרב שומרי המצוות. "לנשים המסכנות לא היו הזדמנויות רבות להתרועע בחברת גברים, זולת מאשר בימי חגים או בנשפי חתונה. בטרם נאסר הנוהג לנגן בחתונות בירושלים על ידי הרב מאיר אוירבעך (שהיה ממלא מקומו של הרב סלאנט), נהגו לנגן בחליל במוצ"ש שלפני החתונה ושלאחריה בבית הנשים את כל ניגוני המחולות שהציעו לפני המנגן, וזה היה כל תענוגן של הנשים ומשושן. לאושרן של הנשים כמעט ולא חלף חודש מבלי שהן נכחו בחתונה. הואיל והוריהם השיאו את בניהם בנערותם: "לא ראה החתן את הכלה רק פעם במעוף עין אחת, ומעולם לא הורשה להם לדבר איש עם רעהו, ומכל שכן לבוא לידי הכרה, ועל זה רבו הגיטין והזיווגים השניים. שכר סידור הגט היה בזול מאוד, והרב מסדר הגיטין, שלא קיבל כל שכר, קבע לו ליסוד לבלי חקור ודרוש מהבעל מה זה ועל מה זה? ואולי שלא במתכוון נשמטו מידי אשתו, הדלה והרזה, מעט מלח יותר מדי לתוך התבשיל ? ואפשר אולי לאחות את הקרע ? רק שאלה אחת שאלוהו: היש לך שלושים גרוש ? (שכר סופר, עדים והשמש), ובאומרו: הן, אם כן לך קרא את השמש.... במשך שעות שתיים נתבטל "הכרוז הקדום" ו"המזבח" הוריד דמעות לים הדמעות שלנו שעוד לא נמלא... והשדכנים מצאו כר נרחב, יצאו אצים רצים לבקש אישה בעד המגרש ואיש בעד המגורשת, ועוד הפעם חתונה ונשפים". במקום אחר בספרו כתב לונץ על הגן שליד שער מנזר הארמנים שהיה סמוך ובשכנות לרובע היהודי בעיר העתיקה. "שם בצל עץ אורן זקן נבנה ספסל ובשער המנזר נבנה אגן (סביל) ובו מים לשתיית העוברים והשבים. קרני השמש לא חדרו לתוכה, מפני גובה כותלי המנזר, וגם בשעות הצהריים יכלו המטיילים לשבת תחת צל עצי האורנים הזקנים. בשל מעלות אלו היה מוכשר מקום זה לטיול". בהמשך כתב לונץ על מקום זה את הדברים הבאים: "גם ביום חול פשוט נפגשו פה אנשים מתבודדים, או חבורות ההולכים או יושבים תחת צל עץ זקן, להתייעץ על צפונותיהם וגם חתנים וכלות, שבאו עם הוריהם או שדכניהם להיראות בפעם הראשונה למען יוכלו ההורים לומר לדבק טוב, לו היה אתנו איש היודע ומבין בשיחת דקלים, כמה סודות ורזים מקורות הדור העבר, יכול היה להיוודע מהעץ הזקן הזה ". תיאורו של חיים המבורגר יליד ירושלים, בן למשפחה עשירה ומיוחסת שמוצאה מהונגריה , יליד ירושלים ונכדו של הרב משה סגל מנוומייסטה. "בימים ההם", כתב חיים המבוגר בספר "שלשה עולמות", "היה המנהג בירושלים שהכלה שלחה לחתן קודם לחופה שעון, שטריימל וטלית" , מנהג זה נמשך בין החרדים עד היום. כן היה מוטל על החתן לשלוח לכלה שמלת משי זהב שקראו לה "שמלת החופה", וכן "בית נפש"(היה זה בגד עליון יקר, ארוג בחוטי כסף או זהב, שנועד להסתיר ולכסות את הלב והחזה מפני הצניעות) את דורון החתן נתנה אם החתן המיועד לעתידה להיות אשתו. רהיטי הבית בימים ההם היו דלים. שני כסאות ישנים ותיבה ארוכה עשויה עץ (סנדוק בערבית), בתוכה היו מניחים כרים וכסתות, והייתה משמשת ביום כשלחן לאכול עליה ובלילה הייתה למיטה עליה שכב הבעל לישון. אצטבא של אבנים מטויחת בטין, שנבנתה סמוך לכותל, שימשה מיטה לבת זוגו. על השדכן דרשו דורשי רשומות שמשמעות שם זה בנוטריקון הוא: "שקר דובר כסף נוטל", ואולם חיים העיד כי: "שדכן היה בירושלים בר סמכא שלא רימה ולא שיקר, ושמו ר' מנשה רוט. שדכן זה היה שדכנם של בני רבנים ועשירים, הוא הכיר את כל דיירי העיר העתיקה האשכנזים, והיה לוקח דמי שדכנותו פרס הגון משום שלא הונה מעולם ואמר אמת... אם הבין שהשידוך אינו ישר השיב: כלך לך מזה, זה לא בשביל פלוני ולא ישדך עמך וכדומה". שדכן זה פנה לאביו והציע בפניו שידוך לכותב, ואולם שידוך זה לא יצא אל הפועל. לאחר שבועיים פנה לאביו ר' יעקב מן, שנתן עיניו בכותב שהיה תלמידו עוד ביום בו מלאו לו שלוש עשרה שנה, בהגיעו ל"בר מצווה". ר' יעקב מן אמר "רצוני שנתחתן, בנך החביב יישא את בתי, היא והוא מכירים זה את זה ואין אנו צריכים לשדכנים, נשתווה בינינו, כמה אתה נותן לבנך, כמה אני נותן לבתי, ובמשך יומיים השתוו על הכול. אבא שאלני להסכמתי ונענתי לו בראשי, כתבו ראשי פרקים והוגבל זמן החתונה לראש חודש אלול". את כתיבת התנאים עיכב החתן, שלא כדרך הנוהג בימים ההם, מפני שרצה לפגוש בכלה ולשוחח עמה". אביו נענה לבקשתו, מפני שלא היה קיצוני בהשקפתו, וסוכם כי המיועדים לזיווג ייפגשו. נקבע מקום לפגישה בו שהו בני הזוג לבדם ורק אחרי שנתנו זה לזה את הסכמתם נקבע מועד לקיום התנאים, למעשה לטכס האירוסין. על כך כתב חיים המבורגר: "בימים ההם נגמרו השידוכים בהסכמת ההורים מבלי לשאול את פי הזוג כלל, ובכדי לצאת ידי "חובת ראיה"- שאסור לקדש אישה עד שיראנה – היה החתן הולך בלוית אביו ועוד אחד מקרוביו ל"דיר (מנזר) הארמנים" שהיה שם ספסל גדול וחצר גדולה מרובעת ועליה נטוע אילן סרק גדול וישן שענפיו מרובים. תחת אילן זה ישב לו החתן עם שני שומריו, אחר כך באו הכלה ואמה ועוד אישה מקרוביהן, העבירו את הכלה לפני החתן והלכו ד' אמות במקום הפנוי לדרכם, והחתן ראה את הכלה בסיקור עין מרחוק בלבד, לא התקרב ולא דיברו יחד". התנאים, כתב המבורגר, נערכו בלילה בבית הוריה, הכלה בעצמה שרתה את המסובים כנהוג אז באירופה. "גם לי", כתב, "הגישה תה ועוגה ונתנה בפנים שוחקות". הקיצוניים, וכן רבים ממשפחת אבא, קרצו בעיניהם איש לרעהו ורמזו בידיהם על הקלות שבדבר שהכלה תסובב בין הגברים לשרתם ולתת לחתן כיבוד בפרהסיה". בשבת שלפני החתונה נערך "קידושא רבא" בבית הורי החתן בו השתתפו רבים, הכיבוד כלל עוגות "ליקח" (בחינת "לקח טוב נתתי לכם") ומשקה יי"ש. חופת הזוג נערכה בחצר ביה"כ "החורבה" וכשיצאו, בגמר החופה, לביתם ביקש חותנו כי בני הזוג ילכו שלובי זרוע בכל הרחוב. אביו נתרצה לדבר אך שוב נמצאו קיצונים שריננו בקול ואמרו: "זהו מנהג החופשיים ובירושלים לא נראה עוד כדבר הזה". ישעיהו פרס, שאף הוא היה ממשכילי ירושלים כתב בספרו: "מאה שנים בירושלים ": על מינהגי השידוכין, האירוסין והקידושין בירושלים בשלהי המאה התשע עשרה. "בעוד הבנים קיבלו חינוך בתלמודי תורה וישיבות, לא כך היו בנות ישראל שפטורות היו מתלמוד תורה, משום כך גדלו רוב הבנות בירושלים בבערותן ונכנסו לחופה בגיל שבין 13 – 15 שנה, עם נערים הגדולים מהן בשנה או שנתיים". על אמו כתב: "אמי בת השבע עשרה הייתה בהגיעה לירושלים, לפי מושגי אנשי ירושלים מלפני מאה שנה, בחורה זקנה, ולפיכך לא נאה היה להשאירה עוד זמן רב בבתוליה ומיהרו להשיאה לאבי בן השש עשרה". בהמשך תיאר את עובדת המצאם של שדכנים ושדכניות רבים שעסקו בזיווג זיווגים. אלו נהגו לבוא לבתי הורי נערים ונערות ולהציע להם בן זוג מתאים לבת או בת זוג מתאימה לבן לפי רשימות שהיו בידיהם כשבאו שני הצדדים, בתווך השדכן, להסכמה ביניהם, קבעו מועד לפגישה של הנער והנערה בבית הורי הנערה או בבית אחד משכני הוריה. פגישה זו נהגה להתקיים בשבת אחר הצהרים, ונקראה באידיש "אנקוקען" (התראות) לאמור: פגישת פנים אל פנים. הנשים התיישבו סביב הנערה והגברים סביב החתן. אם היו הנער והנערה נועזים שלחו זה לזה מבטים אחדים מרחוק, ובכך נסתיים הצעד הראשון של בני הזוג. כשהגיעו המחותנים להסכמה ביניהם בדבר תנאי השידוך, כגון: על גובה הנדוניה, ועל מספר השנים בהן יכלכלו הורי הכלה את הזוג הצעיר (קעסט ביידיש), נחוגו האירוסין, ונכתבו ונחתמו תנאי ההתקשרות ונקבע מועד החתונה. ביום החתונה העניקו הורי הכלה לחתן את השטריימל, אותו חבש לראשונה לפני היכנסו לחופה וקידושין. (ראוי להעיר כי בירושלים, לבד מהחסידים שנהגו להשתמש בכובע זה העשוי מזנבות בע"ח ששמו "צובל", נוהגים גם הפרושים, גם בימינו לילך בשטריימל בשבתות ובמועדי ישראל. חתנים חבשו כובע זה כל שבעת ימי המשתה שלאחר החופה). בין האירוסין לבין החופה חלפה לעיתים תקופה ארוכה שנמשכה אף חודשים אחדים. בתקופה זו לא נהגו החתן והכלה להיפגש. הכותב מזכיר אירוע בו היה נוכח שעה שאחותו, שהייתה גדולה ממנו בשנים אחדות, יצאה מביתם ב"נחלת שבעה" לחנות שברחוב יפו ולפתע ראתה את ארוסה, שהתגורר בעיר העתיקה מטייל לתומו ברחוב יפו, בו ברגע שבה לביתה. הכותב העיד כי לא אחת נוכח בחצרות העיר העתיקה, בהן התגוררו משפחות יהודיות, נשים-תינוקות צעירות מאוד, בראשים מגולחים ועטופים במטפחות, יושבות על רצפת החצר ומשחקות, כדרך הילדות בעצמות עיזים או בקוביות אבן ( משחק חמש אבנים, מסתבר, לא היה פטנט חדש, ונהגו לשחק בו גם בימים ההם). משפחות אמידות נהגו לשלוח את בנותיהן המבוגרות לשמש מורות פרטיות, (מהן היו בשנות השישים והשבעים של המאה התשע עשרה רק שלוש בירושלים) ללמד קריאה בסידור התפילה ובספר "צאינה וראינה", לכתוב מכתב בז'רגון האידי ומלאכת התפירה. עדותה של איטה ילין בספרה הביוגראפי י "לצאצאי – זיכרונותיי". איטה, לבית יחיאל מיכל פינס נישאה לדוד בנו של יהושע ילין שהיה מחשובי מורי בית הספר "למל" בירושלים ומעסקניה הציבוריים הבכירים. בשונה מישעיהו פרס ומחיים המבורגר, שנולדו בארץ, נולדה איטה בשנת 1868 בעיירה רוז'יני שבפלך גרודנה של רוסיה הצארית. היא נישאה בהיותה בת 17 לדוד ילין שהיה בעת נישואיו בן 21. איטה הייתה בתו של יחיאל מיכל פינס שהיה חרדי משכיל ואחד מעסקני היישוב העברי המחדש בארץ. פינס, בין שאר עיסוקיו הרבים, היה גם מזכיר "קרן משה מונטיפיורי", ולימים אף תמך במתיישבי היישוב "גדרה", ופעל למענם אצל הברון רוטשילד ע"מ שיסייע להם במצוקותיהם היישוביות והכלכליות. בהיותה בת לאיש שוחר דעת וסופר פורה, אחד מחובבי ציון ובעל השפעה בקרב היישוב היהודי בימים ההם בארץ, זכתה איטה להשכלה, שלא כדרך שאר הבנות בירושלים של אותן השנים. גם חתנה, דוד ילין, בא ממשפחה מיוחסת. אביו היה מראשוני מתיישבי "מוצא", ושימש כסגן ראש העיר ירושלים. יהושע ילין, יליד לומז'ה שבפולין ,נשא לאישה את סרח, בתו של שלמה יהודה מבגדאד שבעירק, שהיה ממתיישבי העיר העתיקה בירושלים. דומה שאלו היו הנישואים הבין-עדתיים הראשונים בעיר זו, אירוע שהתרחש בט"ו בשבט שנת תרי"ז (1857). בספרו של יהושע ילין "זיכרונות לבן ירושלים" נכלל פרק העוסק בחתונת בנו דוד עם בתו של יחיאל מיכל פינס, אלא שיהושע ילין אינו עוסק בספרו בתהליכים אותם חוו בני הזוג הצעירים בדרכם לחופה, כפי שעושה איטה ילין בספרה, אך הוא מדגיש בעיקר את ההשתתפות הרבה של משפחות בני העדה הספרדית והאשכנזית בחופה זו. בניגוד לקנאי ירושלים, אשר רדפו הן את יהושע ילין והן את מחותנו יחיאל מיכל פינס, בחתונת הזוג הצעיר השתתפו כל "המי ומי" של ירושלים שבאותם הימים: מתורגמני הקונסולים האנגלי והרוסי, "קווסיהם" ומטות הכסף בידיהם (בהם הקישו על המדרכה, כדרך קווסי ראשי הכנסיות השונות), חזן ומשוררים, הראשון לציון ה"ישא ברכה" שערך את הקידושין. בסעודה הגדולה השתתפו רבנים רבים וחכמים, סוחרים ונכבדים, רופאים ומשכילים, מורים ותלמידים. הכותב לא שוכח אף לציין כי, הואיל וסעודת החתן הייתה כמנהג הימים ההם, על חשבון אב החתן, היו לו קשיים כספיים שנבעו מן ההוצאות הרבות, עד שנאלץ למשכן את נחלתו אשר ב"מוצא". בניגוד לתיאורי יחסי המשודכים, כפי שתוארו לעי"ל בזיכרונותיהם של לונץ ושל פרס, מספרת איטה כי את דוד הכירה בהזדמנויות שונות של ביקוריו בביתה ומביקוריה, יחד עם אמה ולעיתים עם ידידותיה בבית הוריו של דוד בעיר העתיקה. באחד הביקורים שערכו דוד ואביו בסוכת משפחת פינס, חיממה איטה את המייחם, והגישה להם תה ועוגות בכלים נאים, ולפי הרגשתה חשה כי אורחיה היו שבעי רצון. בביקור גומלין, בבית משפחת ילין ,שערכה איטה עם אחת מידידותיה (שאף הוא נערך בסוכות) פגשה את דוד בסוכה. גם כאשר היו השניים באחד מנשפי המחולות שהיו בגדר חידוש בירושלים, נמנעה איטה ליטול חלק בריקודים מעורבים, וכן נהג דוד. על הכרזתם כזוג מספרת איטה את הסיפור הבא: בערב אחד לאחר שאביה קיים עמה שיחה, שעה שהסבו לשולחן בחדר האוכל ואמה מזגה להם תה מן המיחם הרותח, נכנסו לפתע לחדרה אביה בלוית משה סלומון ויוסף ריבלין וקראו "מזל טוב"! בידי ריבלין הייתה מטפחת אדומה, והוא ניגש אליה ואמר : "החזיקי בקצה מטפחת זו, והיה זה לאות אירוסיך עם דוד ילין ואנו נהיה עדים". אומנם, הן איטה והן אימה ידעו כי מתנהל מו"מ בעניין שידוך זה, בכל זאת הן הופתעו לשמע הבשורה כי סוכם בין המשפחות "וארט", היינו הסכם, ולחיצת יד בין המחותנים שמשמעה סיכום על אירוסין בין הצדדים. ה"תנאים" הרשמיים נדחו בחודשים אחדים בגלל אבל שאירע במשפחת ילין, וכידוע את טכס האירוסין וסעודתו נהגו לעשות בבית משפחת הכלה, בעוד שאת החופה וסעודת המצווה נהגו לעשות בבית החתן. טכס האירוסין נערך כאשר חדר אחד יוחד לנשים וחדר שני לגברים, הוגשה תקרובת כמנהג הימים ההם, ובמוצ"ש נערכה מסיבה לצעירים, לקרובים ולמכרים שונים. היה זה טכס בה חגג הזוג הצעיר את שמחת האירוסין בקרב ידידיהם. ביום י"ד באלול תרמ"ה נערכה חופת הזוג הצעיר בחצר בית הכנסת שבשכונת "מזכרת משה" (שם התגוררה משפחת ילין) תחת כיפת השמים, כמנהג האשכנזים. לחתונה הוזמנו לבית הכלה בני כל העדות כדי "להושיב את הכלה". החצר הגדולה והמרווחת קושטה בפרוכות מבית הכנסת הגדול שבחורבת רבי יהודה החסיד ומישיבת "בית אל" של הספרדים, ומעליה מחצלות כי החופה נערכה בשלהי ימי הקיץ. לסעודת החתונה הוזמנו כמאה וחמישים איש שהופיעו במיני תלבושות שונים, כמנהג העדות השונות. במקום מושב החתן והכלה סודרה חופה מיוחדת לכל שבעת ימי המשתה, כמנהג הספרדים. בסעודת הערב הוחלפו המוזמנים. נערכו ריקודים בין הצעירות והכלה, ריקודים נפרדים בהתאם לבקשת אבי הכלה. נרקדו ריקודים תורכיים וספרדיים בהם רקדה רקדנית אחת כנגד חברתה בתנועות גוף מסורתיות. הכלה רקדה עם אחיותיה את ריקוד הקזצ'וק האשכנזי-מסורתי וריקודי "ברוגז" (ריקודים הנוהגים אף בימינו בקרב החרדים). מתיאורה של איטה ילין את הקשרים הראשוניים שבין משפחתה למשפחת בעלה לעתיד, ניתן לחוש בתמורות בקרב השכבות המשכילות של תושבי ירושלים, אף כי הן נחשבו למשפחות חרדיות. תמורות אלו כללו הכרה מוקדמת בין בני הזוג ולא בחטף. יחסית, גיל הנישאים היה גבוה מן הנהוג בקרב היישוב הישן של ירושלים: הכלה הייתה בת 17 החתן בן 21. החתן היה מורה ונתפרנס מעיסוקו ולא מתמיכת הכוללים, הכלה והחתן נתנו את הסכמתם לזיווג, ומעשה זה היה מרצונם החופשי ועל דעתם. למרות האיסור שנהג בירושלים, בהוראת הרב מאיר אוירבעך, השתתפו נגנים ותזמורת בחופה. התקיימו ריקודים, ונתייחדה מסיבה ("נשף", בלשון הימים ההם) לצעירים ולידידי בני הזוג הצעיר. אין ספק שבשלהי המאה התשע עשרה החלה רוח חדשה נושבת בחוצות ירושלים אף בחצרות חרדים שנתמשכלו בספרו של פרופ' יעקב כץ "מסורת ומשבר – החברה היהודית במוצאי ימי הביניים", בפרק העוסק ב"במשפחה" (עמודים 163- 175 ), עמד המחבר על דפוסי הנוהג בדרך להקמתה של משפחה יהודית בתקופה הנדונה. לדבריו, נחשבו ההורים לבאי כוחם הטבעיים של בני הזוג. למתן הקדושים קדמה תמיד כתיבת "תנאים" שכללו את סכום הנדוניה, זמן כניסה לחופה, מקום מגורי הזוג וכדומה. על "התנאים" לא הייתה בדרך כלל השפעה לבני הזוג עצמם, למעט בזיווג שני. מסירת ההכרעה בדבר השידוך מותנית ראשית כל, בכך שהמשתדכים היו צעירים ללא ניסיון חיים וללא יכולת לעמוד על דעתם. השאיפה לנישואים מוקדמים ככל האפשר הייתה קו אופייני לתקופה. מגמה זו נבעה מרצון ההורים לדאוג לילדיהם בעודם בחיים, אך גם הושפעה מן התפיסה והמוסר הדתי (הימנעות מעמידה בניסיון אירוטי). הגיל הרצוי למימוש אידיאל זה, לגבי נערה, היה שש-עשרה ולגבי הנער, שמונה-עשרה לכל המאוחר, והמקדים לשדך ואף להשיא בנות י"ג, י"ד ובנים בני ט"ו, ט"ז ישובח וודאי לא יגונה. כל אדם הראוי לחיתון היה מיועד להצעות שידוכים, הבאות בעיקר מצד שדכנים שפרנסתם בכך. הנדוניה ,שהוענקה על ידי אבי הכלה, כמו הנדן שניתן על פי התנאים אבי החתן, נועדו לאפשר לזוג הצעיר פעילות כלכלית עצמאית. תנאי ראשון לנישואין היה, אפוא, קיומה של נדוניה הגונה, וככל שהנדוניה גדולה יותר, כן גדולים הסיכויים לזכות בשידוך בעל ערכים מקבילים מן הצד שכנגד. כל שזכה ביתרון אישי, בלמדנות, ביופי, בכישרון כלכלי מובהק, יתרונו שימש לו עילה להתעלות שכבתית דרך החיתון. אין צורך לומר שקשרים אישיים בין בני הזוג טרם החופה לא עמדו כלל ועיקר על הפרק. נראה, לפיכך, לקבוע כי מערכת זו, כפי שתוארה ע"י פרופ' כץ, נהגה ביישוב הישן בירושלים גם שנים רבות במה שנהוג להגדיר "העת החדשה", וזו נשתנתה אך במעט בחוגים החרדיים מאוד אף בימינו אנו. .