יום ה', ה’ בטבת תשע”ט
    דף הבית  |  יצירת קשר  
תחזית מזג האויר
לקראת חג הפורים הבא עלינו לטובה, חוזר מרדכי אשל לימי ילדותו בירושלים ומשתף אותנו בחוויות פורים שלו באותם הימים. כרוח הפורים חוברים יחדיו קריאת המגילה, נפצים וכילים מכילים שונים להרעשת המן והמערב הפרוע והכל מתוך חיוך נוסטלגי של ימים יפים ואווירה קסומה. ולוואי שגם לנכדינו יהיו זכרונות כאלו על ימי ילדותם.
08:56 (13/03/14) שייקה שניצר

פורים של ילדותנו מרדכי אשל לכל אחד מאיתנו זיכרונות מימי ילדותנו בחג הפורים. הזיכרון הראשון שלי קשור בהצגה שהתקיימה בבית הספר "למל", שברחוב ישעיהו בירושלים, בבניין הניצב עד היום על עומדו ואשר מולו ניצב בעבר קולנוע "אדיסון". משום מה לקחה אותי אמי ז"ל להצגה מיוחדת שהתקיימה בפורים פרזות , היינו ביום י"ד באדר. החגיגה נערכה באולם ההתעמלות של בית הספר, בקומה השנייה בבניין המרכזי, וה"שחקנים" היו תלמידות בית הספר. ההצגה נקראה "חנה ושבעת בניה" והייתה מורכבת משני חלקים עיקריים. בראשון הופיעו התלמידות ושרו את השיר הידוע "זקן ארוך לי עד ברכיים, שפם ארוך לי עד מותניים , היש צוהלת ושמחה כמוני מסכה הא הא" וכולי. מה אומר, לילד בן חמש נראתה הצגה זו מדהימה. התחפושות של אותם הימים, אין צורך לומר, היו מדהימות. זקן מליפה או מפשתן, שפם מחתיכת פרווה אמיתית, שחורה כמובן. והדמויות בעיקר ערביות, כומבז, כפיה, מקל רועים. טול על הראש ומסכה תוצרת בית. מילא עד כאן התפעלתי. מכאן ואילך החלה הצגה מדהימה "חנה ושבעת בניה"? היווני יימח שמו וזכרו מצווה על חנה ועל בניה להשתחוות לפסל. הבנים ואמם מסרבים ומוצאים להורג בזה אחר זה. הקיסר הרומאי פונה לבן הקטן ומפתה אותו להתכופף בפני הפסל, אך הוא מסרב, וכורתים לו ידיים ורגליים, ואמו חנה קופצת מחלון ומתה. ואני נשמתי פרחה. התחלתי לצרוח והקהל זועק לעבר אמי: תוציאו אותו, תוציאי אותו הוא מפריע להצגה. עוד באותו הלילה חזרתי להרטיב. מאז לא הלכתי יותר להצגות. הייתה זו הצגה בנוסח "ירושלמי" ידוע. כשגדלתי והלכתי לבני עקיבא, כבר היו לנו מחתרות והצגות משלנו. מחתרות כמו "היד השחורה", "מאו מאו" ע"ש המחתרת בקניה, "החמישיה הסודית" ועוד, מחתרות שונות ומגוונות. "היד השחורה" הייתה מחתרת רצינית. קנינו צבע שחור, טבלנו אותה בצבע והטבענו את כפות ידינו על קירות הסניף וצריף העץ שבחצר. אחרי פורים החל הקומונר בחקירות ואיומים, מי עשה מה, ובאיזה רשות לכלכנו את קירות הסניף. היו הלשנות כי בסוף המסיבה ואחרי ההצגות של השבטים הרי הזדהינו בגאווה, והסוד היה גלוי. אקדחים היו לקאובויים שלנו מתוצרת בית, היו אלו מפתחות הארונות והדלתות בבתינו. חומר הנפץ היה ראשי גפרורים, את גופרית ראשי הגפרורים דאגנו להכניס לחור המפתח, מסמר אטם את ראשו כשהוא מחובר בחוט אל ראש המפתח, וקדימה אל הקיר. מכה חזקה ופיצוץ. כמה שיותר גפרורים במפתח, פיצוץ חזק יותר, עד אשר המפתח עצמו התפוצץ. כעבור ימי הכנות אחדים [תרגולות חוזרות, התחלנו על רטוב מיד, ז"א שבוע לפחות לפני פורים מוקפים] אמא כבר דאגה להסתיר את כל המפתחות שנלקחו מדלתות הארונות, כדי שאנו לא נוכל להשמידם. בגיל עשר בערך הומצא בירושלים מתקן מיוחד לפיצוצים. הלכנו למסגרייה הקרובה וביקשנו מהמסגר שיכין לנו מעין וו מברזל בניין. המסגר קדח בראש הוו חור. בקצה המוט נקדח חור נוסף, בחור זה הושחל חוט ומסמר "15" בראשו. שוב החדרנו גופרית מגפרורים לתוכו, אטמנו את פתחו במסמר וקדימה אל הקיר. פיצוץ כזה עשה לכולם צלצולים באוזניים לימים אחדים. אבל את פורים חגגנו כיאות. הייתה זו השתוללות כדבעי [בלי בירה וללא אלכהול], את מגילת אסתר בבוקר המחרת לא שמענו, כי לא יכולנו להשכים לבית הכנסת. בחלוף הזמן השתכללו האמצעים להרעשת המן. לארץ יובאו אקדחי מסמר, שנורה אל תוך פקק. אל האקדח, אם שכחתם, הודק פקק שמולא בגופרית. כשההדק נלחץ, מסמר נדחף לעבר הפקק ע"י קפיץ ואז הפקק התפוצץ. היה בזה שכלול רציני. זה לא היה סתם פקק זה היה "פאלין". היו חברים שהיו להם הרבה דמי כיס והם הצטיידו מראש בהרבה "פאלינים". "פאלינים" לא נהגו להלוות או אם תרצו להשאיל כמו קופסת גפרורים למשל. כי "פאלין" זה "פאלין". החברה בדרך כלל שמרו בסוד היכן הם נרכשו, כדי למנוע קונקורנציה בין החברים. לימים שוכללו אמצעי ההרעשה. בעיר נמכרו שתי חתיכות עופרת דמויות שני חצאי ביצה. אלו היו קשורות בחוט וכשאמצעי זה נפל על הקרקע היו שתי חתיכות העופרת נוקשות זו בזו, והגופרית שביניהן הייתה מתפוצצת ברעש גדול, טוב, לא כמו "פאלין", אבל בערך. כשגדלנו מעט שאבנו את רעיון התחפושת לפורים מסרטי המערב הפרוע, סרטים שהוצגו בקולנוע "סמדר" במושבה הגרמנית או בקולנוע "זמיר" שבמורד רחוב הנביאים, ובסגנון שתי הצגות בכרטיס אחד. להצגה נכנסו בזמן "שחרית" ויצאו ב"מנחה גדולה" או "קטנה", תלוי במספר המערכות שהיו בכל סרט. הסרט הטוב ביותר היה של שתים עשרה מערכות. בילדותנו כולם רצו להיות או קאובויים או אינדיאנים. נרתיק פלסטיק לאקדח היה עניין פעוט לייצור. כובע רחב שוליים עשוי נייר בריסטול שנתפר בחוט ומחט החליף את הכובעים של "הטובים" בסרטים. למכנסי החאקי צרפנו בצידי המכנס נייר "קרפ" בדרך כלל בצבע אדום שנחתך אך לא עד קצהו. בנדנה [אז קראו לזה מטפחת ראש] של סבתא נחבשה על הפנים ועל האף. אקדח עשוי מעץ למי שאין לו, או להוריו כסף מיותר, ולעשירים אקדח עשוי בדיל או סגסוגת דומה. האינדיאנים ה"רעים" בדרך כלל יצרו את תחפושתם משקי יוטה שרק עתה בקושי חדלו מלשמש "מתקן" לא תיקני לניגוב נעליים רטובות בימים גשומים, טרם כניסה הביתה. נוצות נלקחו מתרנגולת שאמא מרטה ממנה את נוצותיה כדי לבשלה לסעודת פורים. נוצות אלו נצבעו בצבעי גואש והנה אינדיאני מקורי. כן, שכחנו את הליפסטיק של אמא בו צבענו את הפנים. גם פקק שרוף שמש אותנו ליצירת פני אינדיאני קשוחות במיוחד. עד כאן פרק תחפושות הבנים. מעתה נתאר את תחפושתן של הבנות. הבנות בדרך כלל לא התחפשו לקאובואים ואינדיאנים. זה לא מתאים לבנות. הבנות התחפשו לאסתר המלכה, העזות שביניהן התחפשו לושתי עם דבר הדומה ל"פרונקל" על המצח או על האף. היו שהתחפשו לתאומות סיאמיות, היו בנות שהתחפשו לכושיות. הפנים נצבעו בצבע שחור, השפתיים באדום דם, ועל הראש פאה נוכרית של הסבתא ז"ל. היו גם בנות מעודנות שהתחפשו לליצן. בעיקר נתפרסם הדבר שהן ליצניות, מתוך שעל ראשן חבשו כובע "ליצן" עשוי בריסטול שאליו חיברו גומי מתחתון סבא שבלה, שבעבר ראה ימים יפים יותר. הכובע הונח על הראש והגומי הידקו אל הסנטר. תחפושות נפוצות היו תחפושות שהמתחפשים בהם תמיד נשאלו "למה התחפשת" ?. אלו היו בדרך כלל תחפושות מיוחדות, שפשוט קשה היה לסובבים לעמוד על טיבו של המתחפש, ועד אשר הוא לא גילה את הסוד, היו כל החברים מנחשים, אך בדרך כלל ללא הצלחה. בהגיענו לגיל נערות, שוכללו התחפושות. הבנים בדרך כלל התחפשו לאדונים, מגבעת ועניבה, סיגריה בפה, שפם מצוייר על הפנים, וז'קט של אבא. הבנות כמובן התחפשו לנשים קטנות, לסבתות, לנערות "אנגליות", "סקוטיות", הולנדיות", עם צמות. כשבגרנו וסיימנו את התיכון התחפשנו לחיילים, פשוט התגייסנו לנח"ל.