יום ב', ט’ בטבת תשע”ט
    דף הבית  |  יצירת קשר  
תחזית מזג האויר
"... אני מיכל הלפרין ערב לכך, על יסוד עברי, כי אושיט את ראשי להסירו בפומבי על ידי האיש שילווה לי 50 מיליון $, אם בכסף זה לא אבנה ואקים ב-כ"ה השנים הבאות את המדינה הישראלית בא"י ...". כך כתב יחיאל מיכל הלפרין בקול קורא לעשירי תבל בנסיונו לגייס כספים לקידום ההתישבות בארץ ישראל. חלם..העיז.. ניסה.. וגם הצליח.

יחיאל מיכל הלפרין- חולם ולוחם שנשכח מרדכי אשל יחיאל מיכל הלפרין היה מהדמויות המופלאות שבדור התחייה הלאומית. הוא גילם בחייו את איש החזון והמעש גם יחד, בשונה מהעסקנים הרבים בני דורו, ומן הדורות שלאחר מותו, בשנת תר"פ [1920]. שונה היה במראהו , בלבושו הפשוט, בהדר קומתו ובשער ראשו וזקנו עליהם לא עלה תער. הלפרין לא רק נאה דרש, כי אם גם קיים באורח חייו את אשר הטיף לאחרים. איש חזון היה, ולעיתים נתפס כהוזה אשר אינו יודע להבחין בין דמיון למציאות. את חייו הקדיש לעם ולמרות שהיה איש אמיד, נפטר בחוסר כל. הלפרין היה מקורב לפרולטריון היהודי בגולה ובארץ, ומראשוני תנועת "פועלי ציון". בכספו קנה את אדמות נס ציונה [עליהן ביקש להקים מושבת פועלים שנקראה בשם זה], את אדמות חדרה ואת אדמות יסוד המעלה. את הונו כילה בגיבוש כוח מגן בארגון שקרא לו "לגיון העשרות", כאשר צייד את חבריו בסוסים ובנשק, מתוך אמונה כי רק צעירים עבריים המאומנים בנשק יוכלו לסייע בכיבוש הארץ מידי התורכים ולכונן בה בית לאומי עברי. התיישבות והגנה, גאווה יהודית והשתחררות מכבלי הגלות היו אמצעים למימוש חזונו. שמירה ועבודה עברית ומאבק בבעלי ההון המנצלים את הפועלים היו במרכז הוויתו. על גאולת עמו וכבודו מוכן היה למסור נפשו, ובמעשיו קידש שם עם ישראל בעיני הערבים תושבי הארץ. למרות שהקים משפחה, רחק מרעייתו וילדיו ועשה את רוב ימיו מחוץ לחיק משפחתו, כשהוא מתגורר עם חלוצים צעירים ממנו במושבות יהודה והגליל. חזון הצבא העברי, השמירה והעבודה העברית, התיישבות פועלים ביישוביהם המתקיימים מעמל עבודתם, דגל עברי והמנון לאומי, כל אלו ועוד היו פרי רעיונותיו, אותם מימש ככל אשר עלה בידו. יחיאל מיכל נולד בוילנה בשנת 1860, לאביו אליהו חריף הלפרין ולאמו פרידה [פריידל] שהייתה בתו של המלבי"ם [מאיר לייבוש מלבים], הפרשן הידוע של מדרשי ההלכה. מאביו, שהיה יהודי אמיד ונפטר בגיל 78 בשנת 1868 , ירש הון רב. הלפרין קיבל חינוך מסורתי ברוח הימים ההם וכשבגר הצטרף לתנועת ה"נרודני צ'וסטובו", ההליכה אל העם, תנועה מהפכנית עממית, בעקרונותיה האמינו צעירים יהודים רבים. ע"מ להוציאו ממעגל המהפכנים נשא הלפרין בידי אמו בגיל צעיר את בתו של פאפירנה מויטבסק, שם גר עד אשר נישואיו עלו על שרטון. לאחר הפוגרומים שארעו בעקבות רצח הצאר הרוסי [ בשנת 1881 ], החל בוילנה בפעולות לשיפור מעמדם של הפועלים, ובתוך כך הניח את היסוד לאיגוד מקצועי יהודי בעיר זו. בכספו מימן הקמת קואופרטיב פועלים לסריגת גרביים, תוך בחינת יכולתם של פועלים יהודים לעבודה פיזית קשה. לאחר שהמפעל שהקים נסגר, החל לעבוד כעגלון וכסבל בתחנת הרכבת ובעבודות מזדמנות. בין השנים 1881-1884, רבו מעשי התנפלות על יהודים בערי דרום רוסיה שבתחום המושב. הלפרין היה בין הראשונים לארגון הגנה עצמית נגד הפורעים, ובכספו מימן רכישת אמצעי הגנה. אגב פעילותו הגיע למסקנה כי הדרך היחידה לפתרון הבעיה היהודית בגולה, היא עליה לארץ, גאולתה ובניינה. עוד בהיותו בוילנה נתן הלפרין דעתו לדרכים בהן ניתן לקלוט פועלים בארץ, ולשם כך יזם רכישת קרקעות והקמת בנק לחקלאות, הוא העלה את הצעתו בפני ראשי התנועה הציונית ברוסיה מל"ל, פינסקר וויסוצקי,ואף תרם סכום הגון לייסוד החברה והבנק. במקביל העניק הלפרין תרומה לאגודת "בני ציון", כדי שזו תדפיס ספרים וקונטרסים לטובת יישוב הארץ. כבר בימים ההם נתפס הלפרין ע"י ראשי התנועה הציונית כמשוגע, ו"למרות שיש לו רעיונות טובים ומועילים, לא נעדרים אצלו דברי שיגעון ופנטזיה". כשהציע לו פינסקר לקנות את אדמות יסוד המעלה כדי להציל את המושבה, נענה לבקשה ובכספו נרכשו אדמותיה. הלפרין ביקר בארץ לראשונה בשנת 1885 , ועלה ארצה בשנת 1887 . את זמנו ניצל להיכרותה של הארץ, עריה הקדושות ועבר הירדן, שם התגורר בקרב בדואים ועמד על טיבם ואורח חייהם. לימים, המליץ לחבריו לנטוש את המושבות והערים ולהיעשות לרועי צאן כחלק מתהליך חיוני לגיבוש דמותו של היהודי העברי בן הארץ. בתום מסעו התיישב בראשל"צ והחל לעבוד בה כפועל. במהלך שהותו במושבה עמד על בעיותיהם של הפועלים וסייע להם להקים את "אגודת הפועלים" ואף עמד בראשה. לאגודתו הצטרפו פועלים שביקשו לכבוש את העבודה. במושבה זו הוא ניצב לראשונה, במאבק עם פקידות הברון, ובאסיפת תושבים נתקבלה החלטה להרחיקו מהמושבה, מכתב תלונה ששלח לברון בו הלין נגד נציגו במושבה, גרם להרחקתו ממנה. יחד עם הלפרין עזבו את המושבה פיינברג וחנקין. תחנתו הבאה הייתה במושבה רחובות בה הקים, עם עמיתיו, ארגון פועלים חדש בשם "הסתדרות העשרות", ארגון בעל מבנה צבאי למחצה. בארגון זה ראה הלפרין כלי למימוש חזונו לכבוש את הארץ בכוח צבאי, ובאותה העת לעבד אדמתה ולהכשירה לקליטת העולים מן הגולה. למימוש מטרות הארגון קנה הלפרין אדמות בסמוך לנחלתו של ראובן לרר בואדי חנין, וקרא לחלקה זו "נס-ציונה". תוכניתו הייתה להקים במקום מושבת פועלים שתתקיים מכרמים. למימוש מטרתה הראשונה של אגודתו, חויבו חבריה לעסוק בשיפור הכושר הגופני ובלימוד תכסיסי מלחמה. תפקידם היה לשמש גרעין לצבא עברי. באותם ימים הגה הלפרין את רעיון "המושב", ובה בעת הרהר בהעלאת מיליון יהודים לארץ, יוזמה הכרוכה בהון רב. מהכנסתו כפועל הדפיס "קול קורא" , שהופץ אל עשירי היהודים בעולם, בנוסח הבא: "... אני מיכל הלפרין ערב לכך, על יסוד עברי, כי אושיט את ראשי להסירו בפומבי על ידי האיש שילווה לי 50 מיליון $, אם בכסף זה לא אבנה ואקים ב-כ"ה השנים הבאות את המדינה הישראלית בא"י ...". על חלקת האדמה שקנה הניח את אבן הפינה לבית הראשון. חנוכת הבית נוצלה ע"י הלפרין וחבריו להצגה רבת רושם בקרב הפועלים והאורחים הרבים שהשתתפו בטכס. רכוב על סוס ובידו הדגל העברי הראשון [בצבעי תכול לבן ובו מגן דוד מוזהב ושם היישוב: "נס-ציונה"] בלווית חבריו שרכבו חמושים על סוסים שנקנו בכספו בעבר הירדן, נשבע הלפרין את השבועה "אם אשכחך ירושלים". לאחר מכן שרו הנוכחים את "התקווה" [שחוברה ע"י אימבר אשר נכח בטכס], בנעימת רועים ואלאכית [חבל מחבלי רומניה], אותה פיזם הפועל שמואל כהן מקסטינה. הייתה זו הפעם הראשונה בה הושרה "התקווה" בלחן בו מושר ההימנון כיום. בראש פלוגה מחברי "הסתדרות העשרות", שכונתה על ידו בשם "מחנה יהודה", כשהם רוכבים על סוסים וחמושים, והוא בראש ודגלו בידו, החל הלפרין וחבריו לעבור במרחבי הארץ. תצוגה זו הניעה את ראשי היישוב לדרוש את סילוקו של הלפרין מהארץ, גם אם לא לצמיתות, מתוך חשש לתגובת השלטונות התורכיים כלפי המפעל הציוני. טרם צאתו את הארץ הספיק הלפרין לרכוש את אדמות חדרה, יחד עם העסקן הרוסי יוסף קלמנוביץ, שנשלח לביקור בארץ ע"י חובבי ציון ברוסיה. במהלך ביקורו של קלמנוביץ נתוודע לבתו שרה [אותה נשא לאישה] ועמה עזב את הארץ בשנת 1892. במהלך השנים בהן התגורר ברוסיה, החל הלפרין לפעול בקרב יהודי פולין. את ביקורו הראשון עשה בוארשה, בה נתקבל בהתלהבות ע"י המונים שבאו לשמוע ממקור ראשון על הנעשה בארץ. השפעתו הייתה רבה: הוא עודד צעירים וסטודנטים רבים, בעיקר מקרב הפרולטריון היהודי, לעלות ארצה ולהצטרף להקמת צבא עברי. בהיותו ברוסיה היה שותף להקמת מפלגת "פועלי ציון". באותה עת פנה לצעירים בישיבות להתגייס לשחרור המולדת העברית באמצעות ארגון בשם "בני עקיבא" [ ספק אם בוגרי וחניכי בני עקיבא יודעים מהו מקור שם תנועתם]. בין שומעיו היה השומר א' זייד אשר בספר זיכרונותיו עמד על השפעתו הרבה של הלפרין עליו. בשנת 1903 בעקבות מינוי פלווה לשר הפנים הרוסי החדש, במקום קודמו שנרצח. פרצו פרעות קישינב ושוטפו ריכוזים יהודיים ברחבי רוסיה. הלפרין נטל אישית חלק בארגון ההגנה היהודית נגד הפורעים ובהכשרת כוחות להגנה עצמית. מהומות פרצו גם בגומל שברוסיה הלבנה , אולם בעיר זו, נתקלו הפורעים בהגנה יהודית שהניסה אותם, וכך פעל גם בוילנה. באסיפות עם שארגן הוא לא קבל על דם יהודי שנשפך, כי אם על הכבוד היהודי שנרמס בראש חוצות, על העובדה ש"בן המלך נעשה לכלב מצורע" שהכל חובטים בו. "הלאה העבדות והפחדנות, הלאה המנוסה והמחבואים ,זכרו את החרפה" קרא, והשביע את מאזיניו הצעירים להרים ברמה את דגל היהדות ולצאת למלחמה נגד האויב הנורא הבא לקראתו. בקונגרס הציוני השישי, בשנת 1903, הידוע בפרשת המחלוקת עם הרצל על אוגנדה, היה הלפרין אחד מצירי וילנה. הוא נמנה על המתנגדים העיקשים ביותר להרצל ולשותפיו, ובנוכחות הצירים שר בפעם הראשונה את שבועת פועלי ציון: "ידינו נרימה ונשבע לנפץ את כבלינו מעל ידינו הפצועות שותתות הדם" ..., שיר שהיה ברבות הימים להימנון פועלי ציון. בשנת 1905 שב הלפרין ארצה, וחבר לתורכים הצעירים, כי האמין ששלטונם יאפשר ליהודים את קבלת זכויותיהם בארץ. באותה התקופה התגורר בפ"ת ועבד כפועל, ועם חבריו היה שותף לנטיעת "יער הרצל " בבן שמן. בשנת 1910 קיבל הלפרין את שמירת המגרש עליו נבנתה הגימנסיה "הרצליה". באחד הלילות נאלץ להיאבק בגנבים ערביים, ובתוך כך נפצע קשה ואושפז בביה"ח ביפו. כשהגיע חברו אהרן שוחט לבקרו בביה"ח, התרומם הלפרין במיטתו וקרא לעברו: "טוב שבאת לראותני, אמור לי מז"ט, שפכתי את דמי בעד ארצנו". לאחר ימי מנוחה אחדים שב הלפרין לעבודתו מצויד בנבוט, אקדח ופגיון שהצליח להוציא מהמתנפלים עליו. הלפרין נודע גם באומץ ליבו: כשהגיע קרקס ליפו, הוצע למבקרים להיכנס לגוב האריות, בין הנענים להצעה זו לא היה אפילו יהודי אחד. כשנודע הדבר להלפרין, ששהה באותם ימים בנס-ציונה, פנה לבעל הקרקס והצהיר כי ייכנס לגוב האריות. בעוד שכל הנכנסים נמלטו בהתקרב האריות אליהם, נשאר הלפרין אחרון בגוב, התייצב מול האריות ונשא את הדברים הבאים: "אף עמי כמוך מלך החיות, כלוא בכלוב, אבל הוא יתעורר ויכבוש את כנען ארצו", וכשסיים פצח בשירת התקווה. מאורע זה היה לשיחת היום בקרב בני יפו הערבים שעד אז בזו לפחדנותם של היהודים. במלה"ע הראשונה היה הלפרין בין המגורשים מיפו, מתל אביב וממושבות יהודה לגליל. באחד מימי המערכה על כיבוש עזה נפל בנו אריה על משמרתו כקצין תורכי, ולמרות שנעשו מאמצים טרם נפילתו לסייע לו לערוק מן הצבא, סירב לעשות זאת באומרו כי ייפול וחרבו בידו, ועל כך הייתה גאות אביו עליו. לקראת סיום המלחמה הוחל בהקמת הגדודים העבריים, הלפרין התייצב בלשכת הגיוס בטבריה כדי להתגייס, אך נפסל בשל גילו הגבוה [באותם ימים מלאו להלפרין כשישים שנה]. בתום המלחמה הצטרף לקבוצת העולים מאנשי השומר [אליהם היה מקורב במיוחד] לכפר גלעדי, אך גם שם לא מצא מזור לנפשו הסוערת, וע"כ עקר לצפת בה שימש כשומר בביה"ח "הדסה". בצפת חלה ואושפז בבית החולים עליו שמר ומעטים היו הבאים לבקרו. בין הבודדים שבכ"ז ביקרוהו, היה זאב לוינסון איש "השומר" שעשה עמו בשמירה. בזיכרונותיו כתב: " בחודשים האחרונים לפני מותו ביקרתיו פעמים אחדות בביה"ח אשר בצפת. על מיטתו לא חדל מלחלום את חלומותיו, בביקור זה מצאתיו כותב שיר על הפרעות בחו"ל, ובשיר זה שפך את התמרמרותו על שונאי ישראל הטובלים בים דמנו... . הוא שאל האפשר עוד בעשרת אלפים גיבורי ישראל לכבוש את הארץ? לכבוש אותה לעם, למען אשר תשמש לו מקלט מרודפיו, או אנו צריכים כולנו ללכת להציל את אחינו בחו"ל! ועוד משאת נפש הייתה לו להיקבר בירושלים, הוא התחנן וביקש שיעבירהו לשם, אך לא מצא אוזניים קשובות, מה לנו אנשי "המעשה" ולאיש החלומות, והוא נשאר זר ובודד בביה"ח עד מותו". הלפרין נפטר עני וחסר כל ביום י"א בכסלו שנת תר"פ , ובו ביום הובלה גופתו בעגלה לקבורה במחניים, שם נקבר בודד ונשכח. האיש שהקדיש את כל כוחו, הונו, מרצו וחייו למען עמו נשכח מלב. אפילו מצבה לא העמידו בני משפחתו וחבריו על קברו. לימים ניטעה חורשה סביב קברו, אולם בחלוף השנים נשכח מקומו המדויק של הקבר. בשנת 1941 הקים ארכיון העבודה של הסתדרות העובדים מצבה על מה שאמור להיות קברו, וזאת בהסתמך על עדויות שנגבו מפי ותיקים. על מצבתו נחרט: " יחיאל מיכל הלפרין, אחד מחולמי ולוחמי הגדולים, י"א כסלו תר"פ ". מדוע לא הועבר הלפרין למנוחת עולם בירושלים כבקשתו, או לבית העלמין בכינרת? על כך אין בידינו תשובה. כך, בודדת ונשכחת מלב כל, ניצבת לה מצבתו של הלפרין בבית העלמין של קיבוץ מחניים עד היום. ההלך, בעלותך צפונה, פקוד נא את מצבתו של יחיאל מיכל הלפרין ז"ל, מי שהיה בחייו אחד מחולמי ציון ולוחמיה האמיצים ביותר.