יום ד', יג’ בכסלו תשע”ט
    דף הבית  |  יצירת קשר  
תחזית מזג האויר
כל הנכנס לדגניה א', אם הקבוצות, אינו יכול להתעלם משני מונומנטים בכניסה למשק, האחד הוא הטנק הסורי שפרץ לקיבוץ בקרבות מלחמת העצמאות, ונעצר תוך מעשה גבורה של אחד ממגיני הקיבוץ. והשני "גן מוליא", ובו עמוד זיכרון עשוי אבן המנציח את זכרו של שמואל תנפילוב. עמוד הזיכרון ניצב על שפת בריכת מים קטנה מוקפת צמחים, מגודרת ושמורה.
15:54 (05/08/13) שייקה שניצר

פינת הזיכרון לשמואל [מוליא] תנפילוב בדגניה א' מרדכי אשל על עמוד הזיכרון נחרטה כתובת זו : גן מוליא לזכר שמואל מוליא בנם של חיה ותנחום נולד כ"ד אייר תרפ"א נספה ב כ"ו ניסן התש"ג 1.5.1943 בפעולת צבא בתוך 140 חברים מן היחידה העברית להובלה יע"ל מס' 462. בתחתית עמוד הזיכרון עוצב סמלם של פלוגות ההובלה הארץ- ישראליות, שהוצמד לכובעם הבריטי של חיילי פלוגות ההובלה. בט"ו בשבט תש"ד ניטעה גם חורשה קטנה בסמוך לבריכה ופינת הזיכרון הושלמה. בספר "פלוגות העבריות להובלה במלחמת העולם השנייה" [בשני כרכים, בהוצאת משרד הביטחון ההוצאה לאור], כתובים תולדותיהן של תשע פלוגות ההובלה העבריות [יע"ל – יחידות עבריות להובלה] שהתגייסו לצבא הבריטי מקרב בני היישוב היהודי בארץ ישראל. אחד מפרקי הספר מוקדש לפלוגת ההובלה 462 אשר על שורותיה נמנה גם שמואל תנפילוב מדגניה א'. פרק זה פותח בדף יזכור למוליא וחבריו, שנספו בים ולזכר כל הלוחמים לחרות האדם שנפלו במלחמות מאנשי דגניה א'. מתוך עמוד זה נלקח השיר הבא המוקדש למוליא. חלפה שנה הבה נזכור ונזכיר הנשמות ירדו אז תהומה דמויות וקומות, בחורים יקרים – אנשי בשורה של בנים ובונים – מקימי הנשמות בוני הטפחות ושומרי החומות בלי אומר דברים – הם הולכים בשורה שירדו תהומות. ורוקמים חלומות. שמחו בחורים ועיניהם הבריקו השירו הגב והרימו דגל! משואות בלבם ונפשם אז הדליקו על שער טיטוס שם נרימה הדגל, הנה מתקרב כבר הקץ הנכסף לא תהא עוד ציון לטמאים ירושה לשערי רומא – באים ביעף! נגול החרפה מ"יהודה הכבושה" . כה הלכו בחורים, התאכזר הגורל ושעה ושניה כה הלמו לבבות. במטר פצצות נפגעה אוניה והלמו גם לבות אמהות ואבות, וטבעו חלומות, וטבעו מאוויים וחישלו הלבבות כסלעים, כצורים. באמצע שירתם נפסקו החיים. ותיקי עבודה – ובנים – נערים אך אש שהוצתה בעיני בחורים ילדי הקבוצה חניכי הכפרים היא לא כבתה בעמקי הימים, הפליגו בים הגדול לפעולות, והיא עוד תאיר בחשכת הימים ובלעום מצולות ! ותורה הנתיב לפליטי ייסורים. [שמריהו]. למוליא ולחבריו מיחידת ההובלה אין קבר, אולם אנדרטה לזכרם הוקמה בהר הרצל, ביוזמת אחדים מחברי הפלוגה ששרדו את טביעת האוניה והגיעו לחוף מבטחים. האנדרטה הרבועה, שבצידה ארובת ספינה, עשויה בריכת מים רדודה, בקרקעיתה נקבעו לוחות אבן ובהם נחרטו שמותיהם של כ - 140 מאנשי הפלוגה, שמקום קברם לא נודע. על ארובתה נחקק הפסוק: "אמר ה' מבשן אשיב, אשיב ממצולות ים" [תהילים ס"א, 23]. בכל שנה, ביום כ"ז בניסן עולים החברים ושארי משפחות הנופלים לאזכרה ממלכתית, בה משתתף גם מיופה הכוח הבריטי בארץ, המייצג את השגרירות האנגלית בארצנו. בטכס מניחים הנוכחים זרים במי בריכה כשהם צפים על מצופי חיל הים הישראלי. מה גרם לטביעת הספינה "ארינפורה", שעל סיפונה הועלו באלכסנדריה שבמצרים ביום 28.4.1943 אלף מאתיים חיילים אשר התגייסו לצבא הבריטי כדי להילחם באויב הנאצי, ומתוכם שרדו רק מאתיים ושלושה, ומדוע כה מעטים היו הניצולים? על כך סיפר חיים אסט אחד מניצולי הספינה, וממגויסיה הראשונים. למעשה, מספר חיים בהערת אגב, בשני לוחות אבן באנדרטה שבהר הרצל לא נחקקו שמות , הואיל שידועים מקומות קבורת שנים מאנשי הפלוגה שניספו . האחד קבור בבית הקברות הבריטי בבנגאזי, ואילו חברו קבור בבית הקברות הבריטי בטריפולי. שני אלו נימשו מן הים והובלו לחוף מבטחים, אך לא שרדו, ועל כן נקברו בבתי הקברות הבריטיים המקומיים. על הספינה "ארינפורה", בה מצאו מאה וארבעים מחבריו את מותם, מסר חיים אסט את הפרטים הבאים: "ארינפורה" נבנתה במספנה בגלזגו שבסקוטלנד בשנת 1911, מעמסה המלא היה של 5.128 טון. היו לה שני מדחפים תאומים שהונעו ע"י שתי מערכות קיטור, בעלות שלושה צילינדרים. היא הונעה ב 6657 כוח – סוס ונחשבה לספינה מהירה בעת שנבנתה. מהירותה הייתה 16.7 קשר. אורכה היה 125 מ ' ורוחבה 16 מ'. הספינה נבנתה עבור החברה הבריטית-הודית להובלה בספינות קיטור, ושרתה במפרץ בנגל וסינגפור, בעיקר בהובלת נוסעים, מטען ודואר.הספינה פעלה בקו כלכותה, מאדראס, ראנגון וסינגפור. בימי מלחמת העולם הראשונה הוסבה לספינת בית חולים ולאמבולנס ימי, ופעלה באזור האוקיאנוס ההודי, הים האדום והמפרץ הפרסי. הספינה עלתה על שרטון [ריף] בים האדום בשנת 1919, כתוצאה מכך חרטומה נותק והיא נגררה למספנה בהודו. חרטום חדש נבנה עבורה בסקוטלנד והיא הוחזרה לשרות בשנת 1923. בשנת 1941 נטלה ספינה זו חלק בפינוי כוחות מסינגפור כשהיה חשש כי תיפול בידי האויב היפני. לאחר מכן היא גויסה לשרות ממשלתי במטרה לנייד גייסות. לשם כך הותאמו תאיה למגורי חיילים והותקנו עליה ארבע עמדות תותחים. בעת שיצאה למשימתה האחרונה היו על סיפונה כ 1200 איש. שמונה מאות חיילי פלוגות שירותים מדרום אפריקה [רובם שחורים מבסוטו ומבאטסואנה] , שלוש מאות חיילי פלוגת ההובלה הארץ –ישראלים, תותחני הספינה והפיקוד הבריטי היו ארבעים ושישה איש, ומלחיה ההודים מנו חמישים וארבעה איש.. בספינה היו שני מפלסי מגורים: במפלס העליון התגוררו חיילי פלוגת התובלה 462, וחלק מפלוגת השירותים 1927 הדרום אפריקאית, ואילו חיילי פלוגה 1919 הדרום אפריקאית התגוררו במפלס התחתון. על פי הז'ורנאל הצבאי ההיסטורי של דרום אפריקה [כרך 8 מס' 5] , הפליגה השיירה הימית מנמל אלכסנדריה שבמצרים ביום 28.4.1943. בשישה טורים מאובטחים במשחתות ופרגיטות ובשולת מוקשים. באחד במאי בשעות אחה"צ בין כרתים וחופי לוב ניתן האות להפצצתה האפשרית, כאשר בשעה 18:43, התקרב אליה מטוס גרמני בודד שבא מכיוון השמש וטס בגובה נמוך מעל השיירה הימית תוך "זיגזוג" בין טוריה דבר שהקשה על פתיחת אש אנטי אווירית נגדו, למעט אש שנפתחה משתי ספינות. ביעף זה לא נגרם כל נזק לשיירה ולא ברור אם המטוס הפציץ או השליך טורפדו. המטוס הסתלק בכיוון צפון מערב כאשר אש ספינות מלווה אותו. היו שטענו כי המטוס הופל מאש זו, כך או אחרת קרוב לודאי שהטייס הגרמני הספיק לדווח בקשר רדיו על הימצאותה של השיירה ומיקומה לפני שהופל. זמן קצר אח"כ בשעה 19:10, ניסה מטוס גרמני נוסף לחזור על התרגיל של קודמו, אך נגדו נפתחה אש ספינות הליווי. מטוס זה חזר על עקבותיו, כקודמו, בכיוון צפון מערב והופל ע"י ההגנה האווירית. לבסוף בשעה הותקפה השיירה בשעה 19:50 על ידי סקנדרון גרמני שמנה בין 18ל 36 מטוסי "שטוקה" של ה"לופטוואפה", הטייסת תקפה את השיירה בו זמנית מכיוונים שונים ויצרה בלבול בהגנתה. ביעף הראשון הושלכו פצצות מן האוויר והספינות החלו נעות ב"זיגזג" כדי להימנע מפגיעתן, מאוחר יותר הושלכו לעבר השיירה פצצות טורפדו אשר אחת מהן פגעה במיכלית דלק שהתפוצצה, עלתה באש וטבעה תוך שלוש דקות, כאשר דלק רב כיסה את פני הים. סמוך לשעה 20:10, תוך ניהול אש מן הספינות המותקפות ובסיוע מטוסי ספיטפייר בריטים, הוזהרו תותחני הספינה לתפוס עמדות ירי ואחרים - מחסה מתחת לסיפון העליון, כדי למזער פגיעות אפשריות. ביעף שני מעל הספינה פגעה פצצה בסיפונה לפני גשר הפיקוד, ופגיעה שנייה ארעה כשפצצת טורפדו ימי פגעה בדופנה מתחת למים. התוצאה הייתה קשה, הספינה החלה טובעת תוך הזדקרות בזוית של 45 מעלות. מהומה רבתי פרצה בה ופגיעת הפצצה בסולמות ובמדרגות הקשתה על החוסים מתחת לסיפון העליון, לעלות על פניה ולקפוץ למים. תוך ארבע דקות מרגע שהספינה נפגעה היא ירדה למצולות. הים בער סביבה מדלק המכלית שנפגעה, ספינות אחרות המשיכו בירי אך שאר הספינות לא נפגעו. הניצולים בחליפות הצלה, השתדלו להיאחז בקורות עץ ולהתרחק מאזור הטביעה, והועלו על ספינות שבאו לעזרתם. ניצולים העידו כי המים לא היו מאוד קרים אך בכל זאת גם בין הקופצים מן האוניה היו שטבעו. ספינות הצלה נשלחו לאזור הטביעה מבנגאזי במרחק של 48 ק"מ מאזור האסון, אך אלו הגיעו רק בשעה אחת אחר חצות, ואז לא נותרו עוד ניצולים במים. מ"ספר פלוגה 462" עולות עובדות זהות לאלו הנזכרות לעיל, למעט אלו: השיירה הימית הייתה בדרכה למלטה. סמוך לכרתים הצליח מטוס סיור גרמני לחלוף מעליה בגובה נמוך, תוך "זיגזוג" בין הספינות. נראה שהמטוס שחלף מעליה, ביצע צילומים ואסף מודיעין. משחשך הותקפה השיירה ע"י להק בן שבעה מטוסי ה"לופטוואפה". בהתקפה זו טבעו שתי ספינות בלבד, "ארינפורה" שעליה היו חיילים רבים, ומיכלית דלק שאף זו ירדה למצולות במהירות, והציפה את האזור בדלק רב. הדלק הזה היקשה מאוחר יותר על פעולות החילוץ, ופגע ביעילותן של חגורות ההצלה. לאחר ההפצצה המשיכו המטוסים לצלוף בניצולים שצפו על פני המים. הניצולים שנימשו מן המים, ובתוכם מאה ושישים חיילי הפלוגה, הועברו לבנגאזי. בתחילה שהו במחנה זמני שם עברו תחקירים וניגבו מהם עדויות. אחר כך הועברו חיילי הפלוגה, במשאיות, למצרים. בשישה במאי נשלחו הניצולים ממצרים ארצה ברכבת, למנוחה. בתום החופשה נדרשו חיילי הפלוגה להתייצב במחנה R&T 68 שליד צריפין, כדי להתארגן מחדש, ואח"כ נשלחו למצרים. ממצרים יצאו הפעם חיילי הפלוגה בחמש ספינות, על רכבם החדש, לאירופה. בדרכם עגנו במלטה ומשם המשיכו לסלרנו [שמדרום לנאפולי] על גבי נחתות. מחנם מוקם בסמוך לעיר, ובו שהו אחד עשר חודשים. בסוף שנת 1945 פורקה הפלוגה, שבאותה עת חנתה ליד מילאנו, חלק מחייליה סופחו לפלוגות הובלה עבריות אחרות, והנותרים הוחזרו למצרים וצורפו לפלוגת מובילי מים. חיילים רבים, שהמשיכו לפעול באיטליה, ניצלו את העובדה שלרשותם עמדו כלי רכב כדי לעסוק ב"בריחה", היינו: בהעברת פליטים, עקורים ושרידי יוצאי המחנות, אל מקלטים זמניים בדרכם לארץ. זמן קצר אח"כ שבו חיילי הפלוגה ארצה והשתחררו משרותם בצבא הבריטי. מתנדבי היישוב העברי מארץ ישראל, על מפקדיהם, רכשו ניסיון צבאי רב בתקופת שירותם בצבא הבריטי. ידע זה שימש את המחתרות העבריות במלחמתם בבריטים, ובמאבקן לעצמאות ישראל.