יום ב', ט’ בטבת תשע”ט
    דף הבית  |  יצירת קשר  
תחזית מזג האויר
בשבת הכנס אחה"צ נתכנסנו לשיח חברים בו ספרו חברים אודות אירועים מיוחדים שעברו בחייהם ושהיה בהם עניין רב לחברי הגרעין. שיח זה נפתח בדבר תורה, מתאים במיוחד לכנס זה, שהביא מרדכי אשל. אנו מביאים את דבריו במלואם.

איכות הסביבה ומקורותיה בתורת ישראל. מרדכי אשל (דבר תורה שנאמר במפגש הסיכום של שבת הגרעין בגולן) מאמר זה מוקדש לעילוי נשמתם של חברינו שהלכו לעולמם בחודשים האחרונים, ישראל צורי מעין צורים, ישראל שריד אף הוא מעין צורים, ודני רגב (פלדמן) מפתח תקוה. יהי זכרם ברוך. כמבוא למאמר הנני מבקש להביא את דברי הרשב"ם לבראשית פרק ל"ז פסוק ב' : פירוש רשב"ם לתחילת פרשת וישב. בקטע זה מספר רשב"ם על הויכוח שהיה לו עם סבו, אבי אמו, הפרשן רש"י: ... וגם רבנו שלמה אבי אמי מאיר עיני גולה שפירש תורה נביאים וכתובים נתן לב לפרש פשוטו של מקרא, ואף אני שמואל ב"ר מאיר חתנו זצ"ל נתווכחתי עמו ולפניו והודה לי שאילו היה לו פנאי היה צריך לעשות פרושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום. דבריו אלו מאפשרים להתייחס למקורות המאמר מזווית חדשה . אנו חפשנו, בימים האחרונים ברמת הגולן, אחד מהמקומות הבולטים ביותר בארצנו בעושר הטבעי הגנוז בה. חשבתי שיש מקום לשוחח על נושא חשוב זה ומקורותיו, כדי להצביע על כך שאף בתחום זה יש עקרונות חשובים הנובעים מן המקרא גופו, מן המשנה והתלמוד, המדרש והפוסקים. להלן המקורות שלדעתי ניתן לשייכם לנושא דידן, שהרי "בן בג בג אומר הפוך בה והפוך בה דכולה בה" (אבות פרק ה', משנה כ"ב ). ב"קהלת" פרק ז' פסוק י"ג נאמר: "ראה את מעשה האלהים כי מי יוכל לתקן את אשר עותו", במדרש קהלת רבתי על פסוק זה נאמר: "בשעה שברא הקב"ה את אדה"ר נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, וא"ל ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך, ולא עוד אלא שאת גורם מיתה לאותו צדיק ". מה דחק את חכמינו לומר שהדברים מכוונים כלפי אדה"ר בהיותו בגן עדן אינו ברור לי, כלום לא נכונים הדברים בין שמדובר ב"גן עדן" העליון ובין ב"גן עדן" התחתון ? ומהו אותו גן עדן המקראי ממנו גורשו האדם הראשון וזוגתו חוה ? כלום משל הוא או במציאות, בראליה של מקום עלי אדמות? ובכל אופן אין ספק שהדברים נכונים גם כלפי עולמנו שלנו כאן ועכשיו. מקור שני הוא האמור בספר דברים פרשת "כי תצא" ( פרק כ' פסוקים 19 – 20), שם נאמר "כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור. רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית וכרת ובנית מצור על העיר אשר היא עשה עמך מלחמה עד רדתה". מפשט הדברים עולה בבירור כי אפילו בתנאי מלחמה ניתנו הנחיות לעם ישראל כיצד לנהוג. אין לפגוע בעצי מאכל לצורך בניית דייק או סוללה, אך מותר לעשות שימוש למטרות אלו בעצי סרק. מכאן, עם תרצ,ו נובע כי רק בעת מלחמה מותר לפגוע בעצי סרק , שהרי מכלל הן אתה שומע גם לאו. לאמור אף לעצי סרק יש תרומה לעולם, דבר שאנו יודעים כיום יותר משידעו אבותינו בעבר, לגבי קליטת דו תחמוצת הפחמן ופליטת החמצן. השפעת העצים על מיתון מזג האוויר ועל איכותו, צמצום תהליך המדבור, בלימת נדידת חולות וכי"ב. מקור שלישי, לדעתי, הוא האמור בפרשת " אמור" (בפרק כ"ב פסוק 24), שם נאמר: "ומעוך וכתות ונתוק וכרות לא תקריבו לה' ובארצכם לא תעשו", לאמור אין להקריב על המזבח בעל חיים מן המותרים בהקרבה שיש בהם מן המומים הנכללים בפסוק זה, לאמור : בעלי חיים שאברי הרבייה שלהם נפגעו ע"י סירוס בדרך זו או אחרת, אולם הפסוק מרחיב את האיסור וקובע הוראה כללית "ובארצכם לא תעשו". לאמור: חל איסור על סירוס בדרך המקובלת או בדרכים שונות כגון באמצעות תרופות או חיתוך צינורות הזרע וכיו"ב. לטעמי עניין זה נובע מן התפיסה המיוצגת בראשית דברי: כל פגיעה באברי הרבייה של בעלי חיים יהיו אשר יהיו, יש בה חבלה בעולם החי שנברא ע"י הקב"ה, ואנו מצווים להימנע מכך גם אם לעיתים יש לאדם תועלת מפעולה זו, כגון: בבהמות עבודה הנעשות רגועות יותר על יד כך, או נעשות פחות תוקפניות כלפי האדם או בהמות אחרות שבסביבתן. גם כאן מיוצגת, אם תרצו, הדאגה להמשכיות עולם בעלי החיים כולו. מקור נוסף להיבט זה של טוהר המחנה, לא רק בהיבט הרוחני כי אם גם בהיבט הפיזי, מצוי בספר דברים בפרשת "כי תצא" בפרק כ"ג ( י"ג – י"ד) שם נאמר: " ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ, ויתד תהיה לך על אזנך והיה בשבתך חוץ וחפרת בה ושבת וכיסת את צאתך". מובן שהדבר בו עוסקים פסוקים אלו עניינו תקנת שמירת ניקיון המחנה. אין מיאוס גדול יותר מהפרשותיו של האדם, לכן צוותה התורה דרכי התנהלות במחנה, ולא רק במחנה צבאי מתפרשים הדברים, אף במחנה שאינו בגדר מחנה צבאי הדברים אמורים. מכאן ראיה שכל מקום בו מחנה ישראל הרי הוא כמקדש ה' וכדברי הרמב"ן: "הרי זו הזהרה שלא יהיה הכל מופקר כמחנות הגוים" . בלשוננו מצוות אלו אינן מאפשרות לזהם שטחים הסמוכים למגורי אדם. פסוקים אלו הם בגדר בניין אב שמטרתו מניעת כל מיאוס שנפש האדם קצה בו. לפנינו היבט נוסף של שמירת הסביבה. מקורות נוספים מצויים במשניות סדר ניזקין, רובן כמדומני "בבא בתרא" ולהלן אחדות מהן. בפרק ב' משנה ט' נאמר: " מרחיקין את הנבלות, ואת הקברות, ואת הבורסקי מן העיר חמישים אמה. אין עושין בורסקי אלא למזרח העיר" וכו'. בתוספת מצינו בשם ר' יוסי את הדבר הבא: מרחיקין את הדבורים מן העיר חמשים אמה כדי שלא ינשכו את בני האדם. ר' אליעזר אומר דבר יותר קיצוני, מגדל דבורים כמגדל כלבים (תוספתא בב"ב פרק א' הלכה ט'). במשנה בפרק ח' משנה ח' נאמר: "מרחיקין גורן קבועה מן העיר חמישים אמה" וכו'. לפנינו איפוא, סידרת משניות שתכליתן למנוע נזקי ריח (נבלות,קברות ובורסקי) מפני שריחם רע. היום אנו יודעים שעקיצת דבורה לרגישים לארסן עלולה להביא למוות במקרה הקשה, או לכאבים עזים במקרה הקל. וטעם הרחקת הגורן הוא כדי שלא יועף התבן בעיר. הרי לפנינו סדרה של היזקים שקבעו חכמים שנים רבות לפני הכנסן לתוקף של תקנות כנוביץ לספרי החוקים והתקנות של מדינת ישראל, שנתקנו בשנת 1961, ומטרתן הייתה למנוע רעש, ריח וזיהום אויר. בימינו היינו קוראים לתקנות אלו: "תקנות לאיכות הסביבה". לפנינו מודל מן הזמנים הרחוקים ההם לדאגת איכות הסביבה והגנת הציבור מפני מפגעים . רעיון נוסף, שעלה בלבי לאחרונה, הוא האמור בספר ויקרא בפרשת "שמיני" בפרק י"א ועניינו בעלי החיים המותרים והאסורים עלינו באכילתם (פסוקים 1 – 24), סימני בהמות הבית הכשרים למאכל, להדגים הכשרים לאכילה, ובדומה לכך סימני העופות העופות מחנה משותף אחד להם. הפרשנים כולם, העוסקים בטעם מצוות אלו, מנמקים אותן בעובדה שבעלי החיים האסורים לאכילה הם טורפים שטבועה בהם מידת אכזריות והאוכלם טבעו משתנה בהתאם למאכלו. לטעמי ניתן לראות את הדברים מהיבט נוסף של שמירת הטבע והסביבה. למן ימי הבריאה הראשונים - שחר ההיסטוריה, עסק האדם בגידול בהמות למחייתו. כבשים, עיזים ובקר. קין היה עובד אדמה והבל רועה צאן. מתוך כך בעלי חיים אלו, ובתוכם העופות הכשרים, היו בחזקתו של האדם, אשר ניצלם לצרכי מחייתו, לבושו, משקהו ומאכלו, ולעבודתו החקלאית, ולפיכך נמנעו בעליהם מפגיעה בהם שלא לצורך, כי בכך היה פוגע האדם במטה לחמו. הוא הדין לגבי עופות החצר. (נכון הדבר כי ישנם בעלי חיים נוספים במשק האדם האסורים עלינו לאכילה, דוגמת החזיר או הגמל, אבל ידועה פרשנותו של רש"י בדבר איסור אכילת החזיר, שעיקרה רצון הבורא). מה שאין כן לגבי בעלי החיים האסורים באכילה. אלו היו תמיד מצויים בסכנת הכחדה של צייד בנ"א או טריפה ע"י טורפים. לפיכך ביקשה התורה למנוע את אכילתם בידי האדם, כי האדם לא היה מגן להם. אשר לחיות הכשרות למאכל, בהם הצבי, האייל, הדישון, היחמור וכיו"ב, המותרים באכילה ואינם בחזקת האדם, אפשר וכח שרידותם (בשל מהירותם הרבה) לא איפשר פגיעה משמעותית בהם ולכן ניתן היה לאוכלם, מאידך הם עומדים בקריטריונים של סימני הכשרות הקיימים בבהמות הבית. העניין האחרון שאני מבקש לעסוק בו הוא מצוות שמיטת הקרקע, כמוזכר בראשית פרשת "בהר", (כאמור בפסוקים 1 – 7) . "דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה' שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה, ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' ". נימוקים רבים מצאו חכמינו ז"ל בטעמי מצווה זו, אולם אני מבקש להוסיף טעם נוסף על כל אלו המסורות לנו מפרשנינו. מצווה זו תכליתה גם למנוע ניצול יתר של הקרקע, דבר הגורם להכחשתה. גם קרקע היא משאב, וכמו גידולים, זקוקה למעין "מחזור זרעים" ו"זבל ירוק". ניצול של הקרקע יתר על המידה פוגע קשות באיכותה ובמינרלים המצויים בה. גם כאן מצוי טעם של איכות הסביבה. היום, יותר מבעבר, אנו מודעים להרס הקרקע מסיבות שונות שאין כאן המקום לפרטן. לפנינו, איפוא, מכלול של ציווים שמטרתם שמירת הטבע ואיכות הסביבה שמקורם במקרא ובחז"ל. הלוואי שנצליח להנחיל תפיסה זו לדורות הבאים. נכתב ע"י מרדכי אשל, ביום כ"ב באייר תשע"ג. 2.5.2013 במודיעין.