יום ב', ט’ בטבת תשע”ט
    דף הבית  |  יצירת קשר  
תחזית מזג האויר
יורם אדלר ובת זוגו חדווה טיילו סביב העולם בקראוון במשך כשלוש שנים. את חוויותיהם ממסע מיוחד זה העלו בספר שהוציאו לאור בשם "יום אחד אתם תצאו לדרך". סיפור אחד מתוך הספר הביאו חדווה ויורם בערב שבת של הכנס בחיספין. אנו מביאים את הסיפור לעיונכם ולהנאתכם.

אבא, אימא ושמונה ילדים חדווה ויורם אדלר בדרך כלל השתדלנו שלא לצאת לדרך בימי שישי, כדי שיהיה לנו די זמן להתארגן לקראת שבת. הפעם, בגלל המרחק הקצר מפמברטון [Pemberton] לוולפול [Walpole] חרגנו ממנהגנו. ערב קודם לכן עשינו קניות לשבת בסופר של פמברטון, ובשעת בוקר מוקדמת של יום שישי כבר היינו על הכביש בדרך לוולפול. הדרך אל הקמפינג התפצלה מהכביש הראשי ונעשתה צרה ומפותלת. הקמפינג עצמו שכן על חוף ים פראי בלב שמורת טבע, והחלקות המיועדות לחניית קרוונים הסתתרו בסבך. בקושי היה אפשר להבחין בקרוונים, ולכן כשהתקרבנו חשבנו שהמקום ריק. אבל כשערכנו, כמנהגנו, את סיבוב ההיכרות גילינו שהקמפינג רוחש חיים. הגענו בצהריים ומיהרנו להשלים את נוהל ההתארגנות הקבוע שלנו. מיד ניגשתי למלאכת הבישול, יורם מיהר לטלפון הציבורי כדי להספיק לטלפן לבנות בארץ לפני כניסת השבת. כשחזר סיפר לי שכמה ישראלים צעירים שהגיעו באותו רגע לקמפינג שמעו אותו מדבר בטלפון בעברית והתרגשו מאוד לפגוש כאן, באמצע שומקום, ישראלי מבוגר שמטייל באוסטרליה כבר שנה. "הזמנתי אותם אלינו לסעודת ליל שבת," בישר לי. "כמה הם?" שאלתי. "בערך עשרה," הוא ענה לי בלי להניד עפעף, ואני כמעט התעלפתי. מפאת השעה המאוחרת דחיתי את נאום התוכחה למועד אחר והתחלנו להתארגן לקראת הארוחה שנפלה עלינו. הכפלתי מיד את כמות המים בסיר המרק שעל האש ופניתי לערוך חיפוש במזווה המכונה אצלנו ימ"ח שמתחת למושב הספה. דליתי משם כמה קופסאות שימורים ורוקנתי אותן במהירות לתוך סיר המרק. בעוד החלות נאפות בתנור הכנתי עוגה וכמה סלטים. יורם מילא את מֵחם השבת עד שפתו והלך לבקש רשות מההנהלה להשתמש בכיסאות הפלסטיק שראינו באחת מפינות הקמפינג. תכננו לאכול בחוץ, בחזית הקרוון. אולם ממש לפני כניסת השבת התחיל לרדת גשם שוטף והתכנית השתבשה. כך מצאנו את עצמנו דחוסים בסלון הקטנטן שלנו עם שמונה מטיילים ישראלים, הגשם מכה על הגג וריח האוכל ממלא את חלל הקרוון. נראה שקרוון שלנו עשה רושם עצום על החבורה. "זה מה שנקרא לטייל בסטייל," אמר מישהו, ואחרת הוסיפה: "הלוואי עליי בגילכם." "ומה אתכם?" התעניין יורם, "באיזה סטייל אתם מטיילים?" "באנו לכאן בשיירה מגוונת," אמרה לנו מאיה והצביעה על זוג שישב בקצה הספה. "עמית ומיכל מטיילים כבר כמה חודשים על אופנוע. ורונן", אמרה והצביעה על בחור גדול ממדים שישב לידם, "הוא אופנוען בדם שמטייל בדרך כלל לבדו." אבי סיפר שהוא מטייל עם סיגל כבר שלושה חודשים בוָן שקנו במחיר מציאה. "אמנם הוא קצת חלוד ועושה בעיות לפעמים, אבל אפשר לישון בו וזה חסכוני ונוח," הסביר. טלי הגיעה לאוסטרליה אחרי טיול ארוך במזרח, פגשה את איתי ונועם בסידני, ושם הם חברו יחד למסע, קנו פורד סטיישן, בדיוק כמו המכונית שלנו אך מבוגרת בעשר שנים. בפורד הישנה כבר חצו את היבשת, ולפי דבריהם, עדיין לא אמרה הפורד את המילה האחרונה. לפני כמה שבועות נפגשו השמונה במקרה בפֶּרת והחליטו לטייל קצת יחד. "עד שיימאס לנו," אמר רונן בחיוך. לי נראתה השיירה הזאת קצת מסורבלת. התקשיתי להבין איך אפשר לטייל כך, אבל התרשמתי שהם דווקא נהנים מאוד. הצצתי בשעון וראיתי שחלפה כמעט שעה מאז התכנסנו, ביקשתי פסק זמן מהשיחה הנחמדה לטובת הקידוש והאוכל. כולם קמו, שקט הושלך בקרוון ויורם התחיל: "יום השישי ויכולו השמים והארץ וכל צבאם…" בקושי הצלחתי לעצור את הדמעות. עמדנו שם סביב השולחן הערוך כמו אימא, אבא ושמונה ילדים. הבטתי בפניהם של אורחינו הצעירים וגם אצלם ראיתי לא מעט עיניים נוצצות. זכינו אצלם לכבוד מיוחד השמור כנראה רק לקומץ מבוגרים 'קוּלים', בשפת הנכדים שלנו. הם לא הפסיקו להתפעל מאתנו ולחלק לנו מחמאות. "הלוואי שההורים שלי היו עושים טיול כזה," אמר איתי, ואבי הוסיף: "הייתי מת להפגיש את ההורים שלי אתכם." כל האחרים הצהירו שהם בטוח יכתבו עלינו להוריהם. בקיצור: במחיר ארוחה צנועה אחת רכשנו לנו שמונה מעריצים בעיירה נידחת אי שם במערב אוסטרליה. בשעת לילה מאוחרת נפרדנו מהאורחים החמודים שלנו בנשיקות, והם הצהירו באוזנינו שלעולם לא ישכחו את ליל השבת הזה. גם אני לא שכחתי.