יום ב', ג’ בחשון תשע”ח
    דף הבית  |  יצירת קשר  
תחזית מזג האויר
בעקבות דרישת הורי התלמידים להקים בשכונה בית ספר "מודרני –דתי" ניאותה העירייה לכלול את בית הספר החדש, כאמור לעיל, בשלב הראשון במסגרת אחריות ועדת התרבות של העירייה. דרישת ההורים הייתה לבנות בי"ס מורחב שיכלול שמונה כיתות, לבנות בניין בית ספר לילדי השכונה; ולפתוח בשכונה גנים דתיים. מי שהועמד מטעם המזרחי בראשות בית הספר היה מר נפתלי היימן. זה פנה בראשית שנת תרצ"א לרב ברמן (המפקח על בתי הספר של "המזרחי") כי יסייע בהעברת הבית מוועד הקהילה לידי העירייה. בתיק הנ"ל מצוי מכתב שעליו חתומים חברי ועד הורי תלמידי בית הספר לעיריית תל אביב על הכירה בבית ספר זה ככל בית ספר אחר
11:38 (07/06/17) שייקה שניצר

בית הספר תלמוד תורה "בית אולפנא" בשכונת נווה שאנן בתל-אביב מרדכי אשל לאחרונה נתגלגל לידי גביע כסף שיוצר ברוסיה בשלהי המאה התשע עשרה ועליו במרכז הגביע חרוטה כתובת זו: פרס ת"ת בית אולפנא נווה שאנן תרצ"ט מלשון החריטה על הגביע סברתי תחילה כי מדובר בבית ספר לבנות על אף הכיתוב המאזכר ת"ת (תלמוד תורה) שבד"כ מכוון למוסד חינוכי של בנים. השאלה הראשונה הייתה היכן היה מצוי בי"ס זה ? שהרי שכונה עירונית בשם זה מצויה בחיפה, בתל אביב ובירושלים. בספרו של שאול יעקב פניגשטיין "בתי וורשה", נמצא כי הגב' יוכבד (לבית אלטשולר) הייתה מורה בבית ספר לבנות של "המזרחי" בשכונת נווה שאנן בתל אביב, שמיקומו היה ברחוב לוינסקי. לפיכך סברתי כי מדובר בבי"ס לבנות (גם השם "בית אולפנא" העיד לכאורה על כך). ארכיון "מוסד הרב קוק" בירושלים, למדני, כי בשכונה זו היו שני בתי ספר של "המזרחי" האחד לבנות והשני לבנים. מאחר והגביע ניתן בד"כ כפרס לבן, החילותי בחיפוש אחר בית ספר לבנים בשכונה זו. עיון בחומר שנפרס לפני ב"ארכיון הציוני" העלה כי בית ספר ת"ת לבנים בשם "בית אולפנא" הוקם בשנת תר"צ, אך מאחר ולא עמד בתקנים הסניטריים הדרושים, לא אפשר אבינועם ילין שהיה מבכירי עובדי מחלקת החינוך המנדטורי, את פתיחתו, עד אשר רופא המחוז יאשר כי נוצרו התנאים הסניטריים הנדרשים. באותם הימים עמד בראש ביה"ס מר זבולון היימן שהיה בכיר המורים בו ועסק בהקמתו על אף הקשיים הרבים שניצבו בדרכו. כרוז שפורסם מטעם "המזרחי" לצורך רישום תלמידים לבתי הספר של זרם זה בשנת 1951 חשף בפני את מעני בתי הספר לבנים ובנות בשכונת נווה שאנן. ביה"ס לבנים היה ברח' "עין הכורש" (צ"ל עין הקורא) , ואילו בית הספר לבנות היה ברחוב לוינסקי 88. בסיור שערכתי בכתובות אלו התברר כי ברחוב לוינסקי במקום בו עמד ביה"ס לבנות (מול גן לוינסקי), ניצב בניין חדש. ואילו הבית שהיה תלמוד תורה לבנים ברחוב עין הקורא 8 עומד על מכונו. מולו, בקצה רחוב רבי עקיבא איגר מס' 22, מצוי בית הכנסת הגדול של השכונה ששמו "בית אולפנא", או "בית הכנסת אולפנא". בירחון "ההד" מחודש אלול תרצ"א נמצאת ב"מכתבים למערכת" מודעה בשם חברי ועד ההורים של בי"ס "מזרחי" בתל אביב, ובה ברכת תודה לעירית ת"א ולוועד המפקח בראשותו של הרב ברמן על ייסוד בית הספר, ועל בחירת המורה המנוסה והמסור נפתלי היימן לראש צוות המורים הפועל ברוח היהדות. עיון ברשומות הארכיון הציוני בירושלים וארכיון העיר תל אביב חשף את ההיסטוריה של ת"ת לבנים "בית אולפנא". בארכיון העיר ת"א, מצויים מסמכים החל מיום 2 ביולי 1926 ועד ה-15 באוקטובר 1929 ואלו עוסקים בענייני מוסד "בית אולפנא" בנוה שאנן, שקדם לת"ת של "המזרחי" בשכונה זו. ממכתבים אלו עולה כי בבית הכנסת הנושא שם זה, היו תלמוד תורה וישיבה. מוסד זה היה מהטיפוס הישן של תלמודי התורה ולמדו בו מעל מאה ועשרים ילדים. למדו בו תפילה, משנה, גמרא והלכה. מוסד זה נסגר בעקבות דרישת תושבי השכונה (שרובם ראו עצמם "חרדים" בנוסח תנועת "המזרחי " של הימים ההם), כי ייפתח באתר בי"ס מודרני ברוח "המזרחי". בשנים הראשונות תמכה עיריית ת"א בחדר התורה בסכום שנתי של 120 לא"י מנדטוריות. בי"ס של ממש המשלב לימודי חול וקודש, לא היה בשכונה, ותלמידים שרצו ללמוד בבתי ספר "מודרניים", אולצו לכתת רגליהם לבתי ספר מרוחקים מן השכונה, תוך חציית כבישים מרכזיים ומסילת ברזל. בקיץ הייתה הליכה זו בתנאי חום ואבק ובחורף ברוחות, גשם ושלוליות בוציות. היו הורים שנמנעו משלוח את ילדיהם לביה"ס שמחוץ לשכונה מחשש לחייהם. תנאי הלימוד בבית הכנסת לא היו ראויים. התלמידים למדו בקומה העליונה לאחר שהמתפללים סיימו את תפילת הבוקר, ללא תנאים סניטריים הולמים (חדרי שירותים וברזי מים), וללא מגרש משחקים. בין המסמכים נמצאה פניה של רבה האשכנזי של השכונה ורב בית הכנסת "בית אולפנא", הרב מאיר חנוך בן-ישי (מסיוון תרפ"ט) אל שושנה פרסיץ (שעמדה בימים ההם בראש ועדת התרבות של עיריית ת"א). בפנייתו הלין הרב כי למרות הבטחתו של ד"ר ולד כי תשולם תמיכת העירייה כמובטח על ידה לבית האולפנא, תמיכה זו לא מומשה. לפיכך המוסד החינוכי המצוי בתוכו לא יוכל להמשיך ולהתקיים, מאחר שרוב תלמידיו באים מבתים עניים מרודים ובתוכם אף יתומים. לפיכך תבע הרב כי העירייה תעביר למוסד את הכספים לאלתר. באותה השנה נתחנכו במוסד שמונים תלמידים. בעקבות דרישת הורי התלמידים להקים בשכונה בית ספר "מודרני –דתי" ניאותה העירייה לכלול את בית הספר החדש, כאמור לעיל, בשלב הראשון במסגרת אחריות ועדת התרבות של העירייה. דרישת ההורים הייתה לבנות בי"ס מורחב שיכלול שמונה כיתות, לבנות בניין בית ספר לילדי השכונה; ולפתוח בשכונה גנים דתיים. אומנם היו גנים בשכונה, אך אלו היו גנים מזרם החינוך הכללי, והגננות בהם היו חילוניות. כדי לממש את חזונם פנו ההורים לעייריה ולוועד המפקח על בתי הספר של המזרחי ותבעו את מימוש זכויותיהם ככל אזרחי ת"א המשלמים מיסים. מאחר שהעירייה טענה כי פניית ההורים אליה הייתה מאוחרת, (לאחר פתיחת שנת הלימודים) הקצתה זו אך ורק את הסך המפורט לעיל. וכך החל לפעול בית הספר בשנת תר"ץ ובו נפתחו ארבע כיתות לתלמידי א'-ד'. אך בהעדר מקום נאלצו תלמידי ג'-ד' לכתת רגליה אל הישיבה "אגודת התורה" שליד בית הכנסת הגדול והיו גם תלמידים שאולצו ללמוד בביה"ס תחכמוני. מי שהועמד מטעם המזרחי בראשות בית הספר היה מר נפתלי היימן. זה פנה בראשית שנת תרצ"א לרב ברמן (המפקח על בתי הספר של "המזרחי") כי יסייע בהעברת הבית מוועד הקהילה לידי העירייה. בתיק הנ"ל מצוי מכתב שעליו חתומים חברי ועד הורי תלמידי בית הספר לעיריית תל אביב על הכירה בבית ספר זה ככל בית ספר אחר נפתלי היימן נולד בשנת תרס"ו (1907) בפינסק שברוסיה הלבנה, ולמד שם בישיבה עד שזו נסגרה בפקודת השלטונות הקומוניסטיים. בשנת תרפ"ב עלה ארצה, והמשיך ללמוד בארץ בישיבה ואח"כ למד בבית המדרש "מזרחי" למורים, והוסמך להוראה. הוא למד עוד שנתיים באוניברסיטה העברית ואח"כ פנה להוראה. דומה כי עבודתו כמורה ב"בית אולפנא" הייתה מן ההתנסויות הראשונות שלו בניהול. לימים ניהל בית ספר יסודי ברמת גן. הרב בן ישי ציין במכתבו לעירייה כי כל הגורמים שבקרו בבית הספר, ובתוכם הרב ברמן, גילו שביעות רצון מהצלחת בית הספר ונחיצותו. ההורים תבעו כי העירייה תסייע בשיפוץ החדרים בקומה השנייה של בית הכנסת על אף שהנהלת בית הכנסת, באמצעות האפוטרופסות על בניין זה שהיה בידי ועד הקהילה, הסכימה להעביר את האחריות למבנה (שהוקם בתרומת נדבנית) לידי העירייה, בתנאי שזו תסלק את החוב לקבלן שעסק בשיפוץ מבנה ביה"כ בסך 226.27 לי"מ (לירות מצריות). לבקשת סגן ראש העיר מר רוקח בוצעה בדיקה בנכס על ידי מ"מ המזכיר הכללי של העירייה וזה במכתבו מיום 18.11.1931, תיאר את מצבו המשפטי והפיזי של המבנה שנועד לשמש הן בית כנסת והן בית ספר. ממכתבו עולה כי הבית המצוי בפינת הרחובות עקיבא איגר ועין הקורא הוא בן שתי קומות, בדיוטא התחתונה פועל בית כנסת לצד שני חדרים, שהם באחריות גבאי ביה"כ לצורך תפילה בשבתות ומועדים ובשאר ימי השבוע לפני שעות הלימודים ואחריהן. בדיוטא העליונה מצויים 4 חדרים (6 החדרים במבנה היו עתידים לשמש את ביה"ס). המבנה הוקדש ואושר כהקדש ע"י הרבנות הראשית של העיר ל"בית אולפנא" דתי מדעי. האפוטרופוסים מוכנים למסור את הבניין לעייריה לשם הקמת בי"ס חרדי ברוח המסורת והדת , בתנאי שהעירייה תסלק את החוב לקבלן. הכותב דיווח כי בעת שבדק את האופציה להעביר את המבנה לרשות העירייה, הסכים הקבלן להקטין את חובו ולהעמידו על סכום נמוך באופן משמעותי. נראה שהגורם העיקרי לסירוב העירייה להצעה, היה העובדה שהבניין הוא בגדר הקדש, ולפיכך יתכן שיהיו קשיים פורמאליים מצד הרבנות לרשום את המגרש והבניין ע"ש העירייה. במקביל לכך פנה הרב ברמן לרבנות הראשית בתל אביב בהצעה כי "בתנאי" העברת המבנה לעירייה ייקבע סעיף "המבטיח את אופי החינוך הדתי שיהיה באותו המוסד, ואם יוחלט על מינוי אפוטרופוסים אחרים למבנה, יהיו הם מן "הוועד המפקח על בתי – הספר של המזרחי", אשר ע"י הסוכנות היהודית לא"י, או מוסד אחר שיבוא על מקומו למילוי אותם התפקידים שנמסרו לוועד מפקח זה". מפניית רב השכונה אל סגן ראש העיר מר רוקח נראה שבעקבות השימוש שעשה בית הספר בחדרי הדיוטא התחתונה החלו להישמע תלונות מתפללים על שהמבנה משמש בעת ובעונה אחת בית כנסת ובית ספר. גם השמועה לפיה מתכננת העירייה לקבל את המבנה לאחריותה, לאחר סילוק החוב לקבלן, הגיעה אל מתפללי בית הכנסת, וגרמה לתסיסה בקרבם. הרב ציין: "כי אין זה לכבוד העירייה להבנות מחורבנם של אחרים". עוד קבע "אין לבטל בית כנסת ולהסבו לבי"ס, כל זמן שאין בונים תחילה בית כנסת במקום אחר. בית הכנסת במקום הוא הציבורי היחידי בו מתפללים רוב מנינם של תושבי השכונה, ומשמש בשעות הצורך לכינוס מוסדות הציבור שבת"א ולתפקידים לאומיים". בתוך כך עלה ממזכרו של הרב כי הנהלת בית הכנסת החליטה להרחיב את אולם התפילה על חשבון שני החדרים הסמוכים. נראה שגם הנקודות שהעלה רב ביה"כ בפני רוקח גרמו לדחיית ההצעה. שנת הלימודים תרצ"א הייתה הראשונה של בית הספר ואולם בתחומים רבים נתגלו קשיים בתפעולו . יש לציין כי בראשית כסלו שנה זו טרם נתקבל הסכום שהובטח מטעם העירייה לבית הספר וגם המורים לא קבלו שכרם. לרשות המורים לא עמד הציוד הדרוש לתפעול בית ספר, בכלל זה ספסלים ושולחנות לילדי הכיתות, לוחות, שולחנות וכסאות למורים ועזרי לימוד. גם יומני כיתה לא סופקו. רישום תלמידים לבית הספר במועדי הרישום לא נתאפשר ע"י פקידי העירייה בטענה "שלא היה או לא יהיה מוסד כזה" למרות שכל השנה ידוע היה לפקידים דבר קיומו של מוסד זה. פניית מר היימן אל מנהל מחלקת החינוך של העירייה, מיום כ"ח בכסלו תרצ"א, בבקשה כי בית הספר יוכר רשמית נתקלה בסירוב, מאחר והרופא הממשלתי שביקר בבית הספר טען כי התנאים הסניטריים במבנה הנוכחי אינם הולמים, וחדרי הלימוד קטנים ומזוהמים. בעקבות זאת נתקבל אצל מנהל מחלקת החינוך בסוכנות היהודית מכתבו של אבינועם ילין מנהל מחלקת החינוך בממשלת המנדט הבריטי, כי לא ירשה בשנת הלימודים הבאה (תרצ"ב) את פתיחת בית הספר בדירה הנוכחית, אא"כ תתקבל מטעם הרופא הממשלתי הודעה כי בבית הספר שופרו התנאים הסניטריים. באותם הימים טרם הותקנו ברזיות למי שתייה וגם חדרי השירותים לתלמידים לא תאמו את מניין התלמידים. לכן חובה על מחלקת החינוך לפנות מידית לרופא הממשלתי ולתאם עמו את הדרוש כדי להתקינם בעת חופשת הקיץ. בשל העדר הכרה זו גם העירייה הייתה מנועה מלהעניק לביה"ס הכרה רשמית על כל המשמע מכך מבחינה תקציבית. מנהל בית הספר התלבט אם הוא רשאי להתקין שלט ובו שם בית הספר שהועמד תחת חסות "המזרחי". קשיים אלו נמשכו בכל שנת הלימודים הראשונה. החלטת העירייה שלא לקבל את מבנה בית הספר לרשותה, ורצון המתפללים למנוע הפרעות בפעילות בית הכנסת גרמו לכך שבית הספר הועתק מבית הכנסת לרחוב עין הקורא 8, מרחק קצר מבית הכנסת. במבנה זה עתידות היו להיפתח ארבע כיתות ראשונות של בית הספר היסודי. סוגיה אחרת שעל היימן היה לעסוק בה נגעה לפרשת תלמידי בית הספר חולי הגרענת (מחלת עיניים שהייתה שכיחה בימים ההם). בכסלו תרצ"א (ראשית דצמבר 1930), פנה היימן לרב ברמן בעניין הפיקוח הסניטרי של ארגון "הדסה" על בית ספרו. ואכן בהתאם לעצת הרב ברמן פנה היימן ל"הדסה". היימן דיווח במכתבו כי חרף הבטחות העירייה לספק לביה"ס ריהוט לתלמידים, כפי שהתחייב הד"ר ברקסון לגב' פרסיץ, מותנה הדבר לדברי ברקסון בהקצבה כספית, ורק כשזו תתקבל אצלו יוכל לספק את הדרוש מאחת הכיתות של בתי הספר בת"א. על אף הבטחותיו של הרב ברגמן לטפל בעניין לא קודם הנושא. כאמור, בשנת לימודים זו מנה ביה"ס שלוש כיתות ונדרשה תוספת של כוחות הוראה, אך בפועל לא נעשה בעניין זה דבר. בסוף טבת תרצ"א למדו כל תלמידי בית הספר בכיתה אחת. בנוסף לכל הקשיים, עלה הצורך לגדר את מגרש בית הספר כתנאי להוצאת התלמידים מן הכתות בהפסקות. לפי שעה, העיד היימן, יוצאים התלמידים לחצר בהשגחתו ע"מ למנוע מהם להתרוצץ בשכונה. עם זאת ציין שטרם הותקנו ברזי שתייה לתלמידים. לאחר בקשות מארגון הדסה, ביקרה רופאת עיניים בבית הספר לבדוק את עיני התלמידים. היימן קיווה כי לאחר הבדיקה ייקבע בית הספר כמקום המשמש תחנת ריכוז לטיפול בתלמידים חולי עיניים, אך בקשתו לא נתמלאה. בדו"ח שהגישה "הדסה" לעירית ת"א, לאחר ביקורת שערכה ביום כ"ג בטבת תרצ"א, נמצאו בין שלושים תלמידי בית הספר כשליש נגועים בגרענת פעילה, ורופא שפעל מטעם הדסה, תבע להעביר תלמידים אלו לבי"ס אחר בו קיים מרכז טיפולי. ד"ר ברכיהו, שפעל בעניין זה בשם הדסה, הוסיף במכתבו כי הרופא הנ"ל לא מצא בעניין זה אוזן קשבת מצד היימן, הערה שלא תאמה את המציאות. כי נגועי הגרענת הועברו לבתי ספר בהם פעלה מרפאה מקצועית לטיפול במחלה זו, ובכך פחת משמעותית מניין תלמידי ביה"ס. ממכתבו של היימן לרב ברמן, מראשית חודש שבט, עולה שבבדיקה הראשונה מטעם הפיקוח הסניטרי לא היה הרופא הבודק מרוצה ממצב הניקיון בכיתות הלימוד בבית הספר, אך בביקורו האחרון מצא חדרים נאים, מסודרים ומסוידים. היימן קיווה כי הרהיטים, שבינתיים נתקבלו, יוחלפו בחדשים המותאמים לתלמידי כיתות א' וב'. בשנת לימודים זו עבר בית הספר לפעול בחדרי "בית סגל" שברחוב עין הקורא 8. במהלך החודשים הראשונים של שנת הלימודים תרצ"ב נמצא שרוב תקלות ההצטיידות מצאו את פתרונן, למעט נושאי הסניטציה וגדר בית הספר. שכר עבודת שמש (שרת בלשון ימינו) בית הספר מומן ע"י הורי התלמידים, וטרם מולאו כל דרישות הריהוט לתלמידי ביה"ס. בעניין זה פנה מר היימן הן לגב' פרסיץ והן לרב ברמן וביקשם לסיים הטיפול בעניינים אלו. מצרור המכתבים בעניין רישום רשמי של ביה"ס במחלקת החינוך של ממשלת המנדט, ניתן ללמוד כי גם בשנת הלימודים השנייה, לא מצא נושא זה את פתרונו, על כל המשתמע מכך. עדיין בית הספר לא הוכר רשמית ע"י השלטונות. בעניין זה פנתה הגב' פרסיץ למחלקת החינוך של הסוכה"י וביקשה את עזרתה. ממכתבה עולה כי ביה"ס נווה שאנן אומנם נפתח בשנת הלימודים כמו יתר בתי הספר בעיר ע"י המורים, אך טרם התקבל רישיון קבוע. מקצין המחוז נתקבל במחלקת החינוך והתרבות העתק מכתב לבעל הבית של בית אולפנא, האוסר עליו את פתיחת ביה"ס כל זמן שלא התקבל רישיון ממשלתי. ממכתבה הנוסף של פרסיץ למר היימן עולה כי החובה לפתרון בעיות הנוגעות למשכורת השמש, לקופה קטנה, הוצאות המינהל ולביצוע תיקונים הכרחיים, הן באחריות הסוכה"י בלבד, ועל היימן לפנות לסוכנות בעניינים אלו. רק בשלהי חודש אדר ב' הומצאו למר היימן טפסי רישום ביה"ס כמוסד מוכר באמצעות רופא המחוז הממשלתי ד"ר אופלטקה, וכן טפסי מפקד תלמידים לרישום ושעות הוראה לכל כיתה. ביום 6.4.1932 (כ"ט באדר ב') הועברו כל הטפסים למר א' לוין, מנהל מחלקת החינוך בסוכה"י. עניין תשלום שכר הדירה בעד השימוש בכיתות הלימוד בבית סגל לא מצא פתרונו במהלך 19 החודשים שחלפו, ולפיכך העביר מר סגל את הטיפול בגבית החוב המגיע לו לעו"ד שפנה בעניין זה לרב ברמן בסוכה"י. זה העביר את קובלנת מר סגל לטיפולם של הגב' פרסיץ וזבולון היימן. בראשית שנת הלימודים תרצ"ג פנה ועד ההורים של בית הספר לרב ברמן בבקשה לסייע לפתיחת ארבע כיתות בבית הספר, תוך ציון הערכה רבה לעבודת מר היימן (מכתבם מיום כ"ח אלול תרצ"ב) . עם העתקת בית הספר ת"ת "מזרחי" למעונו החדש נפתחו בו ארבע הכיתות הראשונות של בית הספר היסודי. מדוחות סיכום אודות בתי הספר שתחת פיקוח "המזרחי" משנים תש"י, תשי"ב ותשי"ג עולות העובדות הבאות: בשנת תש"י מנה בית הספר מא' ועד ח' 14 כיתות לימוד ובהן ארבע מאות שישים ושניים תלמידים. צוות המורים כלל שבעה עשר מורים ובכללם המנהל, רובם המכריע הועסקו 30 שעות בשבוע. בשנת הלימודים תשי"ב מנה בית הספר שלוש מאות ושישה תלמידים בתשע כיתות לימוד. מספר המורים עמד על שלושה עשר ובכללם המנהל. שעות הלמוד השבועיות עמדו בממוצע על 25. בשנת תשי"ג למדו בבית הספר שלוש מאות עשרים ושמונה תלמידים. בבית הספר הועסקו שנים עשר מורים ובתוכם המנהל. ממוצע שעות לימוד היה 25.5. עם קבלת חוק חינוך ממלכתי בשנת תשי"ג (14.8.1953 ) בוטלו כל הזיקות לגוף מפלגתי, עדתי או ארגון אחר ובוטלה שיטת הזרמים בחינוך, לפיכך חדלו להתקיים בתי הספר שהיו תחת פיקוח "המזרחי". מאמר זה משקף נאמנה את הקיפוח של בתי הספר של זרם "המזרחי" בימים ההם ואת יחסה של עיריית ת"א לבית ספר זה. עם זאת שאלת הגביע נותרה פתוחה, למי ניתן הגביע ? האם לבית הספר מטעם הגוף המפקח ? האם כפרס לכיתה מצטיינת ? או שמא לתלמיד מצטיין ? מודיעין, כ"ו בשבט תשע"ה (15.2.2015).