יום א', ג’ בסיון תשע”ז
    דף הבית  |  יצירת קשר  
תחזית מזג האויר
ימי ספירת העומר אמורים להיות ימי שמחה, משתי סיבות: שמחת הקציר. שמחת קבלת התורה. ואילו ההלכה הידועה קובעת שבימי ספירת העומר נוהגים דווקא מנהגי אבלות. נוהגים שלא לישא אשה ואין להסתפר עד יום ל"ד בבקר והסיבה לאבלות זו "אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה (הקליקו למאמר המלא.)

מנהגי אבל בספירת העומר[1] ד"ר אפרים יצחקי ימי ספירת העומר אמורים להיות ימי שמחה, משתי סיבות: א. שמחת הקציר: חמישים הימים שבין פסח לשבועות הם ימי קציר, פסח הוא תחילת קציר השעורים, ושבועות - קציר החטים. וימי קציר ימי שמחה הם לחקלאים - "הזורעים בדמעה ברנה יקצורו" (תהילים קכו, ה). ב. שמחת קבלת התורה: בפסח שוחררו בני ישראל מגלות גופנית, ובשבועות, בקבלת התורה, הגיע השחרור הרוחני מגלות מצרים, ועל ידי ספירת העומר אנו מקשרים בין שני האירועים. הרמב"ן מגדיל לעשות וכותב שימי הספירה הם כימי חול המועד: (רמב"ן, ויקרא כג, לו). וצוה בחג המצות ... ומנה ממנו תשעה וארבעים יום שבעה שבועות כימי עולם, וקדש יום שמיני כשמיני של חג, והימים הספורים בינתים כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג, והוא יום מתן תורה שהראם בו את אשו הגדולה ודבריו שמעו מתוך האש. ולכך יקראו רבותינו ז"ל בכל מקום חג השבועות עצרת, כי הוא כיום שמיני של חג שקראו הכתוב כן. ואילו ההלכה הידועה קובעת שבימי ספירת העומר נוהגים דווקא מנהגי אבלות. וכך מובא בשולחן ערוך אורח חיים סימן תצג: א. נוהגים שלא לישא אשה בין פסח לעצרת עד ל"ג לעומר, מפני שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא; אבל לארס ולקדש, שפיר דמי, ונשואין נמי, מי שקפץ וכנס אין עונשין אותו. הגה: מיהו מל"ג בעומר ואילך הכל שרי (אבודרהם ב"י ומנהגים). ב. נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג לעומר, שאומרים שאז פסקו מלמות, ואין להסתפר עד יום ל"ד בבקר אלא א"כ חל יום ל"ג ערב שבת שאז מסתפרין בו מפני כבוד השבת. הגה: ובמדינות אלו אין נוהגין כדבריו, אלא מסתפרין ביום ל"ג ומרבים בו קצת שמחה ואין אומרים בו תחנון (מהרי"ל ומנהגים). ואין להסתפר עד ל"ג בעצמו ולא מבערב (מהרי"ל). מיהו אם חל ביום ראשון, נוהגין להסתפר ביום ו' לכבוד שבת (מהרי"ל). ומי שהוא בעל ברית או מל בנו, מותר להסתפר בספירה לכבוד המילה. (הגהות מנהגים(. ג. יש נוהגים להסתפר בראש חדש אייר, וטעות הוא בידם. הגה: מיהו בהרבה מקומות נוהגים להסתפר עד ראש חדש אייר, ואותן לא יספרו מל"ג בעומר ואילך, אעפ"י שמותר להסתפר בל"ג בעומר בעצמו. ואותן מקומות שנוהגין להסתפר מל"ג בעומר ואילך, לא יסתפרו כלל אחר פסח עד ל"ג בעומר. ולא ינהגו בעיר אחת מקצת מנהג זה ומקצת מנהג זה, משום לא תתגודדו (דברים יד, א) וכל שכן שאין לנהוג היתר בשתיהן. (ד"ע). ד. נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת, משקיעת החמה ואילך. מן האמור לעיל אנו למדים כמה דברים: א. יש לנהוג אבל בימים שבין פסח לשבועות (ולא בכל הימים שביניהם). ב. יש שני מנהגים שונים: 1. המנהג הספרדי, שמביא המחבר, שנוהגים מנהגי אבלות מפסח עד ל"ג בעומר (ועד בכלל, כלומר עד ל"ד בבוקר). 2. המנהג שנהג בהרבה מקומות באשכנז, לנהוג מנהגי אבלות רק מר"ח אייר ולהמשיך את האבלות עד שבועות. ג. באבל זה נוהגים: 1. לא לשאת אשה. 2. לא להסתפר. 3. מנהג נשים לא לעשות מלאכה משקיעת החמה. ד. לפי הרמ"א יום ל"ג בעומר הוא יום שיש להרבות בו שמחה. מהם המקורות למנהגים אלו? יבמות סב ע"ב: אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה.[2]... תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת. לפי קטע זה בתלמוד היו צריכים להתאבל במשך כל התקופה שבין פסח לשבועות (=עצרת), שהרי תלמידי ר"ע מתו בכל התקופה הזאת. ואמנם כך היה מנהגם של הגאונים: בהלכות פסוקות מן הגאונים סי' צז, (תשובת רב נטרונאי גאון)[3]: וששאלתם למה אין מקדשין ואין כונסין בין פסח לעצרת, אם מחמת איסור ואם לאו? הוו יודעין שלא משום אסור נגעו בה, אלא משום מנהג אבילות, שכן אמרו חז"ל: "שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לר' עקיבא וכולן מתו בין פסח לעצרת ..." ומאותה שעה ואילך נהגו הראשונים בימים אלו שלא לכנוס בהן ... וגו'. וכן רי"ץ גיאת[4], מאה שערים עמ' קט: מנהג בכל ישראל שלא לישא אשה בין פסח לעצרת, ומשום אבלות, אבל לא משום איסור, שכך אמרו חכמים "שנים עשר אלף ..." ומאותה שעה ואילך נהגו להתאבל עליהן ... שלא לישא אשה בימים הללו. מנהג נוסף אנו מוצאים בתשובת רב האי גאון[5]: מה שנהגו שלא לעשות מלאכה מפסח עד עצרת, משקיעת החמה עד שחרית, משום תלמידי ר' עקיבא, שכולם מתו משקיעת החמה ונקברו אחר שקיעת החמה, והיו העם בטלים ממלאכה. ועוד דכתיב "שבע שבתות תמימות תהיינה", מלשון שבות, ושמיטה דכתיב "שבע שבתות שנים". מה שנת השמיטה אסורה במלאכת קרקע, אף זמן ספירת העומר, דהיינו אחר שקיעת החמה שובתין ממלאכה[6]. רב האי גאון מביא שתי סיבות לשביתה ממלאכה, אחת מסיבת אבל על מותם של תלמידי ר"ע. והשניה אינה בגלל אבל, אלא מצווי התורה שיש לשבות בימים אלו ממלאכה – "שבע שבתות תמימות תהינה"[7]. (שו"ע אומר שנהגו הנשים לשבות רק בלילה). בספרות הגאונים מצאנו שנהגו מנהגי אבל במשך כל תקופת ספירת העומר - מפסח עד שבועות. כמו כן מפורש בגאונים שנהגו בשני מנהגי אבל בלבד: א. שלא לכנוס אשה. ב. לא לעשות מלאכה משקיעת החמה[8] (לא רק נשים). איסור התספורת בימי ספירת העומר מובא רק במקורות מן המאה ה - 13: ר' אהרן הכהן מלוניל בספרו אורחות חיים[9] כתב: ומנהג שלא לכנוס מפסח ועד עצרת, וגם לא מסתפרין מפני אבילות י"ב אלף זוגין תלמידים שהיו לו לר' עקיבא ומתו כולן מפסח ועד עצרת וגו'. וכן בשבלי הלקט רל"ה:[10] ויש מקומות שנהגו שלא להסתפר לאחר הפסח עד ל"ג בעומר.[11] וכן פסק הטור[12] וכן כתב האבודרהם וכן פסק הב"י. בשבוע הבא נברר כיצד ומתי נוצר המנהג לקצר את תקופת האבל עד ל"ג בעומר. [1] ראה בספרו של מו"ר דניאל שפרבר, מנהגי ישראל, חלק א' , ירושלים תשמ"ט, עמ' קא - קיא. נעזרתי רבות בספרו הנ"ל של מו"ר לאיתור חלק מן המקורות שהובאו כאן. [2] וראה גם בשינויים בבראשית רבה סא ג (מהדורת תיאודור - אלבק עמ' 660) ובקהלת רבה יא ו. [3] מהדורת ז"י מיללער, קראקא תרנ"ג, עמ' 52. וראה באוצה"ג ליבמות, התשובות עמ' 141 סי' שכז. [4]ר' יצחק בן יהודה אבן גיאת, ספרד 1038 - 1089, חברו של ר' שמואל הנגיד, חבוריו מהווים בהרבה מקרים מקור לתשובות הגאונים. [5] אוצה"ג שם שכח. [6] וראה טור או"ח תצ"ג. [7] ראה רמב"ן עה"ת ויקרא כג, ל"ו: " ומנה ממנו תשעה וארבעים יום שבעה שבועות כימי עולם, וקדש יום שמיני כשמיני של חג, והימים הספורים בינתים כחולו של מועד" [8] ויתכן שמנהג זה אינו בגלל אבלות. [9] חלק שני א/ב ה' קידושין סי' כא, מהדורת שלעזינגער, ברלין תרס"ד, עמ' 62. [10] ר' צדקיה ב"ר אברהם הרופא, איטליה המאה ה - 13. [11] גם אליו הגיע המסורת "עד פרוס העצרת". [12] או"ח סי' תצ"ג.

 
 






יצירת קשר


Powered by 022.co.ilכניסה למשתמש רשום | תנאי שימוש | הקם אתר חינם | | RSS