יום א', ג’ בסיון תשע”ז
    דף הבית  |  יצירת קשר  
תחזית מזג האויר
הקב"ה ציוה את עם ישראל להקים מקדש ולהקריב קרבנות, משום שבעולם שבו חי עם ישראל לפני מתן התורה, עבדו כולם עבודה זרה והקריבו קרבנות. הקב"ה רצה לעקור את העבודה הזרה מקרב עם ישראל, אולם ידע שהעם לא יוכל לעמוד בגזירה אשר תאסור עליו לבצע עבודה זרה מבלי לאפשר לו אפיק חלופי כלשהו במקומה.

פרשת מצורע ד"ר אפרים יצחקי בעניין טהרת המצורע אומרת התורה: ויקרא יד ז: וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה: על שליחת הצפור החיה על פני השדה, כתב רבנו בחיי: על פני השדה' הכוונה לפורחות השדה, כי הצפור החיה טבולה בדם הצפור השחוטה היה משלח לפורחות השדה, והם כת המשחיתים למטה ממדרגת שר המדבר המקבל שוחד ביום הכפורים, והיא נושאת עוונות המצורע כענין השעיר המשתלח לעזאזל המדברה. וכו'. לפי דברי רבנו בחיי שליחת השעיר לעזאזל ביום בכיפורים הוא מעין נתינת שוחד לשר המדבר וכן שליחת הצפור החיה של המטהר מצרעתו הוא נתינת שוחד לפורחות השדה. ןכך כותב רבנו בחיי על דברים כא, א: ענין עגלה ערופה בנחל איתן ... כענין צפורי מצורע על פני השדה, או השעיר במדבר, כי צפורי מצורע הצפור החיה טבולה בדם הצפור השחוטה היתה משתלחת על פני השדה לפורחות השדה ... וכן השעיר המדברה נושא עוונותיהן של ישראל עליו ... וכן בכאן בעגלה ערופה בנחל איתן ... היה הענין לשר הנחל ... וחלקו של שר הנחל ... והוא השר הממונה עליו שהוא כח חזק ותקיף. רבנו בחיי רואה אפוא בעגלה ערופה מעין נתינת קרבן לשר של נחל (=ים) כדי לכפר על עוון שפיכת דמים. וכן בשליחת הצפור החיה מצפורי המצורע, מעין מתן קרבן לפורחות השדה (=כת המשחיתים). וביום הכפורים שליחת השעיר החי לעזאזל היא מעין נתינת שוחד לשר המדבר. גם הרמב"ן רואה בשליחת השעיר לעזאזל ביום הכפורים מתן שוחד לסמאל. כך אומר הרמב"ן בויקרא טז, ח: "ומפורש מזה בפרקי ר' אליעזר הגדול (פרק מו), לפיכך היו נותנין לו לסמאל שוחד ביום הכפורים שלא לבטל את קרבנם וכו' אבל צוה הקב"ה ביום הכפורים שנשלח שעיר במדבר לשר המושל במקומות החרבן" וכו'. הדברים מעוררים תמיהה, וכי מותר לנו לתת מעין קרבן לשדים?! התורה כותבת במפורש (ויקרא יז ז): "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם". אחת התשובות האפשריות, לדעתי: אם נעיף מבט על התורה היהודית, נמצא לכאורה תורה של ניגודים - דבר והיפוכו. מצד אחד, איסור מוחלט על עשיית פסל - עבודה זרה, מצד שני, מצוות עשה של עשיית הכרובים . מצד אחד אסור מוחלט של אשת אח - עריות, מצד שני מצוות עשה של יבום. מצד אחת "לא תלבש שעטנז", מצד שני "גדילים תעשה לך" מן השעטנז. מצד אחד, לגבי שבת "מחללליה מות יומת" בכל ל"ט אבות מלאכה - לא לשחוט, לא להבעיר אש, מצד שני, "וביום השבת שני כבשים בני שנה" - כל עבודות ביה"ק שכללה שחיטה והבערת אש. למעשה אין כמעט 'לא תעשה בתורה שאין כנגדו צד של היתר. וכך מספרת הגמרא במסכת חולין דף קט עמוד ב: אמרה ליה ילתא לרב נחמן: מכדי, כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה, אסר לן דמא - שרא לן כבדא, נדה - דם טוהר, חלב בהמה - חלב חיה, חזיר - מוחא דשיבוטא, גירותא - לישנא דכוורא, אשת איש - גרושה בחיי בעלה, אשת אח - יבמה, כותית - יפת תאר, בעינן למיכל בשרא בחלבא! אמר להו רב נחמן לטבחי: זויקו לה כחלי. (תשפדו לה כחל). דבר זה בא ללמדינו, לדעתי, 2 דברים: א. התורה היא ציוו אלוקי ולא ענין שכלי. אתה צריך ללמד את עצמך לשמור ולעשות בדיוק כאשר צווית ולא לשנות ע"פ שכלך. ב. אפשר לומר שהתורה לא רוצה לשבור את האדם - את טבע האדם. האדם מטבעו זולל בשר, נתנו לו את האפשרות לאכול בשר, אבל לא כל בשר, רסון עצמי. האדם מטבעו מחפש אלילים, אינו יכול לקלוט מהו אלוקים אבסטקטי (לכן חטא העגל) נתנו לו אפשרות לבנות משכן (וזה בא אמנם לאחר חטא העגל). כלומר אין רע במעשים עצמם אלה בכוונת העושה, ולכן היהדות טוענת שהאדם יכול להפוך כל דבר חולין ואפילו הפסול, כביכול, לקודש. זלילה היא דבר פסול - בן סורר ומורה, אך אם אוכלים כראוי "שולחנו של אדם דומה למזבח". יין, וודאי שהוא לא טוב - יכול להביא לשכרות, וחז"ל אמרו "הרואה סוטה בקלקלתה יזיר עצמו מן היין". אבל אם משתמשים בו נכון, ביהדות הוא הופך ל'קידוש'. וכן בעריות מין, בנצרות זה פסול, אך ביהדות, אם משתמשים בו בצורה נכונה - קידושין. גם בעניין זה שכביכול קרבן או שוחד לסמאל, אפשר לומר שהתורה נתנה לאדם שפוחד מכוחות הרע אפשרות להשתחרר מפחדיו ע"י נתינת שוחד כביכול לאותם כוחות לעיתים מאד נדירים כמו הרפאות מצרעת. כאילו שהמתרפא אומר לאותו כח רע קח שוחד ואל תחזור אלי. דבר דומה אומר הרמב"ם בעניין הקרבנות במורה נבוכים (בתחילת פרק ל"ב): כשתתבונן בפעולות האלוקיות, רוצה לומר הפעולות הטבעיות, יתבאר לך מהם ערמת השם וחכמתו... והוא שאי אפשר לצאת מן ההיפך אל ההיפך פתאום. ולזה אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהרגיל בו פתאום...והיה המנהג המפורסם בעולם כלו שהיו אז רגילין בו והעבודה הכוללת אשר גדלו עליה להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם אשר היו מעמידים בהם צלמים... ומפני זה השאיר השם מיני העבודות ההם והעתיקם... לשמו יתברך, וציוונו לעשותן לו יתברך... והגיע התחבולה בזאת הערמה האלוקית שנמחה זכר עבודה זרה, והתקיימה הפנה הגדולה האמיתית באומתנו, והוא מציאות השם ואחדותו. הרמב"ם אומר אם כן, שהקב"ה ציוה את עם ישראל להקים מקדש ולהקריב קרבנות, משום שבעולם שבו חי עם ישראל לפני מתן התורה, עבדו כולם עבודה זרה והקריבו קרבנות. הקב"ה רצה לעקור את העבודה הזרה מקרב עם ישראל, אולם ידע שהעם לא יוכל לעמוד בגזירה אשר תאסור עליו לבצע עבודה זרה מבלי לאפשר לו אפיק חלופי כלשהו במקומה. אשר על כן, איפשר הקב"ה לעם ישראל לקיים פולחן שיש לו דמיון מסוים לפולחן האלילי, אלא שנשוא הפולחן היה הקב"ה באופן בלעדי, ועל ידי כך נמחקה תכונת האלילות מקרב עם ישראל. בהמשך הדברים הרמב"ם גם מציין שהקב"ה גוזר על עצמו שלא לשנות את טבע האדם בדרך ניסית, וחלף זאת הוא מאפשר לבני האדם לשנות את הטבע שלהם בדרך טבעית, ומטעם זה דאג הקב"ה לכך שעם ישראל יגמל בהדרגה מן העבודה הזרה. מעניין בענין זה תרגום ירושלמי א' (המכונה תרגום יונתן בן עוזיאל): וידי על בית אפוהי דמדכי מן סגירותא שבעתי זימנין וידכיניה, ויפטור ית צפרא חייתא על אנפי חקלא, ויהי אין איטימוס ההוא גברא למילקי תוב בצורעא, תייבא צפרא חייתא לבייתיה ביומא ההוא, ומתכשרא למיכלא, וית צפרא נכיסא הוה מקבר כהנא במיחמי מצורעא. בעברית: ויזה על בית פניו של המִטהר מִן הצרעת שבע פעמים ויטהרו וישלח את הציפור החיה על פני השדה ויהי אם עתיד ההוא האיש לִלקות שוב בצרעת תשוב הציפור החיה לביתו ביום ההוא ונִכשׁרת לאכילה ואת הציפור השחוטה היה קובר הכהן בפני המצורע: התרגום הירושלמי אומר שאם עתיד אותו אדם ללקות שוב בצרעת הצפור החיה תחזור אליו.

 
 






יצירת קשר


Powered by 022.co.ilכניסה למשתמש רשום | תנאי שימוש | הקם אתר חינם | | RSS