יום ש', כט’ בחשון תשע”ח
    דף הבית  |  יצירת קשר  
תחזית מזג האויר
לפני כחודש פרסם חברנו מרדכי אשל כתבה על הכפר העברי "נווה יעקב" בפאתי ירושלים ונפילתו במלחמת העצמאות. חברתנו חנה הלוי (בושוויץ) שנולדה בנווה יעקב מעלה כאן מזיכרונותיה, משלימה פן אישי של החיים בכפר , ושופכת אור על חלוצים יהודים וערכי החיים שלהם. מעניינת במיוחד חליפת המכתבים עם הרב קוק זצ"ל בעניין חליבה בשבת ועבודה עברית.

"נווה יעקב-כפר עברי" ממבט אישי. חנה הלוי (בושוויץ) קראתי את מאמרו של מרדכי אשל על נווה יעקב. כילדת המקום אני מבקשת לכתוב את הסיפור מהפן האישי. הורי הגיעו לנווה יעקב ב- 1934 (עשר שנים לאחר היווסדו) יחד עם משפחות עולי גרמניה. הם בנו משק שכלל פרות, תרנגולות, אווזים, ברווזים ועוד מיני עופות. התנאים היו קשים שכן האדמה הייתה סלעית והמקום היה מבודד. קשה היה לעבד את האדמה ומקורות המים היו דלים. אבי היה במקור מתמטיקאי אבל יותר מכל היה אידיאליסט וציוני. הוא בחר ליישב את ארץ ישראל ולוותר על המתמטיקה. ביתנו היה ממוקם במקום גבוה בכפר ולכן שימש עמדת תצפית של חיילי המשמר. הנוטרים צפו לעבר הכביש וביתנו הפך יעד להתקפה מצד הערבים. בט' בניסן תש"ח, באחת ההפגזות ביתנו נפגע בפגיעה ישירה מפגז ובנס אף אחד ממשפחתי לא נפגע, אך אחד הנוטרים בשם אבא בצלאל נהרג בביתנו ונקבר בבית קברות מאולתר בנווה יעקב. אנחנו, ילדי המשפחה היינו עדים לטרגדיה אבל לא הבנו בדיוק מה קרה. חשבנו שהוא נפל ולבטח יקום. אמי ניסתה להסתיר את הרגע אך ללא הצלחה רבה. לימים הועברה גופתו של אבא בצלאל לבית העלמין הצבאי בהר הרצל, ואני מקפידה מדי שנה לפקוד את קברו ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. בפני המתיישבים עמדה בעיה רצינית בקשר לחליבה בשבת. והם הפנו אותה לרב קוק. הרב ענה שיש לחלוב בעזרת נוכרי. אבי, יוחנן בושוויץ, כתב לרב קוק שזו גזירה קשה. "שערבי יחלוב את פרותיי בשבת?!" "האם לשם כך הגענו ל"כפר עברי" שבנינו בעשר אצבעותינו?" "אני מאמין בעבודה עברית". יש לציין שעיקר פרנסתו הייתה מהחלב של פרותיו. המצוקה של אבי ושל שאר יושבי נווה יעקב עולה במכתבו של אבי, שבו הוא מציג לרב בעיה של הרפתנים במקום שאינם מעוניינים להכניס למושב ערבים מסיבות אידיאולוגיות וביטחוניות. בסופו של דבר נאלצנו להביא ערבייה בשם פטמה. היא הגיעה כל שבת והפכה להיות בת בית במידה מסוימת. בתקופות של רגיעה היחסים עם הערבים היו טובים ואפילו ידידותיים. ילדותי בכפר הייתה מלאה בחוויות. אנו הילדים לא הבנו שיש בעיה ביטחונית וכלכלית. האווירה הכפרית הייתה נעימה. התרנגולות הסתובבו בחצר. ליווינו את מחזור החיים של הפרות. החל משלב ההתעברות של הפרה ועד להמלטה. אהבנו מאד את העגלות. החיים בכפר כללו חיי חברה ומשחקים. צעצועים לא היו לנו ואלתרנו צעצועים מכל מיני אביזרים ישנים. באחד המשחקים בשלנו ארוחה לכל הילדים. על כל אחד מהילדים הוטלה משימה להביא מים מהחביות שעמדו לצד החצר שלנו. (חביות היו מקור המים שלנו) אני הייתי הקטנה בחבורה, הן בגיל והן בגודל. חיכיתי מאד לתורי. לצערי הייתי האחרונה. נגשתי בשמחה לחבית אך המים היו נמוכים מדי ולא יכולתי לדלות אותם. בקשתי מאחותי שהייתה גדולה ממני בשנה, לעזור לי ולהרים אותי. היא נענתה לבקשתי והרימה אותי קצת גבוה מידי ואני נפלתי לתוך החבית. ראשי למטה רגליי למעלה. התחושה הייתה שאני טובעת. למזלי סבתי הוציאה אותי ברגע האחרון עם מכות בטוסיק על שהעזתי להיכנס לחבית. השירותים באותם ימים היו מחוץ לבית בבור סופג. היציאה לשירותים בזמן הפגזה או בשעות הלילה הייתה תענוג מפוקפק ולעיתים גם מסוכן. מקלחות נעשו על ידי שפיכת מים על גופי כשעמדתי בתוך גיגית. משפחתי נשארה בנווה יעקב עד לפינוי הישוב בז' באייר תש"ח (16.5.48) עד לפינוי הישוב היה נצור. אין יוצא ואין בא. היה חוסר משווע במזון. חלב היה לנו מהפרות. אמי עשתה גבינות מהחלב. ביצים היו לנו מהתרנגולות. ה"חוביזה" הייתה הירק העיקרי. מלבד כל אלה לא היו דברי מאכל אחרים. מדי פעם הצליחו להגיע אלינו "פייפרים" שהצניחו שקי תפוחי-אדמה, גזרים, ככרות לחם ועוד דברי מזון שניתן להכניס לשקים מבלי שיינזקו כשמצניחים אותם לקרקע. לעתים השקים התפוצצו והתפקיד שלנו כילדים היה לאסוף את הפריטים שהתפזרו. אנו צפינו במחזה בציפייה שהשקים יתפוצצו. עבורנו זו הייתה תעסוקה מרתקת. הרגשנו כגיבורים. שבוע לפני הפינוי הסופי פינו את הנשים והילדים מהמקום מכיוון שהמקום נעשה מסוכן. העלו אותנו על מכונית משוריינת. אני שרציתי לצפות בנוף לא הבנתי למה אין חלונות במשוריין. נסענו בשיירה עם אבטחה של האנגלים ופינו אותנו לבית הספר "למל" בירושלים. אמי הייתה בטוחה שנחזור כשהמצב יירגע. לצערנו הכפר נכבש ונהרס על ידי הערבים ולא היה לאן לחזור. בסיכומו של דבר התקופה בנווה יעקב זכורה לי כתקופת ילדות טובה. למרות הקשיים בחיי היום-יום במיוחד בתקופת המלחמה, אני זוכרת את השנים הללו כילדות יפה בכפר. הקרבה לטבע ולעולם החי הוסיפה לעיצוב ילדותי. אמי עשתה את המיטב שלא נרגיש את הקשיים. נווה יעקב נחרט עמוק בזיכרוני למרות שהייתי רק בת שש כשנאלצנו להיפרד ממקום מקסים זה.