יום ד', יג’ בכסלו תשע”ט
    דף הבית  |  יצירת קשר  
תחזית מזג האויר
"נווה יעקב" הוקם בידי בני ירושלים, חברים בארגון "המזרחי הצעיר", שמאסו בחיים עירוניים וביקשו להקים כפר, כדי להתקיים מעמל כפיהם, ברוח תורה ועבודה. חברי האגודה ביקשו להקים יישוב עברי, בו כל חבר יבנה את ביתו ומשקו החקלאי [על חלקת אדמה בת חמשה דונמים] ועליה יגדל מטעי-פרי וירקות, בה יקים רפת חלב, ולול עופות. המגמה הייתה להקים בתחילה משקי עזר, ולימים, כאשר תירכשנה אדמות נוספות, תהא החקלאות למקור פרנסה עיקרי של המתיישבים.

הכפר העברי נווה-יעקב מרדכי אשל כיום "נווה יעקב", היא שכונה בצפון ירושלים, שכנה לפסגת זאב. אולם, עד לליל ח' באייר תש"ח, היה זה אחד משני היישובים העבריים ששכנו מצפון לירושלים [ השני היה "עטרות"], במרחק של 7-8 ק"מ, בדרך לשכם. בעוד שגוש עציון היה לסמל עמידת גבורה של מתיישביו ומגניו, נשכחו מלב העם הדבקות ומסירות הנפש של מייסדי נווה יעקב ועטרות. "נווה יעקב" הוקם בידי בני ירושלים, חברים בארגון "המזרחי הצעיר", שמאסו בחיים עירוניים וביקשו להקים כפר, כדי להתקיים מעמל כפיהם, ברוח תורה ועבודה. התוכנית של החברים, שהצטרפו לאגודת "הכפר העברי" [תמורת 5 ל"י מנדטוריות] שנרשמה כחוק כ"אגודה הדדית בע"מ" ב 3 בפברואר 1922 , הייתה בנויה על י"ג עקרונות, שהחשובים שבהם היו: לייסד כפרי גנים סביב ערי א"י, ולהעביר אליהם תושבים עירוניים שיעסקו בעבודה חקלאית פרודוקטיבית, ברוח דתית- לאומית, ותוך השלטת המשפט העברי בחיים הציבוריים וביחסים שבין החברים. לרכוש קרקעות ולחלקן בין החברים, להקמת בתים ומשקים חקלאיים, ע"פ תוכנית מומחים. ללוות כספים בתנאים נוחים, כדי לסייע לחברים במימוש חזונם, להקים מוסדות דתיים ותרבותיים ביישובים אלו. להתקיים מעבודה עצמית, ולהסתייע אך ורק בפועלים עבריים. לנהל תעמולה בארץ ובחו"ל, כדי לקדם את רעיונות האגודה ולדאוג לתמיכה מוסרית וחומרית להגשמתן. חברי האגודה ביקשו להקים יישוב עברי, בו כל חבר יבנה את ביתו ומשקו החקלאי [על חלקת אדמה בת חמשה דונמים] ועליה יגדל מטעי-פרי וירקות, בה יקים רפת חלב, ולול עופות. המגמה הייתה להקים בתחילה משקי עזר, ולימים, כאשר תירכשנה אדמות נוספות, תהא החקלאות למקור פרנסה עיקרי של המתיישבים. תמריץ נוסף להקמת יישוב סמי-חקלאי, נבע מתחושת התלות של היישוב העברי בחקלאות הערבית, שבאה לידי ביטוי במאורעות 1920-1921, שעה שפלאחים ערביים נמנעו מלספק את תוצרתם בשכונות היהודיות של ירושלים, וגרמו למחסור בפירות , ירקות, ביצים וכדומה. משהוקמה האגודה ונבחרו ראשיה, החל הועד הזמני בניסיונות לאתר משבצת קרקע לקניה כחוק שעליה ייבנה היישוב. תנאים התנו נאמני האגודה עם חברי הועד הזמני: שלא לרכוש קרקעות במרחק העולה על מהלך שעת הליכה ברגל מפרברי ירושלים, להעדיף חלקה הסמוכה לכביש, ושמעיין יימצא בתחומה או בקרבת המקום. תנאים אלו נדרשו הואיל וחברי האגודה היו מבני היישוב הישן של ירושלים. החברים עליהם הוטלה המשימה היו דב נתן ברינקר והרב יצחק אורנשטיין. לאחר חיפושים רבים בכפרים ערבים שמסביב לעיר, אותרה חלקת אדמה בת 500 דונם, על גבעה צפונית לירושלים, שבה נתקיימו שני התנאים הראשונים בלבד [חלקה ובה מעיין לא נמצאה בסמוך לעיר]. האדמות, שהיו שייכות לאחד מתושבי הכפר בית חנינא, נרכשו תמורת 500 ל"י, בסיוע מתווך קרקעות יהודי ירושלמי. הנהלת האגודה התקשרה עם מהנדסים לשם עריכת מדידות ופרצלציה, האדריכל ריכרד קויפמן הוזמן לעבד את תוכנית היישוב, ואגרונום מומחה הד"ר זגרודסקי, הוזמן להכין תוכנית משקית. את התוכניות העבירה האגודה לבחינה למר אטינגר, שעמד בימים ההם בראש המחלקה החקלאית, וזאת ע"פ דרישת אוסישקין ורופין. למימוש התוכנית נדרש תקציב של 5000 ל"י , לשם חציבת בור מים, בניית עשר בתי מגורים למתיישבים הראשונים, להקמת רפתות, לסלילת דרכים, ולרכישת צריפי עץ לחברים ולהקמתם, להכשרת קרקע ולהכנת משתלות לנטיעות. סקר קרקע, שנעשה באדמות היישוב, העלה שרוב האדמה שנרכשה מתאימה לנטיעות עצי פרי נשירים, ולגפנים. בחציבת בור המים הוחל בראשית חודש חשוון תרפ"ד. ככל שהתקדמו הצעדים בבניית הכפר, הורגש צורך בקביעת שם ליישוב. בישיבת הנהלת האגודה וחברי המרכז העולמי של המזרחי, הוחלט לקרוא לכפר העברי הראשון בשם "נווה-יעקב", ע"ש הרב יצחק יעקב ריינס זצ"ל, שהייה ממייסדי תנועת המזרחי. בהשפעת הרב קוק התקבלה תרומה [בסך 10000 דולר], מאחד מחשובי העסקנים של המזרחי באמריקה, לקרן הבניין של נווה יעקב, ואז הוחל בבניית עשרת הבתים הראשונים, לאחר שנערכה הגרלה בין החברים שהסכימו להיות בין הנחשונים העולים על הקרקע. בין הראשונים לבנות את ביתם בכפר היו הרב יצחק אורנשטיין, חיים יוסף קוסובסקי, הרב יצחק יעקב וכטפויגל [מי שעמד בראש ישיבת מאה שערים], אברהם לבל ואחרים. ביום ח' בתמוז תרפ"ד הונחה אבן הפינה לבתים הראשונים במעמד הנציב העליון, גדולי הרבנים מירושלים ותל אביב [ בתוכם הרב קוק והרב עוזיאל], וחברי המרכז העולמי של המזרחי, אורחים ובאי כוח של מוסדות היישוב. כדי לסלול את רחובו הראשי של היישוב, כמו את בתי החברים נאלצה האגודה ליטול הלוואות, מאחר ולא נותרו כספים בקופתה. סלילת הדרך הסתיימה עם תום בניין עשרת הבתים הראשונים. חציבת הבור הציבורי נתקלה בקשיים, מאחר שהקבלן היהודי, עמו נחתם החוזה העסיק גם עובדים ערביים. היו גורמים ביישוב שניצלו עובדה זו להשחרת פניה של האגודה. גם בניית בתי המגורים נתקלה בקשיים . יהודים שהתמצאו בעבודות בניין היו מועטים, והאגודה, שלא נהנתה עד אז מתמיכת המוסדות הלאומיים חרף בקשותיה, ניצבה עתה בפני התקפה מצדם , והם תבעו שהבנייה תיעשה ב"עבודה עברית" בלבד. כדי לקיים תחבורה סדירה בין ירושלים לנווה יעקב ועטרות [ששכנה דרומית לנווה יעקב ובמרחק 3-4 ק"מ מירושלים] , סוכם עם אחד מנהגי ירושלים לפתוח קו אוטובוס לעטרות ונווה יעקב. נקבע שהאוטובוס יעשה את דרכו ליישובים הנ"ל ארבע פעמים ביום. הנהלת נווה יעקב הדפיסה כרטיסי נסיעה אל העיר, במחיר 15 מיל הכרטיס לבני היישובים הנ"ל, בעוד שנוסע רגיל נדרש לשלם 20 מיל. ועד הכפר סבסד, אפוא, את התחבורה במחיר 5 ל"י לחודש, וכן העניק הלוואה ראויה לנהג, ע"מ שיוכל לרכוש את האוטובוס. קו אוטובוס זה הופעל עד לנטישת נווה יעקב ועטרות, בידי משפחת היימן, שאחד מבניה רפאל, נפל בשיירת העשרה לגוש עציון. בטרם נאחזו חברי האגודה באדמתם, מסרה האגודה בחכירה את אדמותיה לקבוצה של אנשי "המזרחי הצעיר", שהתמקמו בתחילה בראשל"צ. חברי הקבוצה נקראו "קבוצת רמב"ן". אלו עיבדו את שדות נווה יעקב במשותף והקימו משק בעלי חיים שכלל רפת קטנה, בהמות עבודה ולול קטן. באדמות שחכרו גידלו אחדים מחברי הקבוצה ירקות, ואילו אחרים עבדו בבניין בתי המתיישבים. משהובאה מכונת חצץ ליישוב [בימים ההם חוברה מכונה לייצור חצץ למנוע רכב, וחומר הגלם היה אבנים שנלקטו בשדות, והובלו למכונה בעזרת חמורים], היו הפועלים מבני קבוצה זו. בני חבורה זו אפשרו לתושבים הראשונים לקיים מניין סדיר בימי חול ובמועדים, וזאת לאחר שהלל ריבלין, מראשוני המתיישבים, תרם ס"ת לביה"כ, ששכן זמנית בצריף. באדמות נווה יעקב נפתחה מחצבה שנועדה לספק אבני בניין ליישוב, ובחציבה הועסקו פועלים דתיים, שהקימו חברה בשם "עולים ובונים". חלק מאבני הבניין שהפיקה המחצבה נמכרו לקבלנים יהודים בירושלים, אך העדר ניסיון ואמצעים כספיים גרם להתפרקות החברה והעבודה במחצבה פסקה. בניית בתי המתיישבים הראשונים הסתיימה בימי "בין המצרים", וב"תשעת הימים" הם היו מוכנים לקליטת המשפחות הראשונות. אעפ"כ פסק הרב יצחק אביגדור אורנשטיין [חבר הנהלת הכפר ומזכירה], כי מצוות יישוב הארץ גדולה, ואין היא נדחית מפני "תשעת הימים". בחודש אב תרפ"ה ברכו ראשוני מתיישבי נווה יעקב ברכת "ברוך מציב גבול אלמנה" ונכנסו למשכנם החדש. השנים הראשונות היו שנות מאבק והישרדות. היישוב טרם חובר לרשת החשמל, ועם ערב נותרו המתיישבים בחשכה, בודדים בסביבה עוינת. שירותים רפואיים לא היו במקום, למרות שכל המתיישבים היו בשנות השלושים לחייהם ובעלי משפחות ברוכות ילדים. היו גם בנים ובנות בגיל חינוך ודרושים היו במקום מוסדות חינוך. הנהלת "הדסה" העמידה לרשות הכפר רופא ובית מרקחת. לעבודה במרפאה גויסה רופאה ירושלמית שהתגוררה בכפר, ופתחה בו מרפאה ובית מרקחת. בראשית שנת תרפ"ו הובאו לנווה יעקב שני מורים מירושלים בתמיכת המרכז העולמי של המזרחי, ותושבי הכפר, למרות היותם חרדים, חדלו מאז מלשלוח את ילדיהם למוסדות חינוך בעיר, והוחלט שבית הספר שבכפר יחנך את תלמידיו חינוך דתי-לאומי, ולצד לימודי קודש ילמדו המורים גם לימודי חול. למרות שחציבת בור המים הסתיימה עוד טרם נכנסו ראשוני המתיישבים לבתיהם , נאלצו אלו להתמודד עם בעיית מחסור במים. שנת תרפ"ה הייתה שנת בצורת, ובור המים לא נתמלא כמצופה. מי הבור היו דרושים הן למשק הבית והחי, והן לבניין. נציגות מטעם הכפר יצאה אל כפרי הסביבה [מחיזמה, במזרח, ועד עין יאלו=תל איילון, במערב], כדי להגיע להסכמים לרכישת מים ממעינות ולהבאתם במכליות. הובלת מים לכפר נעשתה גם ע"ג בחמורים וגמלים, בפחים ובנאדות עור. סבל רב סבלו המתיישבים בימים ההם, אולם הכרתם כי א"י נקנית בייסורים, היא שעמדה להם. בעיית המים נפטרה, חלקית, בחורף תרפ"ו, שהיה ברוך ממטרים. שנה זו הייתה גם שנת ביסוס ויציאה למרחב. המתיישבים החלו בגידור חלקותיהם. לאחר ירידת היורה הוחל בחריש, בזריעה ובנטיעה. בחודש ניסן נראו החלקות הראשונות מלבלבות ושדרת העצים שניטעה לאורך הרחוב הראשי של היישוב החלה מוריקה. בפורים חגגו המתיישבים, לראשונה בחייהם "פורים דפרזים". עם זאת, השקט הופר מעת לעת כאשר מוכרי הקרקעות ניסו לעלות על השטחים שמכרו ולעשות בהם כבשלהם. בעיקר נעשו ניסיונות אלו באדמות שטרם הוחל בעיבודן. בשנה זו הוקמו הרפתות והלולים הראשונים, ומעתה יכלו המתיישבים ליהנות מתוצרת עצמית של חלב וביצים. בשנת תרצ"ח [1938], מלאו לכפר שלוש עשרה שנים. הימים היו ימי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ח, וכתוצאה מהתנפלויות אחדות על הכפר ועל הנוסעים אליו, נטשו רבים מתוך עשרים וחמש המשפחות שהתגוררו בכפר ונותרו בו רק שמונה משפחות, וגם אלו שלחו את נשיהם וילדיהם העירה. מאמץ רב נעשה בימים ההם ע"י ועד הכפר למלא את השורות במתיישבים חדשים. ביניהם היו צעירים דתיים מבני העלייה הגרמנית ומחברי הפועל המזרחי. אל המתיישבים הצטרף, בימים ההם, הרב הירושלמי חיים יהודה ברגמן [אביהם של המחנך ירחמיאל ישעיהו בר חי והרב שלמה מן ההר], שרכש בית בכפר, והקים בו משק חקלאי. ע"מ לקיים בטחון ביישוב, הוקם בו "בית בטחון" ששימש בו זמנית כבית כנסת, בית ספר, תחנת שוטרים מוספים [גאפירים] ומחסן נשק [דוגמתו מבנה ביה"כ שבשכונת "מקור חיים", בירושלים]. שוטרים מוספים שהגיעו לכפר ושהיו מבני ירושלים וחברי "ההגנה", הגבירו את בטחון תושביו. בשנים האחרונות לקיום הכפר הונחו אליו קו מים וחשמל מירושלים, ובעיות המאור והמים מצאו את פתרונן. נווה יעקב ושטחיה, ערב מלחמת העצמאות, היו בסיס אימונים לחברי "ההגנה". בכפר זה רכשו חברות ההגנה את ניסיונן בהפעלת ה"הליוגרף" והוכשרו בקורסי האיתות בדגלים. חברי הארגון קיבלו את הכשרתם בשדאות ובהכרת הנשק האישי לסוגיו, כולל מקלעים קלים. ערב מלחמת העצמאות התגוררו בכפר 150 נפש, חברים ותושבים, אך המלחמה שמה לאל את ניסיון מתיישביו ומתיישבי עטרות להמשיך ולהיאחז באדמתם. לאחר נפילת מחלקת השישה עשר [בכ"ג באדר א' תש"ח], בקרב ליד עטרות, קרב שנועד לחסום כוחות ערביים מלעלות על ירושלים, נותק הקשר בין הישובים לירושלים. לאחר מספר התקפות על נווה יעקב ועטרות, בהן נפלו קטרבנות מן המגינים , הוחלט ביום א' באייר תש"ח, להוציא את הנשים והילדים מן הכפר, בסיוע הבריטים, וזאת ימים אחדים לפני צאת הבריטים את הארץ וההכרזה על הקמת המדינה. שבוע אח"כ הכריע מטה ההגנה בירושלים על פינוי נווה יעקב ועטרות, ובחשכת הליל, אור ליום ח' באייר תש"ח, נסוגו מגיני עטרות לנווה יעקב, וביחד עשו דרכם אל הר הצופים. הישובים העבריים בצפון ירושלים ננטשו. הערה לסיום, בימים אלו בהם עומדים לעקור את יישובי בני בניהם של החלוצים הדתיים בא"י, הכאב גדול עוד יותר. שהרי עקירה זו אינה נעשית בידי אויב, כי אם בידי אחים. אם חלילה תתבצע העקירה אנו נאמני התורה והארץ הזאת לא נשכח עקירה זו, ולא נסלח למי שהביאו על הציבור הדתי לאומי את האסון הנורא בשם הבולשביזם ה"דמוקרטי" כביכול. גם ברוסיה הסובייטית נהגו לכבס מילים, המערב היה "מחרחר מלחמה", ואילו ברית המועצות נקראה "מחנה השלום". ברית המועצות נקראה "דמוקרטיה סוציאליסטית" כאשר הייתה למעשה דיקטטורה שמנעה חופש מחשבה, דיבור ויצירה חופשית, ומעולם לא היה בה שויון של אמת.