יום א', ג’ בסיון תשע”ז
    דף הבית  |  יצירת קשר  
תחזית מזג האויר
"מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות" (בבא קמא פה ע"א). דרשה זו באה לתת הכשר להליכה לרופא, כי, לכאורה, הרעיון הדתי הוא שהקב"ה הוא המכה והוא הרופא, לכן על האדם החולה להתפלל ולא ללכת לרופא, שמנסה לסכל את מעשה הבורא, דבר נראה כחוסר אמונה. החזון איש: "וכשאני לעצמי, הנני חושב את ההשתדלות הטבעיות במה שנוגע לבריאות – למצוה וחובה וכאחת החובות להשלמת צורת האדם, אשר הטביע היוצר ב"ה במטבע עולמו. ומצינו מאמוראים, שהלכו אצל רופאים מאומות העולם ומינים להתרפא, והרבה מן הצמחים ובעלי חיים ומוצקים שנבראו לצורך רפואה. וגם נבראו שערי חכמה שניתן לכל להתבונן ולחשוב ולדעת."

"ורַפֹּא יְרַפֵּא" ד"ר אפרים יצחקי חז"ל דורשים על הפסוק בפרשתנו: "רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא" (כא:יט): "ורפא ירפא – מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות" (בבא קמא פה ע"א). דרשה זו באה לתת הכשר להליכה לרופא, כי, לכאורה, הרעיון הדתי הוא שהקב"ה הוא המכה והוא הרופא, לכן על האדם החולה להתפלל ולא ללכת לרופא, שמנסה לסכל את מעשה הבורא, דבר נראה כחוסר אמונה. כפי שהתלמוד אומר (חולין ז ע"ב): ואמר ר' חנינא: אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא א"כ מכריזין עליו מלמעלה, שנאמר: מה' מצעדי גבר כוננו, ואדם מה יבין דרכו. ולכן באה דרשה מיוחדת זו, האומרת שהיהדות, אולי שונה מדתות אחרות, מתירה ללכת לרופא כדי להתרפא. וכאן תשאל השאלה, האם מותר, רק בדיעבד, ללכת לרופא או שיש חובה ואולי אפילו זו מצווה ללכת לרופא כדי לחפש מזור לגוף ולנפש? החזון איש פוסק שזו חובה ואפילו מצווה ללכת לרופא: וכך הוא כתב (אגרות חלק א, אגרת קל"ו): וכשאני לעצמי, הנני חושב את ההשתדלות הטבעיות במה שנוגע לבריאות – למצוה וחובה וכאחת החובות להשלמת צורת האדם, אשר הטביע היוצר ב"ה במטבע עולמו. ומצינו מאמוראים, שהלכו אצל רופאים מאומות העולם ומינים להתרפא, והרבה מן הצמחים ובעלי חיים ומוצקים שנבראו לצורך רפואה. וגם נבראו שערי חכמה שניתן לכל להתבונן ולחשוב ולדעת. מאידך, חז"ל לא רצו שההסתמכות לרפואה תהיה רק על רופא – בשר ודם, וקבעו שצריך גם להתפלל להקב"ה. וכך אומרת הגמרא (בבא בתרא קטז ע"א): "דרש ר' פנחס בר חמא: כל שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, שנאמר: חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה (משלי טז:יד)". ואמנם גם התנאים, נהגו כן לבקש מחכם שיתפלל עבור חולה: ברכות לד ע"א: ושוב מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל רבי יוחנן בן זכאי, וחלה בנו של רבי יוחנן בן זכאי. אמר לו: חנינא בני, בקש עליו רחמים ויחיה. הניח ראשו בין ברכיו ובקש עליו רחמים – וחיה. אמר רבי יוחנן בן זכאי: אלמלי הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו – לא היו משגיחים עליו. אמרה לו אשתו: וכי חנינא גדול ממך? אמר לה: לאו, אלא הוא דומה כעבד לפני המלך, ואני דומה כשר לפני המלך. ועל פי זה כתב הרמ"א להלכה בשולחן ערוך (יו"ד, שלה, י): "יש אומרים שמי שיש לו חולה בביתו ילך אצל חכם שבעיר שיבקש עליו רחמים". על עניין תפילת החכם צצות מיד כמה שאלות: א. מי הוא חכם שראוי להתפלל ושתפילתו תתקבל? ב. כיצד יודע החכם שהוא ראוי להתפלל על אחרים, כדי שתפילתו תתקבל? ג. האם רק תפילתו של חכם מתקבלת לפני הבורא ולא תפילת כל אדם? הרב משה פיינשטיין בספרו "אגרות משה", (כרך ח, יו"ד חלק ד סימן נא) מתייחס לשאלות אלו: בתחילתה של התשובה הוא מספר על עצמו: הנה באתי לבאר הענין מה שזה הרבה שנים שבאים אינשי אלי לבקש שאתפלל עליהם להשי"ת על כל צרה שלא תבוא ח"ו, ושאברכם לכל דבר הצריכים – בין בבריאות הגוף, בין שיברך השי"ת אותם בבנים ובנות, בין בפרנסה, בין בהצלחה בתורה ובעניני הגוף והנפש, ובכל משאלות האדם. ואני עושה רצונם ומברך אותם ומתפלל בעדם, אף שידוע לי מך ערכי וקטנותי בתורה ובמעשים טובים, שודאי תמיהי על זה אינשי המכירים אותי. וגם ידוע מכמה גדולי תורה שהם אמרו להמבקשים מהם לברך ולהתפלל שהם לא ראויים, אלא ילכו לבקש זה מאחרים שעוסקים בכך. ואני לא דחיתי אותם ולשלחם לאחרים, שצריך טעם. בהמשך הוא מסכם: נמצא לפ"ז שמי שמבקש מחברו, מי שהוא אף אדם פשוט ואף אינו נזהר במצוות כל כך ואף עוד לגרועים מאלו, אם אך הוא מאמין בהשי"ת, בין שביקשו בעל פה בין שביקשו בכתב, צריך להתפלל עבורו להשי"ת. דאפשר שהשי"ת יחוש לתפילתו ולברכתו מאיזה טעם, כי הוא יודע וזוכר כל מעשה ומחשבה של כל איש ואיש, ואפשר שיש לו איזה זכות שיקבל השי"ת תפילתו בשביל זה. וגם זה גופא שמצטער בצערו של חברו ורוצה בטובתו, שמקיים בזה מצות ואהבת לרעך, הוא זכות ששייך שיקבל השי"ת תפילתו. לאחר שהסביר את חובתו של כל אדם להתפלל על חברו, עובר הרב פיינשטיין לדבר על מעלתה של תפילת החכם: דלכל חכם חש השי"ת לתפילתו יותר מלסתם אינשי, וגם הוא בחזקה שיקבל השי"ת תפילתו. אך שאיכא מדרגות בין החכמים ליותר עדיפות וברירות – מצד גודל איכות חכמתו ומעשיו וכמות המעשים. וממילא פשוט וברור שהחכם שמבקש מי שהוא מישראל ממנו שיתפלל עבורו, מחוייב מכ"ש דכל אדם להתפלל עבורו, דהא יותר אפשר שיקבל השי"ת תפילתו. ופשוט שאף שר' פנחס בר חמא אמר על מי שיש לו חולה בתוך ביתו, ה"ה על כל צער אחר שלא תבוא, לענין פרנסה ולזכות לבנים וכדומה, דמאי שנא, דהרי הכל תלוי בהשי"ת. בסוף תשובתו הוא מוסיף שלא נכון לחשוב שרק לחכמים שהיו בדורות התנאים והאמוראים היה הכוח להתפלל עבור חולים, אבל לא בדורות שאחריהם. לא כן הדבר, אלא בכל הדורות צריך החכם להתפלל כדי לעזור לזולת. כתחליף לתפילת החכם הנהיגו להתפלל עבור החולה בבית הכנסת. וכך כתב הרמ"א בספרו "דרכי משה" (יו"ד, שלה, ב), לאחר הבאת דברי ר' פנחס בר חמא: "ונראה שמזה נהגו בכל המדינות לברך החולה בביה"כ ולבקש עליו רחמים". לאור דברי הרמ"א הסביר הרב אליעזר יהודה וולדינברג בספרו "ציץ אליעזר" (ח"ה רמת רחל, סימן יז) את המנהג המקובל במקומות רבים לברך את החולה בזמן קריאת התורה: ועולה לפי"ז בדעתי לומר דאולי הכוונה של הדרכי משה בכתבו בלשון של שמזה נהגו דר"ל דמכיון דשמעינן דנכון הדבר לילך אצל חכם שבעיר שיבקש על החולה רחמים, לכן היות שלא כל אדם יכול להנהיג את עצמו בכך לילך אצל החכם מסיבות שונות, וגם ובעיקר בכדי שלא יטרידו את החכם הטרוד בלימודו וכל צרכי העיר מוטלים עליו, משום כך הנהיגו שבמקום ההליכה התמידית אצל החכם יברכו את החולה בביהכ"נ בשעת קריאת התורה שאז הוא שעת רחמים וגם נמצאים שם כרגיל כל פני העיר והחכם בתוכם אשר מצטרפים לבקשה ועונים אמן, ויעלה זה להם כאילו דרשו פני החכם. וביותר, דמכיון שנמצאים באותה שעה עדת מתפללים וספר התורה מונחת לפני הקהל הרי מעמד קדש זה כשלעצמו נחשב לא פחות מהדרישה לפני החכם, כי הרי המטרה היא הדרישה לפני אלקים באמצעות הנביא או החכם המופשט יותר מן הגשמיות ומקיים ביתר שאת ויתר עז ה"וּלְדָבְקָה-בוֹ". לכן גם הדרישה במעמד קדש זה אשר השכינה שרוי בו נחשב ג"כ דרישת אלקים ויוצאים בכך כדרישה באמצעות החכם. עם כל הכבוד לתפילת החכם והצדיק, ועם כל חשיבותה, אסור לה שתחליש את תחושתו של האדם בדבר יכולתו שלו להתפלל להקב"ה ושתפילתו תתקבל. אסור לנו לחשוב שאדם הפשוט לא יכול להתפלל לפני הקב"ה ולחשוב שאולי תפילתו לא תתקבל. המאירי בספרו "בית הבחירה": נותן הסבר מאד רציונלי למאמרו של ר' פנחס בר חמא: לעולם יהא לבו של אדם בטוח שהתפלה שהיא נעשית כתקנה מבטלת את הגזרה, ומי שיש לו צער או חולה בתוך ביתו או אחד ממיני הצרות ילך אצל חכם וילמוד הימנו דרכי התפילות ויבקש רחמים. לדעתו, תפקידו של החכם ללמד את הפונה אליו להתפלל בעצמו ולבקש רחמים מהקב"ה. כדאי לסיים ולהשלים את העניין בדברים שכתב הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק במאמרו "איש ההלכה": "איש ההלכה – גלוי ונסתר", עמוד 45: ההלכה אומרת כי כל דתיות המצטמצמת בקרן זוית של חבורה, כיתה או סיעה, ונעשית חלקם של אנשי סגולה בלבד – שכרה יוצא בהפסדה. האידאולוגיה הדתית הקובעת תחומים והמציבה גבולות בין בני אדם ביחסם אל האלקים, קוצצת בנטיעות. אם הדת אומרת, כי האלקים קרוב לפלוני (בשל יחוסו, אומנותו, כהונתו וכו') ורחוק מאלמוני, הרי היא מתחייבת בנפשה. אין אדם זקוק לעזרת אחרים כדי לגשת אל האלקים ואין הוא צריך למליצי יושר ומבקשי רחמים, לשלוחים וסנגורים. כל זמן שידפוק על שערי שמים, יזדקקו לו. לסיכום: היהדות סוברת כי האדם עצמו צריך להשתדל להתרפא ולהיוושע מכל צרה. עליו לפנות לכל מי שיכול להושיע. במקרה של מחלה, לא עלינו, לפנות לרופא. יחד עם זאת צריך להתפלל להקב"ה שיעזור ויגן ויושיע. הפניה לחכם ולצדיק היא לא כמתווך בין האדם לבין הקב"ה ולא כמושיע, אלא כמי שיכול ללמד את האדם כיצד להתקרב לבורא, כיצד להתפלל. וע"י התקרבותו ותפילתו הקב"ה ישלח רפואה, ברכה והצלחה בכל מעשה ידיו.

 
 






יצירת קשר


Powered by 022.co.ilכניסה למשתמש רשום | תנאי שימוש | הקם אתר חינם | | RSS