יום ד', יג’ בכסלו תשע”ט
    דף הבית  |  יצירת קשר  
תחזית מזג האויר
המרד הערבי הראשון בשנים 1916 – 1918 נגד השלטון התורכי, בו פעלו שייחים ובני שבטים ערביים, בשיתוף פעולה הדוק עם הכוחות הבריטיים, פרץ בחצי האי הערבי. המרד היה בהנהגתו של חוסיין אבן עלי, השריף ממכה, שנקט פעולות מרי צבאיות נגד כוחות תורכיים . אחד הסוכנים הבריטיים שעמד בקשר עם המורדים , היה לורנס איש ערב.

העמוד בכיכר פייסל מרדכי אשל בלבה של חיפה, מצויים שני אתרי הנצחה במרחק לא רב זה מזה. האחד נמצא בסמוך למוזיאון הרכבת, שם ניצבת אנדרטה המציינת את פתיחת קו הרכבת מחיפה לדמשק של הרכבת החיג'זית. כמה עשרות מטרים מנקודה זו, ברחוב קיבוץ גלויות פינת שדרות פלי"ם, ניצב בעבר בלב כיכר שנקראה "כיכר פייסל", עמוד זיכרון לפייסל, מלכה הראשון של עיראק [שהיה בנו של השריף חוסיין ממכה]. לפני שנים אחדות, בעקבות שינויים שנבעו מלחצי תנועה, הוסרה הכיכר, הורחב הכביש ועמוד הזיכרון הועבר ממקומו למדרכה שבסמוך למסגד איסתיקלאל, מסגד הפעיל גם בימינו ומשרת את המוסלמים תושבי חיפה. העמוד הגלילי, שראשו קטום עשוי אבן דולומיט ורודה, וניצב על כן מעוצב מאז שנת 1933 . לרגלי העמוד מצויה כתובת זיכרון בערבית וזה תרגומה: לזכר העברת גופת הוד מלכותו, המנוח הגדול של הערבים, המלך פייסל הראשון. בכיתוב אחר נחרטה אימרה, המיוחסת לפייסל, בלשון זו: העצמאות נלקחת ולא ניתנת- חירות העם בידו. מי היה פייסל הראשון, שנתמנה למלכה הראשון של עיראק, באילו נסיבות מונה, ומה לחיפה ולדמות זו? כידוע, שלטה האימפריה התורכית עד מלחמת העולם הראשונה על חלקים רחבים במזרח התיכון. שטחים אלו כללו את מצרים, חצי האי ערב, שטחי א"י משתי גדות הירדן, לבנון, סוריה ועיראק. כן, נשלטו בידיה שטחים נרחבים בצפון אפריקה ובאירופה, שבמהלך המאה ה – 19 נקרעו ממנה, אם על-פי הסכמים, או כתוצאה ממאבק מזוין. מכל מקום, בראשית המאה העשרים החזיקה תורכיה במזרח התיכון כולו, וטרם באו לעולם מדינות הידועות לנו בשמן כגון : סעודיה, תימן, עדן, נסיכויות המפרץ, סוריה, עיראק, לבנון ופלשתינא [שבשטחן הוקמו לימים ירדן וישראל]. מדינות אלו הן אחת מתוצאותיה של התפרקות האימפריה התורכית בתום מלחמת העולם הראשונה. גבולות מדינות אלו ושטחיהן נקבעו תוך משא ומתן בין המעצמות הכובשות והיו בעלות מנדט על אזורים אלו מטעם חבר הלאומיים. המרד הערבי הראשון בשנים 1916 – 1918 נגד השלטון התורכי, בו פעלו שייחים ובני שבטים ערביים, בשיתוף פעולה הדוק עם הכוחות הבריטיים, פרץ בחצי האי הערבי. המרד היה בהנהגתו של חוסיין אבן עלי, השריף ממכה, שנקט פעולות מרי צבאיות נגד כוחות תורכיים . אחד הסוכנים הבריטיים שעמד בקשר עם המורדים , היה לורנס איש ערב. אגב יש חוקרים בריטיים הסבורים כי דיווחיו היו מנופחים וכי הפריז בתיאור פעולות המרד הערבי, משמעותו ותוצאותיו. אולם אין ספק כי התנהלותו, דיווחיו, וההחלטות שגורמים בממשל האנגלי קיבלו לגבי הערבים, בעקבות דוחות אלו, קבעו את גבולות המדינות, את השליטים, ואת יחס בריטניה כלפי העולם הערבי. המרד הערבי, אין צורך לומר, סייע לבריטים במלחמתם נגד התורכים, משום שהוא ריתק כוחות תורכיים בשטחיה של ערב, חייב הקצאה של כוחות לשמירה על המסילה החיג'זית, ומנע ריכוז מאמץ תורכי נגד כוח המשלוח הבריטי, שעלה ממצרים דרך סיני לא"י. פעולת השריף ממכה עלתה בקנה אחד עם האינטרסים של הבריטים, שמטרתם הייתה לעודד מרד נגד התורכים בשטחים שבהם החזיקו. המרד הערבי, בעיקרו, לא נבע מאהבת הערבים את הבריטים, כי אם משנאתם היתירה את התורכים, שנהגו בהם ביד קשה , בכל השנים בהן שלטו באזור זה. המרד הערבי, למעשה, נוהל בידי שני בניו של השריף ממכה: פייסל ועבדאללה. במחצית שנת 1917 , הצליחו הכוחות הערביים המורדים לכבוש את עקבה, ולאחר מכן המשיכו בדרכם צפונה עד דמשק. בתום מלחמת העולם הראשונה היו שטחיה של עיראק תחת מנדט בריטי. בשנת 1932 קיבלה עיראק את עצמאותה מידי בריטניה, ומינתה את פייסל למלכה הראשון. הממלכה הסעודית, בראשה עמד אבן סעוד, קמה כתוצאה מאיחוד נג'ד עם ממלכת חיג'אז בשנת 1932, [ממלכה שנכבשה ב 1925 מידי חוסיין אבו עלי, השריף של מכה מבית האשם]. כפיצוי על אובדן השלטון של אמירי השושלת ההאשמית בסעודיה, העניקה בריטניה לאמיר עבדאללה [סבו של חוסיין] את ניהול ענייניה הפנימיים של עבר הירדן [שהיתה חלק בלתי נפרד משטח המנדט הבריטי על א"י], עד שזו קיבלה עצמאותה בשנת 1946 . הקמת "עמוד פייסל" בחיפה, קשורה במותו של המלך העיראקי, בשנת 1933 , בעת שערך מסע באירופה. גופתו של המלך הועברה מאירופה לנמל חיפה בדרכה לעיראק. לציון אירוע זה הוקמה האנדרטה. נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, ד"ר חיים וויצמן, נפגש עם פייסל בעקבה במאי 1918 , עוד בטרם הסתיימה מלחמת העולם הראשונה. במגעים שהתקיימו בין הצדדים הבטיח פייסל להתייחס בחיוב כלפי שאיפותיה של התנועה הציונית. את מערכת היחסים הקלוקלת בין ערביי א"י לשכניהם היהודים תלה פייסל בתורכיה, שסכסכה בין ערבים ליהודים. פייסל טען ששום ערבי אמיתי לא יוכל לפחד מלאומיות יהודית. בין פייסל לויצמן נחתם, ביום 3.1.1919 , הסכם בו ויתר על כל תביעה לגבי א"י [שהייתה עתידה להיעשות שטחה של המדינה היהודית]. פייסל גם הסכים לעליית יהודים לא"י ולהתיישבותם בה ללא הגבלה, והאמין כי קיומה של מדינה יהודית לצד מדינה ערבית, תועיל לשני הצדדים. כידוע, חזר בו פייסל מהסכמה זו. יש אומרים כי בגבור הלאומנות הערבית בא"י, מצא עצמו פייסל מותקף ע"י גורמים פלשתיניים. גורמים ערבים אחרים טוענים כי מסמכי החוזה זויפו ע"י הציונים, נשמעה טענה נוספת לפיה הוטעה המלך וחתם על מסמכים שלא הבין את משמעותם. ההנחה היותר מקובלת היא שפייסל הסכים לשיתוף פעולה עם הציונים, כי האמין שהיהודים יכולים לסייע בידו לחזק את תביעתו על סוריה. ה"רומאן" של התנועה הציונית עם מנהיג ערבי בעל שיעור קומה, היה קצר ימים. יחסי התנועה הציונית ומדינת ישראל עם העולם הערבי, כתובים מזה עשרות שנים, לדאבון הלב, בדם ואש ותימרות עשן. ההשליה לפיה השלים העולם הערבי עם קיום יהודי בא"י לא האריכה ימים.