יום ש', כט’ בחשון תשע”ח
    דף הבית  |  יצירת קשר  
תחזית מזג האויר
בהתגלות למשה בסנה, קורא לו ה' "של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא" השאלה הנשאלת, האם חליצת נעליים כביטוי של כבוד למקום קדוש הונהגה בדורות הבאים על פי התקדים של משה רבינו בסנה. על כך אומר הרמב"ם: דבר ידוע הוא שבית הכנסת ראוי לפארו ולרוממו ולכבדו ולהרחיק ממנו כל בזיון. אמנם הכבוד הוא כל דבר אשר הוא נחשב אצל בני אדם כבוד... והכבוד ובזיון האמיתי הוא כפי מחשבת בני אדם וכפי המקומות....והנה בארצות הנוצרים שאין אצלם בזיון כשנכנס אדם ואפילו לפני מלכם במנעל, אם נכנס כן בבית הכנסת שבעירם אינו בזיון.

שמות ד"ר אפרים יצחקי בהתגלות למשה בסנה, קורא לו ה' "של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא". (שמ', ג ה). פסוק דומה נאמר ליהושע על ידי שר צבא ה', בלי המלה "אדמה". יהושע ה טו: וַיֹּאמֶר שַׂר צְבָא יְקֹוָק אֶל יְהוֹשֻׁעַ שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כֵּן: לעומת זאת, חליצת נעליים, והליכת יחף מופיעה במקרא כביטוי של צער וכאב: "ודוד עלה...ובוכה וראש לו חפוי והוא הולך יחף" (שמ"ב, טו ל) וכן ירמיה ב' כה: "מנעי רגלך מיחף וגרונך מצמאה". לעתים בצירוף עם הסרת בגדים. בהקשר למלחמת אשור אמר ה' לישעיה: "לך ופתחת השק מעל מתניך ונעלך תחלץ מעל רגלך ויעש כן הלך ערום ויחף...כן ינהג מלך אשור את שבי מצרים ואת גלות כוש נערים וזקנים ערום ויחף" (כ ב-ד). אם כן חליצת נעליים משמשת למטרות שונות. השאלה הנשאלת, האם חליצת נעליים כביטוי של כבוד למקום קדוש הונהגה בדורות הבאים על פי התקדים של משה רבינו בסנה. במשנה ברכות (פרק ט, ה) אנו שונים: "לא יכנס להר הבית במקלו ובמנעלו ובפונדתו". כיון שבית כנסת הוא מקדש מעט, עלתה השאלה האם הכלל הנ"ל חל גם על בית כנסת. הדיון הוא במסכת ברכות, וכפי שאמר רבא שם סג, ע"א, הכבוד לבית כנסת נלמד מהנהוג לגבי בית ולא בית המקדש: "מה ביתו אקפנדריא קפיד אינש רקיקה ומנעל לא קפיד אינש, אף בית הכנסת קפנדריא הוא דאסור, רקיקה ומנעל שרי". כמו שבבית פרטי אין אדם רוצה שביתו ישמש מעבר לאנשים זרים, אבל לא מפריעה לו יריקה והליכה בנעליים, כך גם בבית כנסת, אין צורך לחלוץ נעליו לפני כניסתו לבית כנסת. ואמנם הרמב"ם פוסק "ומותר לאדם להכנס לבית הכנסת במקלו במנעלו ובאפונדתו". (הל' תפלה יא י). הרמב"ם פוסק לפי מנהג בבל, כי בארץ ישראל היו חולצים נעליהם לפני כניסה לבית הכנסת. בירושלמי בבא מציעא פרק ב, הלכה ט מסופר: "יהודה ברבי עאל לכנישתא שבק סנדלוי ואזלינן. אמר אלו לא אזלית לכנשתא לא אזלון סנדלוי". (החכם הלך לבית כנסת השאיר סנדלו בחוץ ונגנבו. ואמר אילולי הייתי הולך לבית הכנסת לא היו סנדלי נגנבים). העובדה שנשארו רצפות פסיפס של בתי כנסת בארץ ישראל מהתקופה הביזנטית השמורות היטב, מעידה גם כן שהמתפללים היו דורכים עליהן כשהם יחפים. נוסף לארץ ישראל היו בתי כנסת גם בגולה בהם היה נהוג לחלוץ נעליים לפני כניסה לבית כנסת. וכך היו נוהגים יהודי תימן.* דיון הלכתי בנדון מצוי בתשובות הרשב"ש, סי' רפה (ר' שלמה בן שמעון בן צמח דוראן, שפעל באלג'יר ונפטר בשנת רכ"ז, 1467) בתשובה לדיין בעיר בגאיה, במזרחה של אלג'יריה. קהל שרצו להסכים שלא יכנס אדם לבית הכנסת במנעלים מחמת חרפה שמחרפים אותם הישמעאלים. ועוד שבעיר ההיא בעצמה יש בית הכנסת אחר ואין נכנסים בו במנעלים. וקמו קצת יחידים וערערו בדבר ואמרו שהרמב"ם ז"ל הוא מתיר ליכנס לבית כנסת במנעלים, ורציתם לעמוד על דעתי בזה. הרקע לשאלה: בתקופה זו היגרו יהודים מספרד לאלג'יריה בעקבות גזירות קנ"א (1391). הם פגשו שם יהודים ותיקים שחיו דורות רבים בקרב המוסלמים, ואלה היו נוהגים לחלוץ נעליהם לפני כניסתם לבית כנסת כדרכם של המוסלמים החולצים נעליים לפני כניסה למסגד. יהודי ספרד, שחיו בקרב חברה נוצרית, שבה לא היה נהוג לחלוץ נעליים לפני כניסה לכנסיה, ייסדו בית כנסת לפי מנהגיהם. בעקבות מגעים עם מוסלמים במקום, שנודע להם שיהודים אלה נכנסים לבית הכנסת מבלי לחלוץ נעליהם וגינו אותם, היתה יזמה להסכים שמעתה לא ייכנס אדם לבית הכנסת במנעלים. אבל היו שהתנגדו והתבססו על הרמב"ם, אשר למרות שהכיר את מנהגי המוסלמים, פסק שמותר להיכנס לבית כנסת במנעלים. חילוקי הדעות בקהל חייבו חוות דעתו של החכם, שבעצמו היה מספרד. בתשובה ארוכה ומנומקת הוא קובע, שהכבוד אינו מושג מוחלט אלא תלוי בנורמות חברתיות. הוא עומד על הגישות השונות לגבי יחס של כבוד כלפי אדם נכבד ומקום קדוש, התלוי בתרבות הסביבתית, והשוני בין מה שנחשב מכובד בתרבות הנוצרית אירופאית לעומת המוסלמית. נצטט כמה משפטים אופייניים בתשובתו: תשובה. דבר ידוע הוא שבית הכנסת ראוי לפארו ולרוממו ולכבדו ולהרחיק ממנו כל בזיון. אמנם הכבוד הוא כל דבר אשר הוא נחשב אצל בני אדם כבוד... והכבוד ובזיון האמיתי הוא כפי מחשבת בני אדם וכפי המקומות....והנה בארצות הנוצרים שאין אצלם בזיון כשנכנס אדם ואפילו לפני מלכם במנעל, אם נכנס כן בבית הכנסת שבעירם אינו בזיון. ובארצות אלו (האסלאמיות) שהיא בזיון ליכנס לפני גדוליהם וכל שכן לפני מלכם במנעל, אסור ליכנס בעירם לבית הכנסת במנעל משום קל וחומר ומה לפני מלך בשר ודם אין עושין כן, לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה על אחת כמה וכמה... באירופה נהוג להופיע בפני אנשים מכובדים בנעליים, לכן מותר גם להיכנס לבית כנסת כך. אבל שונה הדבר בארצות האסלאם, שבהם יש משום ביזיון להופיע בנעליים. בהמשך הוא עומד על המקובל בארצות האסלאם, שבהן אין אדם נכנס אפילו לביתו עם נעליו כדי שלא יזהם אותו, אלא משאירן בפתח, לעומת הנהוג בארצות אירופה שבהן נכנסים לבית עם נעליים וחולצים אותן רק בשעת השינה. אם כן בארצות הנוצרים שעולים עד המטה בסנדלים, מותר ליכנס לבית הכנסת שבעירם בסנדלים, אבל בארצות אלו שמקפידים ליכנס בביתם בסנדלים...אין ראוי לזהם בית אלהינו...אם כן בארץ אדום שאין דרך לעמוד לפני גדולים אלא בבתי הרגלים (נעליים) אסור לעמוד בתפלה ברגלים מגולות, ובארץ ישמעאל שדרכם לעמוד לפני גדולים ברגלים מגולות מותר. אלמא שהדין משתנה בזה כפי מנהג המקומות במה שחושבים אותו גנאי או במה שחושבים אותו כבוד...כפי המקומות ומנהגותיהם...אלמא הכל תלוי בקפידה כפי מנהג המקום. החכם מסיק: "על כן טוב הדבר אשר רצו לעשות להסיר חרפת האומה אשר חרפונו". כלומר הוא מעודדם להחליט שכולם יחלצו נעליים לפני כניסתם לבית הכנסת (שו"ת רשב"ש, ליוורנו תק"ב, סי' רפה). אנו רואים אפוא, שמנהגים דתיים מסוימים תלויים בתרבות הסביבה. אגב נעיר, שאחת הגזרות שנגזרו על יהודי מרוקו, בייחוד בערים הפנימיות, והיתה בתוקף עד 1912, שעליהם לחלוץ נעליהם ביציאתם מהמלאח (הרובע היהודי) לעיר המוסלמית. היהודים השלימו עם הגזרה, אף שהדבר גרם לאי נעימויות, קור בחורף, וחום בקיץ. הארגונים יהודים באירופה, שהחל מ-1860 ואילך היו העורף המדיני והכלכלי של יהודי מרוקו, הפעילו גורמים מדיניים כדי ללחוץ על הסולטאנים לבטל הוראה זו, אבל ללא הועיל. וזיר מוסלמי ענה לדיפלומט אנגלי, שחליצת נעליים היא נימוס בדומה להורדת הכובע באירופה, וביטולה עלול לעורר את הקנאים המוסלמים וכן להאשים את הממשל שנכנע לתכתיב זר, דבר הפוגע גאוות המוסלמים. * משנה תורה לרמב"ם, מהד' י' קאפח, ירושלים תשמ"ה. הרב קאפח מעיר להלכה הנ"ל על מנהג ארץ ישראל ותימן. תודתי לד"ר אהרן גימאני שהפנה את תשומת לבי לכך.