יום ד', יג’ בכסלו תשע”ט
    דף הבית  |  יצירת קשר  
תחזית מזג האויר
בשבוע שעבר הבאנו את הפרק הראשון משניים על הערים הקדושות בגליל, צפת וטבריה כפי שתואר ע"י נוסעים יהודים ונוצרים בימי הביניים. והשבוע אנו מביאים את סיפורה של העיר טבריה בעת ההיא. החל מהשבוע הבא יחזור המדור להתפרסם כרגיל אחת לשבועיים. קריאה נעימה
11:48 (30/11/16) שייקה שניצר

תיאור העיר טבריה על ידי נוסעים יהודים ונוצרים בימי הביניים מרדכי אשל חלק ב'. העיר טבריה. שלא כצפת, שאינה מוזכרת וידועה בימי המשנה והתלמוד ולאחריהם, הרי שטבריה מוזכרת במשנה פעם אחת, בתלמוד הבבלי חמש פעמים, בתלמוד הירושלמי שלוש פעמים ובכלל מדרשי ההלכה והאגדה חמישים וארבע פעמים. לאחר מותו של הורדוס, בשנת 4 לפנס"ה, נחלקה ממלכתו בין ארבעה יורשים, אחד מהם היה הורדוס אנטיפס, מייסדה של טבריה, אשר הייתה בתחום שלטונו שכלל את הגליל והפראיה היינו: עבר הירדן ורצועה צרה לאורך בקעת הירדן המזרחית. בימי שלטונו (בין 4 לפנה"ס ועד 38 לספירה) הוא ייסד שלוש ערים שהגיעו למעמד של "פוליס": ליוייאס, בעבר הירדן המזרחי, וציפורי וטבריה בגליל. להורדוס אנטיפס היו יחסים קרובים עם הקיסר הרומי טיבריוס (ששלט ברומא בין השנים 14 - 37 לספירה), ובשל כך קרא לעיר שייסד בשם טבריה, ביוונית ורומית נקראה עיר זו בשם טיבריאס. עיר זו נוסדה, ככל הנראה, בשנת 20 לספירה. ציוני דרך בהיסטוריה של העיר, כפי שפורסמו באינטרנט מטעם עיריית טבריה, היו: בפרוץ המרד הגדול (67 לסה"נ) בוצרה טבריה בחומות, שעמדו על תילן אף לאחר כניעת העיר בפני הצבא הרומי. טבריה הייתה חלק מממלכתו של אגריפס השני עד מותו בשנת 96 לספירה. טבריה עברה לשליטה רומית מלאה בשנת 100 לספירה, בעקבותיה התפתחה העיר ושיגשגה, כפי שקרה בכל רחבי האימפריה. באמצע המאה השניה לספה"נ, לאחר מרד בר כוכבא, טוהרה העיר מקברי מתים ע"י רשב"י, ובכך התאפשר ליהודים להתגורר בה, ובתוכם תלמידי חכמים, תנאים ואמוראים. בשלהי המאה השנייה הועתקה הסנהדרין בידי רבי יהודה הנשיא מציפורי לטבריה, ועימה הועתקו אליה מוסדות ההנהגה של העם היהודי, ובהם רבי יהודה נשיאה. בטבריה הקים רבי יוחנן הגדול את "בית המדרש הגדול", ובה נערך רובו של ה"תלמוד הירושלמי". במאה השישית הוקמה בטבריה ישיבת א"י, יורשת הסנהדרין בהנהגתה. בתקופת הגאונים פרחו בה אסכולות של פייטנים ודרשנים ולצדם סופרים ומנקדים, שיטת הניקוד העברי הטברייני המקובלת עד ימינו נקראת על שם העיר. כיבוש טבריה בידי המוסלמים היטיב עם העיר והיא נקבעה לבירת "מחוז הירדן" ("ג'ונדי אורדון"), ומאז שימשה מרכז שלטוני ואדמיניסטרטיבי חשוב. תחת שלטון זה היו רוב אוכלוסייה יהודים ולצידם מיעוט של קהילה נוצרית גדולה ומיעוט קטן של מוסלמים. בשנת 749 נפגעה טבריה מרעידת אדמה חזקה. ההרס פגע בערים רבות בארץ, ובתוכן בית שאן, הסמוכה לטבריה. במאה העשירית סבלה טבריה, כא"י כולה, מפשיטות חוזרות ונשנות של צבאות כובשים וחבורות נוודים בדואיים. בשנת 1033 נפגעה טבריה מרעידת אדמה נוספת שהחריבה בה בתים רבים, חרף זאת המשיכה לשמש כבירת הגליל, עד שנכבשה בידי הצלבנים בשנת 1099. לאחר כיבושה הייתה עיר זו בירת "נסיכות הגליל". משנכבשה העיר ע"י הצלבנים שוקמו חומותיה, ובצפונה של העיר נבנתה מצודה גדולה סביבה התרכזו תושביה ומאז היה איזור זה לגרעינה של העיר. בשנת 1187 נכבשה העיר בידי המוסלמים, לאחר שהצלבנים הובסו בקרב קרני חיטים, הידוע. מאז ועד שנת 1240 שלטו בה האיובים בראשותו של סלח א-דין מנהיגם. בשנת 1240 נפלה העיר שנית לידי המוסלמים לאחר כיבוש צלבני קצר ימים. בשנת 1247 נכבשה טבריה בידי הצבא הממלוכי, ומאז נשלטה ברציפות בידי המוסלמים עד כיבושה של הארץ בשנת 1517 בידי העות'מאנים. אלו שלטו בה עד לימי מלחמת העולם הראשונה, אשר בסופה החלה תקופה חדשה (1918): ימי השלטון המנדטורי הבריטי. בתקופת השלטון העות'מאני, בשנת 1564, חודש היישוב היהודי בטבריה ביוזמת דונה גרציה ודון יוסף נשיא. חומות העיר הצלבנית שוקמו בראשונה ע"י דון יוסף בידי עוזרו יוסף אבן ארדייט, ובשנית ע"י השליט המקומי הבדואי דאהר אל-עומר. בשנת 1745 הקים בנו של דאהר, צ'לייבי, מצודה על גבעה מצפון מערב לעיר הצלבנית. חלקים מן החומה ומגדליה, וכן המצודה, ניצבים על עומדם עד ימינו. בשנת 1833 שוקמו חומות העיר בידי אברהים פחה (בנו של עלי פחה, המצרי). בשנת 1913 החלה בנייתה של טבריה החדשה עם הקמת שכונת "אחווה", מחוץ לחומות העיר צפונית למצודת ברניקי. לרגלי הר ברניקי חשף הארכיאולוג יזהר הירשפלד (1950 – 2006) את טבריה העתיקה, מהתקופה הרומית-ביזנטית. בין הממצאים הבולטים שנחשפו היו: שער הכניסה הדרומי של העיר, הקארדו, מבנה ציבורי גדול (שייתכן ששימש את הסנהדרין), בית מרחץ רומי, שוק העיר, מבנה ציבורי גדול נוסף (שייתכן ששימש את בית המדרש הגדול) ושרידי כנסייה גדולה. לאחר מותו של הירשפלד החלו להיחשף, מצפון לחפירות הירשפלד, שרידי תיאטרון רומי. עדויות תיירים ועולי רגל על טבריה. כאמור לעיל, חודש היישוב היהודי בטבריה בשנת 1564 ביוזמת דונה גרציה ודון יוסף נשיא. קביעה זו אינה שוללת את האפשרות כי גם בימים שקדמו לשנה זו התגוררו בטבריה משפחות אחדות של יהודים, אולם כמרכז רוחני של ממש, או עיר יהודית, לא הייתה טבריה לאחר המאה השמינית. לפיכך יתרכזו העדויות שבידינו למאה ה-16 (בדומה לחלק הראשון של המאמר העוסק בצפת). כתוצאה מפריחתה של צפת, כאמור, החלה התיישבות יהודית גם בכפרי הסביבה, וגם טבריה נהנתה מפריחה זו. רבות נכתב על פרשת רכישת טבריה בחכירה מן הממשל התורכי ע"י דונה גרציה, כדי לפתח בה ובסביבתה את החקלאות באזור, ואת תוכניותיה לגדל בשטחים אלו דקלי תמרים, קני-סוכר ועצי תות להפקת משי ולתקן את מבני חמי טבריה. הממשל התורכי נועץ, באותם ימים, בבקשתה מיוני 1560 עם מושלה של צפת, ולאור חוות דעתו הוצא צו, בשנת 1563, שהפך את אדמות טבריה מאדמות שנמסרו לחכירה תמורת שירות צבאי, לאדמות הקדש של הסולטאן התורכי לשם הקמת בית תמחוי לעניי דמשק. מבית תמחוי זה חכרה דונה גרציה את גביית המיסים של טבריה וארבעה כפרים אחרים ששלושה מהם היו באזור בקעת בית נטופה וכן את שפרעם, והיא אף הוסמכה לדאוג לעיבוד חקלאי של השטחים שלא עובדו על יד טבריה, להקים מבנים ולהעניש עבריינים שהורשעו ע"י הקאדי (שופט). השלטונות העות'מאניים סייעו בידה של דונה גרציה בשיקום חומות העיר, שנהרסו בשת 1564. ע"מ לאבטח את המקום נשלחו לטבריה יחידות יאניצ'רים אחדים מדמשק. דונה גרציה מימנה את העברת מי המעיינות הסמוכים לטבריה אל העיר, וקבעה ימי שוק, ומאז החלו יהודים להתיישב בטבריה, כעולה מספרות השו"ת של הימים ההם. הידיעה על חידוש היישוב היהודי בטבריה התפשטה מהר בקרב תושבי האימפריה העות'מנית ושגריר צרפת בקושטא כתב (בספטמבר 1563) : "מיקז (דון יוסף נשיא) קיבל רשות מן השולטן... לבנות עיר לחוף הכינרת למרגלות צפת. מקום שם ידורו יהודים בלבד". בשנת 1565 כתב הנזיר הפורטוגזי פנטליאו דה אבירו: "כאשר עזבנו את ירושלים, שמעתי מכמה יהודים פורטוגזיים רבי השפעה על אודות אשה פורטוגזית, שנמלטה ממלכות זו ברכוש גדול, שהעניק לה כוח והשפעה רבה, ופרסם את שמה במדינות אלה, וכיצד קנתה את העיר טבריה מהתורכי הגדול ובתשלום מס קבוע של אלף קורזידוס לשנה, וכי בקיץ הבא היא תבוא מקושטא עם כל משפחתה לגור בטבריה, ועמה כל היהודים שירצו לבוא אחריה. חדשות אלו גרמו שמחה גדולה לכל היהודים היושבים בא"י, מכיוון שאלו האמינו שעם התיישבותם שם יבוא המשיח". תיאור דמיוני-רומנטי, שכתב ר' יוסף הכהן ב"עמק הבכא", מרמז רק על התקוות שעוררה פרשה זו ולא על המציאות בשטח. יוזמת דונה גרציה לא נראתה לממונה הפרנציסקאני בירושלים, סטפנו מרגוזה, שכתב בספרו כי שמע "שהכופר היהודי זמניקאס (הכוונה לדון יוסף שהמיר דתו, ולימים שב ליהדותו) רצה בדרך לטבריה לגרש משם את הנחשים הארסיים, אך למלא ברעל שלהם את סביבות טבריה, ואת הכנסייה שלנו (כנסיית פטר הקדוש, המצויה בימינו בסמוך לטיילת העיר שעל שפת הכינרת) להפוך לבי"כ. על נושא זה דברתי בחשאי עם רוסטום פחה ועם עלי פחה והם אמרו לי תמיד כי הדבר לא יקום ולא יהיה, לפחות לא בימי הסולטן סולימאן המפואר, ואת הדברים האלו הם הבטיחו במילים וביצעו במעשים". דונה גרציה נפטרה בשנת 1569, ודון יוסף הגיע, באותן השנים, לשיא גדולתו והשפעתו. הוא נתמנה ע"י סולימאן המפואר לשקם את טבריה ולגבות מס מתושביה ומאדמותיה מחד, אך מאידך נענה לבקשתו של סטפנו מרגוזה הפרנציסקאני. לא ברור מה פעל בפועל דון יוסף לקימום טבריה ולאכלוס יהודים בתוכה. יש להניח כי היטיב עם היהודים שהתגוררו בה. עם השינוי שחל במעמד היהודים בארץ והתדרדרות מצבם הביטחוני, ננטשה טבריה בשנת 1580 ע"י תושביה היהודים שרובם היו, למעשה, מבני צפת. נוסעים נוצרים מראשית המאה הט"ז מאזכרים את טבריה בהקשר של כתבי הקודש שלהם, ללא כל התייחסות למציאות בשטח. תיירים, ועולי רגל נוצרים אחרים, אף שעברו לידה, אינם מזכירים אותה כלל. משה בסולה, בספר מסעותיו, מזכירה בשנת 1522, ואולם תיאורו כולל בעיקר פרטים על עברה וגדולתה בעבר, והוא מתארה כ"מקום בו מצויים גלי אבנים שחורות, כביכול היו לשריפת אש, אין אדם יכול לילך שם מסכנת הערביים, אא"כ הולכת שיירה עם עם רב מאוד ועם שמירה נאותה המבטיחה את השיירה ואת נוסעיה באמצעות מושלה של צפת". על פי תיאורו היו בחורבות טבריה י' או י"ב בתי ישמעאלים. עיקר התיאורים של הנוסעים ועולי הרגל נוגעים לחמי טבריה או ליישובים המוזכרים בברית החדשה, כבית צידה, כפי שכתב שנסאו בשנת 1549: "והלכנו אותו היום לנוח בבית צידה, ובחוף הכינרת, שלשם הגענו בספינה, בכדי לבקר במרחצאות הטבעיים המצויים שם, החמים ביותר שראיתי מעודי, ואתר זה של טבריה שהיה מיושב יהודים הינו חרב לגמרי, אך שרידיו מצביעים על כך כי בעבר הייתה כאן עיר גדולה". הגרמני פון סיידליץ כתב בשנת 1556: "הגענו לים טבריה או ים הגליל, עזבנו את העיר טבריה, שהיא בנויה כיום בצורה גרועה, בצד ימין בחוף הים, והמשכנו לצד שמאל לאורך החוף". זכריה (יחיא) אלצ'אהרי (1520- 1583, בערך) היה משורר ומלומד ואחד מחכמי תימן הגדולים. הוא היה יליד כובאן שבתימן, אך את מרבית שנותיו עשה בצנעה והתפרנס ממסחר. כעורך מסעות ביקר גם בארץ והתוודע לאחדים מחכמי צפת (משה קורדובירו, שלמה אלקבץ ויוסף קארו). תיאורו דמיוני למדי, ועל ביקורו בטבריה בשנת 1567 כתב: "... עד הגיעי לקצה ים כנרת/ והנה טבריה לפני סוגרת / וכבואי אל רחובותיה / ושבילי ארמנותיה... / וכאשר הגעתי שמה ראיתי / זקנים נכבדים תפארת היהודים / בעלי מקרא ומשנה / ומהם בעלי תלמוד וסברה הגונה / ומהם בעלי קבלה עיונית / ומהם חותם תוכנית ...". נוסעים שביקרו בטבריה בתקופה מאוחרת יותר לא פגשו בה עוד כל זכר להתיישבות היהודית קצרת הזמן . סלומן שוייגר ב-1581 כתב: "הגעתי ביום 29 במאי לטבריה, ושם ישנה רק אכסניה לשיירות ולצדה בתים אחדים, היא שוכנת לחוף הכינרת". קוטוביקוס יוהאן (מחוקרי עברה של הארץ) כתב בשנת 1596: "טבריה... כעת הרוסה (נותרו רק) חורבות פראיות, תושביה עזבוה, נחשים מקננים בה". דון אקווילנטה רוקטה (שהיה אציל ספרדי וחי בפלרמו בירת סיציליה) כתב בשנת 1599: "הלאה, במרחק ארבעה מילין, בערך, לצד שמאל, בכיוון דרום, היינו במקום שבו עמדה העיר טבריה, שממנה לא נשאר שום שריד, בהיותה קבורה במים ובחול של הימה הזאת, ששם מתקיימות חיות קטנות רבות, שבגללן לא נשארה שם נפש חיה, וזאת על אף שהמים הם יפים ויש מרחצאות מושלמים". בהמשך תיאר כי פחד להיכנס לכנסיית פטרוס (ככל הנראה ממורא ליסטים ובדואים). מצב הביטחון המעורער היה הסיבה לירידתה ולהיעלמותה של העיר. אנרי קסטלה (נזיר צרפתי יליד טולוז שחי במנזר בבורדו ועלה לארץ בשנת 1600) כתב: "עברנו בטבריה, שהיא עתה נטושה ובלתי מאוכלסת עקב ריבוי הנחשים שגירשו ממנה את התושבים בשל מחלותיהם והארס שלהם". גורלה של טבריה לא שפר. כאמור, החל בה יישוב יהודי מתחדש ומשמעותי רק בשנת 1913. אולם לאורך כל השנים, מאז ננטשה העיר מיהודיה, המשיכו נוסעים יהודים להגיע אל סביבתה הקרובה ע"מ לרחוץ בחמי טבריה ולעלות על קברו של ר' מאיר בעל הנס. בין הנוסעים היו רבי שמחה בן רבי יהושע מזאלזיץ בשנת 1764. ר' משה ירושלמי ביקר בטבריה בשנת 1740 לאחר שיישובה נתחדש ע"י רבי חיים אבולעפיה. בעיר התגוררו בימים ההם למעלה ממאה וחמישים בעלי בתים. בשנת 1777 עלו להתיישב בטבריה החסידים הראשונים, בתוכם מנהיגיהם: מנחם מנדל מוויטבסק, רבי אברהם מקליסק ורבי ישראל מפולוצק. בטבריה היה רוב היישוב היהודי, בימים ההם, של בני העדה הספרדית, בשונה מאשר בצפת שרוב יהודייה היו פרושים אשכנזים אשר לא אפשרו לחסידים להתבסס בה. אט אט הפכה טבריה למתחרה בצפת, בעיקר סייעה לכך העובדה שקברו של ר' מאיר בעל הנס וחמי טבריה מצויים בקרבתה. להרחבה ראו: "מסעות ארץ ישראל" של א' יערי, בהוצאת מודן, 1996. "בונים חומה בירושלים" מאת נתן שור , בהוצאת משרד הביטחון, תל אביב 1999. נכתב במודיעין בט"ו בטבת תשע"ו, 27 בדצמבר 2015.