יום א', ג’ בסיון תשע”ז
    דף הבית  |  יצירת קשר  
תחזית מזג האויר
התלמוד הבבלי מייחס את תרגום התורה לאונקלוס, ולפי התלמוד הוא התרגום המחייב והוא נקרא גם תירגומא דידן = התרגום שלנו או כדמתרגמינן = כפי שאנו מתרגמים. מצד שני התלמוד מציין גם את המעמד הבכיר של פיסוק הטעמים. 1

פרשת וירא, בין תרגום לטעמים ד"ר אפרים יצחקי הפעם נעסוק רצת בתרגום אונקלוס, לכאורה נראה שאונקלוס מתרגם רק מילולית, אבל אין אפשרות לתרגם מילולית. כי לפעמים התרגום המילולי אין לו מובן, לדוגמא: הבטוי "שם בכוס עינו" אין לו מובן בתרגום המילולי he puts in glass his eye . לפעמים תלוי העניין בפרשנות, לדוגמא: "עין תחת עין" לתרגם מילולית או בהתאם לפרשנות חז"ל "דמי עין תחת עין". התלמוד הבבלי מייחס את תרגום התורה לאונקלוס, ולפי התלמוד הוא התרגום המחייב והוא נקרא גם תירגומא דידן = התרגום שלנו או כדמתרגמינן = כפי שאנו מתרגמים. מצד שני התלמוד מציין גם את המעמד הבכיר של פיסוק הטעמים. מגילה ג ע"א : "ואמר רבי ירמיה, ואיתימא רבי חייא בר אבא: תרגום של תורה אונקלוס הגר אמרו מפי רבי אליעזר ורבי יהושע [...] ותרגום של תורה אונקלוס הגר אמרו? והא אמר רב איקא בר אבין, אמר רב חננאל, אמר רב: מאי דכתיב: וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱ-לֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא ( נחמ' ח:ח) ? ויקראו בספר תורת הא-להים – זה מקרא; מְפֹרָשׁ – זה תרגום ; ושום שכל – אלו הפסוקין; ויבינו במקרא – אלו פיסקי טעמים". אולם לא תמיד מסכים תרגום אונקלוס עם הטעמים, ורבות המחלוקות שביניהם. נעיין אפוא בפסוק אחד בפרשתנו שבו נחלקים תרגום אונקלוס וטעמי המקרא, בפרשתנו נאמר (כ:יג): וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי אֱ‑לֹהִים מִבֵּית אָבִי וָאֹמַר לָהּ זֶה חַסְדֵּךְ אֲשֶׁר תַּעֲשִׂי עִמָּדִי אֶל כָּל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָבוֹא שָׁמָּה אִמְרִי-לִי אָחִי הוּא . ישנם כמה קשיים בפסוק זה: א. לשון "הִתְעוּ... אֱ‑לֹהִים " קשה משני טעמים: [א] יש בו ייחוס הַתְעָיָה לאלוקים. האם הקב"ה מתעה מישהו?! [ב] לשון הרבים "התעו" עלולה להתפרש כריבוי רשויות. הקשיים בהבנת הפסוק משתקף כבר במדרש (ב"ר נב, יא): "אמר רבי חנין: הלואי נדרוש הדין קריא תלת אפין וניפוק ידוי". כלומר הלוואי שנדרוש פסוק זה בשלושה פנים, והלוואי שלפחות בדרך אחת מהן נצא ידי חובתנו לאמת. קשיים אלה הביאו את בעלי הטעמים ואת אונקלוס לפרושים שונים. לפי פיסוק הטעמים – " וַיְהִ֞י כַּאֲשֶׁ֧ר הִתְע֣וּ אֹתִ֗י אֱ‑לֹהִים֘ מִבֵּ֣ית אָבִי֒ " מופרד שם "א-להים" מן הפועל "התעו", והקריאה היא: " וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי, אֱ‑לֹהִים מִבֵּית אָבִי ". כלומר אלוהי תרח, שהם "אלהים מבית אבי", התעו אותי. וכיוון שלפי פיסוק הטעמים "אלהים" הוא שם חול, אין לחשוש מצורת הרבים "התעו" או מייחוס הַתְעָיָה לאותם אלוהים. אונקלוס מתרגם שונה מבעלי הטעמים: "וַהֲוָה כַּד טְעוֹ עַמְמַיָּא בָּתַר עוֹבָדֵי יְדֵיהוֹן וְיָתִי (ח"נ: יָתִי) קָרֵיב ה' לְדַחְלְתֵּיהּ מִבֵּית אַבָּא", אונקלוס נמנע מלייחס פועל "תעה" לה', ולכן הוסיף תיבת " עַמְמַיָּא" ולפי פירושו, "ויהי כאשר התעו" מכוון לעובדי האלילים ומתבאר באמצעות התוספת (בתרגום): "ויהי כאשר טעו העמים אחר מעשי ידיהם", ואילו את ההמשך – "אֹתִי א-להים מבית אבי", השלים באמצעות " [ו]אותי קרב א-להים ליראתו מבית אבי". כך מביע התרגום את הניגוד בין הטועים אחר מעשי ידיהם ובין אברהם שהתקרב אל ה'. הניגוד מודגש בעיקר בנוסחים המשמיטים את וי"ו החיבור, ובמקום "וְיָתִי" מתרגמים "יָתִי", והתרגום הוא: "ויהי כאשר טעו העמים אחר מעשי ידיהם – אותי קרב א‑להים ליראתו". גם המדרש פירש " אלהים" על עובדי עבודה זרה. בר"ר נב יא: "ובשעה שבקשו אומות העולם להתעות אותי, נגלה עלי הקב"ה ואמר לי 'לך לך'". וכן המיוחס ליונתן. וַהֲוָה כַּד בָּעוּ לְאַטְעָאָה יָתִי פִּלְחֵי טַעֲוָותָא וּנְפָקֵית מִבֵּית אַבָּא וַאֲמָרִית לָהּ דֵין טִיבוּתִיךְ דְתַעַבְדִין עִמִי לְכָל אַתְרָא דִנְהַךְ לְתַמָן אִמְרִי עָלַי דְאָחִי הוּא: ויהי כאשר בקשו להטעות אותי עובדי אלילים ונצא מבית אבא ואומר לה זו טובתך שתעשי עִמי לכל מקום שנלך לשם אִמרי עלי שאחי הוא: רש"י חולק על הטעמים וגם על אונקלוס שאותו הזכיר במפורש: "אונקלוס תרגם מה שתרגם. ויש לישבו עוד דבר דבור על אפניו: כשהוציאני הקב"ה מבית אבי להיות משוטט ונד ממקום למקום ". לפי רש"י, פיסוק הכתוב הוא שלא כטעמים. והיות שלפי פירושו "התעו א-להים" מוסב על הקב"ה, הוצרך רש"י לפתור את שני הקשיים בדרך אחרת: ייחוס "התעיה" לקב"ה, נפתר באמצעות ההבחנה בין "תעה" ל"טעה". לא נאמר בכתוב "הטעו אותי", אלא "התעו". "הטעו" משמעו שגרמו לטעות הכרתית שכלית, וזה לא ניתן להיאמר על הקב"ה, ואילו "תעה" עניינו איבד דרך, דוגמת "והנה תֹעה בשדה" (בר' לז:טו). וזהו "הוציאני הקב"ה... להיות משוטט ונד ממקום למקום". ואשר לסכנת הריבוי, האריך רש"י להוכיח כי "בהרבה מקומות לשון א-לוהות... קרוי בלשון רבים". ואולם אונקלוס שתרגומו משקף גם פולמוס עם הנצרות – ואלה נאחזו בצורת ריבוי שם "א-להים" להוכחת השילוש – נרתע מכך. ב. מחלוקת הטעמים ואונקלוס על תיבת "אותי" (האם "התעו אותי א‑להים" או "אותי קרב ה'") משפיעה גם על מעמדה של תיבת "א-להים". לדעת אונקלוס הוא שם קודש, אבל לדעת הטעמים – חול. מחלוקת זו מצויה כבר אצל חז"ל (מסכת סופרים ד, ו): כל השמות האמורים באברהם – קודש, חוץ מאחד שהוא חול שנאמר " וַיֹּאמַר אֲדנָי אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ " (בר' יח:ג). ויש אומרים "ויהי כאשר התעו אתי אלהים". ר' חנינא אחיו של ר' יהושע אומר: קודש, שאילולי א-להים – כבר התעו אותי. אמנם כמה ממפרשי ת"א נדחקו להתאימו עם פיסוק הטעמים, ולדעתם, גם אונקלוס תרגמו כשם חול. אבל הרמב"ם שנסמך על ת"א קבע בחיבורו "באור שמות", שהוא שם קודש: "ויהי כאשר התעו אתי א-להים – קֹדש. ותרגם: "יָתִי קָרֵיב ה' לְדַחְלְתֵּיהּ", וכן נפסק להלכה. 1 2 [1] כגון עוטה אור, עמ' 10 ( ב"צ יהודה בערקאוויץ, עוטה אור כשלמה על דברי המתרגם אונקלוס הגר ע"ה, וילנה תר"ג) ו נתינה לגר (ר' נתן אדלר, נתינה לגר: באור על תרגום אונקלוס, וילנה תרל"ד), כיוון שלדעתם ת"א דומה למיוחס ליונתן (בהערה הקודמת) שתרגמו כשם חול. אבל ראו כנגדם באורי אונקלוס ( ר' שמשון ברוך שעפטעל, באורי אונקלוס, מינכן תרמ"ח ), מרפא לשון (ר' יחיא זכריה קורח, מרפא לשון, בתוך י' חסיד (מהדיר), התאג' הגדול כתר תורה א-ה, ירושלים תש"ל) ו אהבת יהונתן (ר' בנימין שמערלער, אהבת יהונתן על תרגום יונתן לתורה, בראשית-ויקרא, בילגוריי תרצ"ב-תרצ"ה), וראו בהרחבה אצל ש' קוגוט, שם עמ' 174. [2] באור שמות קודש וחול לרבינו משה בן מימון, מהדורת מ' גסטר, בתוך: דביר א, תרפ"ג, עמ' 191‑222 . [3] ר' שלמה גנצפריד, קסת הסופר דיני כתיבת ספר תורה , אפען תקצ"ה, עח ע"ב: "התעו אותי א-להים – קדש".

 
 






יצירת קשר


Powered by 022.co.ilכניסה למשתמש רשום | תנאי שימוש | הקם אתר חינם | | RSS