יום ה', א’ בתשרי תשע”ח
    דף הבית  |  יצירת קשר  
תחזית מזג האויר
על פי מהותה אין האגדה חזיון ספרותי עובר , אלא היא יצירה קלסית של רוח עמנו. יצירה שיש לה פירות לשעתה וקרן קיימת לדורות. ובכללה הרי היא אחד מן הגילויים הגדולים של רוח האומה ואישיה. כמה דורות ואישים שיקעו בה, מדעת או שלא מדעת, את כח יצירתם המעולה ואת כל עושר רוחם. כמה דורות טיפלו בבנינה ובשיכלולה עד שנעשתה לעולם מלא בפני עצמו. עולם נפלא ומיוחד, עם חינו שלו ועם יופיו שלו. ויצירה כזו אי אפשר שלא יהיה בה הרבה מן הנצחי והעולמי ... יצירת מופת לדורות עולם.....

ספרות האגדה ד"ר אפרים יצחקי אנחנו לא מרבים לעסוק באגדה, בבתי ספר לא מלמדים אגדת חז"ל, ובישיבות כשמגיעים לאגדתא מדלגים עליה או שמתייחסים אליה בזלזול. אצל חז"ל האגדה הייתה מאד חשובה. לכן האגדה נמצאת בכל ספרות חז"ל במשנה, בתלמודים, במדרשי ההלכה, בתוספתא וכמובן במדרשי האגדה. ביאליק בספר האגדה שלו כותב בהקדמה כך: על פי מהותה אין האגדה חזיון ספרותי עובר , אלא היא יצירה קלסית של רוח עמנו. יצירה שיש לה פירות לשעתה וקרן קיימת לדורות. ובכללה הרי היא אחד מן הגילויים הגדולים של רוח האומה ואישיה. כמה דורות ואישים שיקעו בה, מדעת או שלא מדעת, את כח יצירתם המעולה ואת כל עושר רוחם. כמה דורות טיפלו בבנינה ובשיכלולה עד שנעשתה לעולם מלא בפני עצמו. עולם נפלא ומיוחד, עם חינו שלו ועם יופיו שלו. ויצירה כזו אי אפשר שלא יהיה בה הרבה מן הנצחי והעולמי ... יצירת מופת לדורות עולם..... בלשון המודרנית אנו מבחינים בין "אגדה" לבין "הגדה". ב"אגדה" אנו מתכוונים ללגנדה, מעין סיפור עממי פולקלוריסטי, ו"הגדה" היא בדרך כלל הגדה של פסח (מלשון להגיד, על סמך הכתוב: "והגדת לבנך", שמות יג, ח). בלשון חז"ל אין הבדל בין אגדה להגדה, שתיהן מלשון להגיד, כל היגד שאינו הלכתי הוא הגדה (= אגדה). השינוי בכתיב נובע מההבדל בין הכתיב הבבלי לישראלי. בבבל השתמשו הרבה באל"ף ואילו בירושלמי בה"א. כגון: בבבלי השם עקיבא נכתב בסיום באל"ף ובירושלמי, עקיבה, בסיום ה"א וכדומה. יש צורות רבות של אגדה: דרשות על המקרא בדרך אגדתית, סיפורים היסטוריים, משלים, גוזמאות, אימרות מוסר ועוד. עקב כך מוגדרת האגדה בדרך השלילה: כל היגד שאינו הלכתי הוא אגדה.[1] אפשר לחלק את ספרות האגדה לשניים: 1. מדרש אגדה – טיפול בדרך דרשנית בפסוק או בפסוקים מן המקרא, כשמסקנת הדרשה איננה הלכתית אלא אגדתית. 2. אגדה ללא מדרש – סיפור, משל, פתגם וכדומה ללא קשר למקרא. 1. מדרש אגדה גם את מדרש האגדה אפשר לחלק לשני סוגים: א. מדרש מבאר (=פרשני). ב. מדרש דרשני. א. המדרש המבאר מתעסק בבעיות המתעוררות במקרא, ומנסה לענות עליהן בדרך אגדתית. לדוגמה: 1. וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהו (בראשית ד, ח). מה אמר קין להבל? ומה הקשר בין הדיבור ביניהם לבין היותם בשדה? המדרש בבראשית רבה כ"ב ח' מתייחס לזאת ועונה על כך בדרך אגדתית: על מה היו מדיינים, אמרו בוא ונחלק העולם, אחד נטל קרקעות ואחד נטל המטלטלין. דין אמר ארעא דאת קאים דידי היא ודין אמר מה דאת לביש דידי הוא, דין אמר חלוף ודין אמר פרח. (זה אמר הארץ שאתה עומד עליה שלי היא. וזה אמר מה שאתה לובש שלי הוא. זה אמר התפשט וזה אמר עוף). המדרש ממשיך לבאר את המשך הפסוק: "ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו", מהיכן הוא קם? ויקם קין אל הבל וכו'. אמר ר' יוחנן הבל היה גבור מקין שאין תלמוד לומר ויקם, אלא מלמד שהיה תחתיו נתון, אמר לו שנינו בעולם מה את הולך ואומר לאבא, נתמלא רחמים עליו, מיד עמד עליו והרגו (שם). המדרש כאן לא רק מתרץ את "ויקם קין", אלא מתאר את דמותו של קין כרמאי ורשע שאינו מתחשב בהוריו. הוא ביקש רחמים מהבל על ידי שימוש ציני ברגשות הוריהם. וכשהבל אמנם מתחשב ומרחם על קין, מיד קם קין והורג אותו . ב. המדרש הדרשני, אין בכוונתו להתעסק בפרשנות המקרא או בבעיות המתעוררות בקריאת הטקסט, אלא בהטפת מוסר. המקרא משמש לדרשן רקע נוח להביע את רעיונותיו. לדוגמה, תנחומא נ"ח ה': "עשה לך תבת עצי גופר" (בראשית ו, ד), א"ר הונא בשם רבי יוסי: ק"כ שנה היה מתרה הקב"ה בדור המבול שמא יעשו תשובה, כיון שלא עשו תשובה, א"ל: "עשה לך תבת עצי גופר", עמד נח ועשה תשובה ונטע ארזים. והיו אומרין לו: ארזים אלו למה? אמר להן: הקב"ה מבקש להביא מבול לעולם ואמר לי לעשות תיבה כדי שאמלט בה אני וביתי. והיו משחקין ממנו ומלעיגין בדבריו. והיה משקה אותן ארזין והן גדילין, והיו אומרים לו: מה אתה עושה? ומשיב להן כענין הזה, והיו מלעיגין עליו. לסוף ימים קצצן והיה מנסרן. והיו אומרים לו: מה אתה עושה? ואומר להן כך, והיה מתרה בהן. כיון שלא עשו תשובה, מיד הביא עליהן מבול, שנאמר: "וימח את כל היקום" (שם ז, כג). במדרש זה, אין בכוונתו של הדרשן להתעסק בפרשנות, כי אין כל קושי בפסוק. "עשה לך תבת עצי גופר" מובן כפשוטו, ואין גם מה לדרוש על קטע זה. הדרשן מתכוון למעשה להטיף לדורו. הוא מתעסק בהבעיה התמידית של "רשע וטוב לו צדיק ורע לו". תשובת הדרשן היא אגדתית–דרשנית: הקב"ה הוא רחום וחנון ומאריך אף. ההתראה של הקב"ה היא של ק"כ שנים, ובינתיים הרשעים מלגלגים על הצדיקים. אבל בסוף שנים אלו לצדיקים יהיה טוב ואילו הרשעים יאבדו. כך קרה לנח ולדורו, ק"כ שנה היה לרשעים טוב והם אף לגלגו על נח, אך הסוף ידוע, נח ניצל והרשעים אבדו. 2. אגדה (ללא מדרש) באגדה ללא מדרש נוכל לראות סוגים רבים: א. סיפורים היסטוריים. ב. סיפורים ומעשיות על חיי החכמים ומעשיהם. ג. סיפורי עם. ד. משלים וגוזמאות. ה. פתגמים ואמרות. סיפורי עם ויקרא רבה (מרגליות) פרשה יב, א: תרגום: א"ר אחא: מעשה באדם אחד שהיה מוכר כל כלי ביתו ושותה בהן יין, קורות ביתו ושותה בהן יין. והיו בניו מלינים ואומרי': לית הדין סבא אבינו נפיק מן עלמא ולא שביק לן לאחר מיתתיה כלום. מה נעביד ליה? איתין ונשקוניה ונשכרוניה ונטענוניה ונפקוניה ונימר דהוא מית ונשכביניה בגו משכביה. עבדין כן, נסוניה ואשקוניה ושכרוניה ואפקוניה ויהבוניה בחד בית עלם. עברון שפאין בתרע בית עלם, עברון ציבחד חמרין למעול לההיא קרתא. שמעון דאנגריא במדינתא. אמרין: איתון ונפרוק אילין זיקיא בהדין משכבא ונערוק. עבדין כן, פרקון טעוניהון בגו בית עלם ואזלון למיחמי מה קלא במדינתא. והוה ההוא גבר תמן, חמון יתיה סברון הוא מת. מן דאיתער משינתיה, חמא זיקא יהיבא לעילא מן רישיה. שרא יתה ויהבה בפומיה שרי שתי. כיון דרוי שרי זמר. בתר תלתא יומי,ן אמרון בניה: לית אנן אזלין וחמן ההוא אבון מה עביד, אי חיי אי מיית? אתן אשכחוניה והא זיקא יהיבה בפומיה והוא יתיב שתי. אמרון ליה: אף הכא ביני מיתיא לא שבקך ברייך, וביני חייא שביק לך? הואיל ומן שמיא יהבו לך, לית אנן ידעינן מה נעביד לך. איתון נעליניה ונתקניניה ונעביד ליה קטסטסיס. עבדין ליה תקנה כל חד וחד משקי ליה יומיה. א"ר אחא: מעשה באדם שהיה מוכר כל כלי ביתו ושותה בהם יין, קורות ביתו ושותה בהם יין. והיו בניו מתלוננים עליו ואומרים: אין זה זקן אבינו, כשייצא מן העולם לא ישאיר לנו לאחר מיתתו כלום. מה נעשה לו, הבא ונשקהו ונשכרנו ונוציא אותו ונאמר שהוא מת ונשכיבנו בקברו. עשו כך השקוהו ושכרוהו והוציאו והביאוהו בבית עולם אחד. עברו קבוצת חמרין להכנס לאותה עיר. שמעו שיש החרמה של המלכות באותה עיר. אמרו: בואו ונפרוק נאדות אלו בקבר זה ונברח. עשו כן פרקו מטענם בתוך בית הקברות והלכו לראות מה נשמע בעיר. והיה אותו איש שם, ראו אותו וחשבו שמת הוא. משנעור משנתו ראה נאד נתון למעלה מראשו התירו ונתנו בתוך פיו ושתה. כיון שרווה התחיל לשיר. לאחר שלושה ימים אמרו בניו: אין אנו הולכין לראות אותו אבינו מה עושה, אם חי או מת? באו ומצאוהו והרי נאד נתון בפיו והוא יושב ושר. אמרו לו אף כאן בין המתים לא הניחך בוראך, ובין החיים מניחך? הואיל ומן השמים נתנו לך, אין אנו יודעים מה נעשה לך. בואו נכניסו ונתקננו ונעשה לו חוק קבוע. עשו לו תקנה שכל אחד ואחד משקה אותו ביומו. משלים וגוזמאות קהלת רבה (וילנא) פרשה ה: א [יד] "כאשר יצא מבטן אמו", גניבא (שם של חכם) אמר: לשועל שמצא כרם והיה מסוייג (מגודר) מכל פנותיו. והיה שם נקב אחד, ובקש להכנס בו ולא הוה יכיל (ולא היה יכול). מה עבד (מה עשה)? צם תלת יומין עד דכחיש ותשש ועאל בהדא נקובא (צם שלושה ימים עד שכחש ותשש ונכנס דרך הנקב). ואכל ושמן, בעא למיפק ולא יכיל מעיבר כלום (ואכל ושמן, רצה לצאת ולא יכול לעבור כלל). חזר וצאים תלת יומן אוחרנין עד דכחיש ותשש וחזר היך מה דהוה ונפק (חזר וצם שלושה ימים אחרים עד שכחש ותשש, וחזר להיות כפי מה שהיה ויצא). כד נפק הוה אפיך אפוי ואיסתכל ביה (כשיצא הפך פניו והסתכל בו), אמר: כרמא, כרמא! מה טב את ומה טבין אינון פירין דבגווך, וכל מה דאית בך יאין ומשבחן, ברם מה הניה ממך, כמה דבר נש עליל לגוויך כך הוא נפיק, כך הוא דין עלמא. (אמר: כרם, כרם! מה טוב אתה ומה טובים פירותך שבתוכך, וכל מה שיש בך יפה ומשובח. ברם מה הנאה ממך, כמו שאדם נכנס לתוכך כך הוא יוצא. כך הוא העולם הזה). ד"א "כאשר יצא מבטן אמו ערום ישוב ללכת כשבא", תניא: כמו שבא אדם כן ילך, אדם בא בקול ונפטר מן העולם בקול. בא לעולם בבכיה ונפטר מן העולם בבכיה. בא לעולם בחבה ונפטר מן העולם בחבה. בא בעולם באנחה ונפטר מן העולם באנחה. בא לעולם בבלי דעת ונפטר מן העולם בבלי דעת. תני בשם רבי מאיר: כשאדם בא לעולם, ידיו הן קפוצות, כלומר: כל העולם כלו שלי הוא אני נוחלו. וכשהוא נפטר מן העולם ידיו הן פשוטות, כלומר: לא נחלתי מן העוה"ז כלום, שכן שלמה אומר: "כאשר יצא מבטן אמו ערום ישוב ללכת כשבא ומאומה" וגו'. אסתר רבה (וילנא) פרשה ז ד"ה א אחר הדברים: משל לאדם שהיתה לו סייחה וחמורה וחזירה. והיה נותן לחזירה בלא מדה, לחמורה ולסייחה במדה. אמרה סייחה לחמורה: מה שוטה זה עושה, אנו שאנו עושין מלאכתו של בעל הבית נותן לנו במדה ולחזירה שהיא בטלה שלא במדה?! אמרה לה: תבא השעה ואת רואה במפלתה, שאין מאכילין אותה יותר לכבודה אלא לרעתה. כיון שבא קלנדס, מיד נטלו לחזירה ונחרוה. התחילו נותנין שעורים לפני בתה של חמורה והיתה מנשבת בהן ולא אכלה. אמרה לה אמה: בתי, לא המאכל גורם אלא הבטלה גורמת, כך לפי שכתוב: "וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו" לפיכך "ויתלו את המן". [1] ראה אנציקלופדיה העברית, ערך אגדה, כרך א' עמ' 353.