יום ש', כט’ בחשון תשע”ח
    דף הבית  |  יצירת קשר  
תחזית מזג האויר
התקיעות בשופר הן מהמצוות החשובות של ראש השנה. המאמר שלפניכם עוסק במצווה זו. אנו מביאים את המאמר בשלמותו (למרות ארכו) כדי שאלו הרוצים ללמוד את הנושא יוכלו לעשות כך עוד לפני החג הבעל"ט. כתיבה וחתימה טובה לכל קוראי המדור יהי רצון שתפילותיכם ותקיעותיכם יתקבלו באהבה וברצון.

ראש השנה (3) תקיעות השופר ד"ר אפרים יצחקי באיזו תפילה יש להוסיף את שלוש הברכות (עם התקיעות)? ר"ה פ"ד מ"ד: העובר לפני התיבה ביו"ט של ר"ה השני מתקיע, ובשעת ההלל הראשון מקרא את ההלל. המשנה קובעת שאת התקיעות יש לתקוע בתפילת מוסף ולא בשחרית. ואילו לגבי אמירת הלל, בימים שההלל נאמר, יש לאומרו בתפילת שחרית. המשנה אינה מסבירה מדוע, את התקיעות יש לעשות בתפילת מוסף ואילו את ההלל יש לומר בתפילת שחרית. את זאת מבררת הגמרא. הגמ' שם לב ע"ב: מאי שנא שני מתקיע משום "ברוב עם הדרת מלך", אי הכי הלל נמי בשני משום "ברוב עם הדרת מלך"? אלא מאי שנא הלל דבראשון משום "זריזין מקדימין למצוות", תקיעה נמי נעביד בראשון משום "זריזין מקדימים למצוות" אמר ר' יוחנן: בשעת זגזרת המלכותשנו. הגמרא שואלת במה שונה תקיעת השופר שעושים זאת במוסף, ואילו את ההלל קוראים בשחרית? אם השיקול המכריע הוא "ברוב עם הדרת מלך" - אין לתקוע מוקדם בבוקר, בתפילת שחרית, כי אין רוב בני האדם מתעוררים בזמן מוקדם כל כך. לכן אנו מאחרים את התקיעות עד שהתעוררו כולם, והתקיעות תתבצענה "ברוב עם". הרי שגם את קריאת ההלל, יש לאחר לתפילת מוסף, בגלל "ברוב עם הדרת מלך". ואם השיקול המכריע הוא "זריזים מקדימים למצוות", ולכן מקדימים לקרוא את ההלל בשחרית, הרי שגם תקיעת שופר צריך לעשות בתפילת שחרית בגלל "זריזים מקדימים למצוות". עונה הגמרא, שהשיקול המכריע הוא "זריזין מקדימים למצוות", כלומר, כל מצווה שאנו מקיימים יש להשתדל לעשותה מה שיותר מוקדם. ולכן גם תקיעת שופר בראש השנה מן הראוי היה לתקוע בתפילת שחרית ולא במוסף, כמו שקריאת ההלל נעשית בשחרית ולא במוסף. אלא, עונה ר' יוחנן: "בשעת גזרת המלכות שנו" - משנה זו נשנתה בשעת השמד. תשובתו זו של ר' יוחנן אינה נהירה, היא ניתנת להסבר בכמה אפשרויות: א. צריך לתקוע בשחרית, גם בימינו. ומשנה זו, האומרת שתוקעים במוסף, אינה להלכה, היות והיא נשנתה בשעת גזירת המלכות. ב. מעיקר הדין יש אמנם לתקוע בשחרית, אך בגלל גזירת המלכות שינו את ההלכה, ומאז ועד עתה יש לתקוע במוסף. תחילה יש להבין מהי אותה "גזירת המלכות" שר' יוחנן מדבר עליה. רש"י שם: אויבים גזרו שלא יתקעו והיו אורבים להם כל שש שעות לקץ תפילת שחרית, לכך העבירוה לתקוע במוספין. קשה להבין מה רש"י מתכוון. א. רש"י לא מתייחס לשאלה, האם העברת התקיעות משחרית למוסף, היא זמנית, רק לאותה גזירה. ואילו לאחר שהגזירה התבטלה ויש להחזיר את התקיעות למקומן - לשחרית. או שהיות ופעם במקום ספציפי, הועברו התקיעות משחרית למוסף - בגלל גזירת המלכות, בכל המקומות ובכל הזמנים נתקע שופר לא כהוגן?! ב. אם האוייבים גזרו לא לתקוע בשופר, מדוע ארבו להם רק עד שש שעות?! ומה לאחר מכן, האם האוייבים הפכו להיות חרשים, ולא שמעו שהיהודים תקעו בשופר?! התוספות שם ד"ה בשעת גזרת המלכות שנו, מתייחסים לשאלה מדוע לא החזירו את הדבר לקדמותו - תקיעת שופר בשחרית: בשעת גזרת המלכות שנו - ואע"פ שבטלה גזרת המלכות לא עבדינן כדמעיקרא אע"ג דזריזין מקדימין למצות דחיישינן שמא יחזור דבר לקלקולו. הירושלמי מביא תשובות אחדות לשאלה מדוע תוקעים במוסף ולא בשחרית. האחת היא תשובתו של ר' יוחנן שבבבלי בתוספת קטנה שמסבירה מהי אותה גזירת המלכות. תלמוד ירושלמי מסכת ראש השנה פרק ד דף נט עמוד ג /ה"ח 1. רבי יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן מפני מעשה שאירע פעם אחת תקעו בראשונה והיו השונאים סבורין שמא עליהן הם הולכין ועמדו עליהן והרגום מיגו דאינון חמי לון קראיי שמע ומצליין וקוראין באוריתא ומצליי ותקעין אינון אמרין בנימוסון אינון עסיקין (מכיון שהם ראו אותם שהם קוראים שמע ומתפללים וקוראים בתורה ותוקעים, הם אומרים בדתם הם עוסקים). לפי דעה זו בירושלמי, לא היתה גזירה נגד תקיעת שופר. אלא היהודים שהקדימו כרגיל להתפלל שחרית, ובתפילה זו - מוקדם מאד בבקר, הם תקעו בשופר[1]. רעש התקיעות החריד את מחנה הרומאים, והם חשבו שתקיעה זו היא מרידה, והחיילים הרומאים התנפלו על היהודים והרגום. מאז הוחלט, להעביר את תקיעות השופר לשעות הצהרים, היינו לתפילת מוסף. כדי שבשום מקום לא יחשבו האוייבים שהיהודים מתכוונים למרידה ולא יכנסו ח"ו לסכנה. בעלי התוספות סוברים שתשובה זו של הירושלמי עדיפה, וכך הם כותבים שם, לב ע"ב: ולפירוש הירושלמי ניחא טפי דמפרש שם שדמו האויבים שנתאספו לתקוע תרועת מלחמה ועמדו עליהם והרגום ולכך תקנו תקיעות וברכות במוסף דכי חזו דקרו בקריאת שמע ומתפללין וקורין בתורה וחוזרין ומתפללין ותוקעין אמרי בנימוסייהו אינון עסקין כלו' בחוקיהם ובתורתם. בכל אופן, לפי דעה זו, עדיף לתקוע שופר בתפילת שחרית, ולעתיד לבוא, כשלא יהיו יותר חששות מאוייבים, אולי יחזירו עטרה ליושנה, ויחזרו כנראה לתקוע שופר בשחרית. 2. א"ר יונה כתיב ואותי יום יום ידרושון זו תקיעה וערבה ה"פני משה" מפרש: בראש השנה והושענה רבה באים כולם להתפלל, לכן רק בשתי מצוות אלו תקיעת שופר - בראש השנה וחיבוט ערבה - בהושענא רבה, מחכים לכל הקהל שיתקבץ בבית הכנסת ועושים מצוות אלו במוסף. אבל שאר מצוות כגון, הלל עושים בשחרית. 3. רבי יהושע בן לוי בשם רבי אלכסנדרי שמע לה מן הדא שמעה יי' צדק זו קרית שמע הקשיבה רינתי זו רינון תורה האזינה תפילתי זו תפילה בלא שפתי מרמה זו מוסף מה כתיב בתריה מלפניך משפטי יצא לפי תשובה זו - חז"ל קבעו תקיעת שופר מכתחילה בתפילת מוסף, בשונה משאר המצוות, מכיון שהם למדו זאת מפסוק בתהילים שיש לעשות את מצות ראש השנה (=תקיעת שופר) אחרי תפילת מוסף. תהלים פרק יז, א - ב: תפלה לדוד שמעה ה' צדק הקשיבה רנתי האזינה תפלתי בלא שפתי מרמה: מלפניך משפטי יצא עיניך תחזינה מישרים: "שמעה ה' צדק" = קריאת שמע "הקשיבה רנתי" = רנון תורה "האזינה תפילתי" = תפילת שחרית[2] "בלא שפתי מרמה" = תפילת מוסף ורק בפסוק ב' כתוב " מלפניך משפטי יצא" = ענין המשפט של ראש השנה, היינו תקיעת שופר. 4. א"ר אחא בר פפא קומי ר' זעורה שנייא היא שמצות היום במוסף אמר רבי תחליפא קיסרייא קרייא אמר כן יום תרועה ועשיתם תשובתו של רב אחא בר פפא היא: שונה תקיעת השופר מכל שאר המצוות, ומצוותה מלכתחילה היא במוסף. שהרי גם תקיעת השופר בבית המקדש נעשתה בזמן הקרבת קרבן המוסף, והיות ותפילותינו הן במקום קרבן, לכן גם אנו תוקעים שופר בתפילת המוסף לכתחילה ולא בגלל גזירה. מוסיף על זאת רבי תחליפא קיסרייא, הכתוב אומר כן, תחילה כתוב "יום תרועה ... ועשיתם" (במדבר כט, א-ב). כלומר שהפסוק קובע לנו לעשות את התרועה יחד עם קרבן היום = מוסף. מכל הנאמר לעיל, מן המשנה, הבבלי והירושלמי, אנו שומעים שאת מצוות תקיעת שופר יש לקיים בזמן תפילת העמידה של מוסף דווקא. וכך כותב הרמב"ם (הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ג הלכה ז): הצבור חייבין לשמוע התקיעות על סדר הברכות, כיצד אומר שליח צבור אבות וגבורות וקדושת השם ומלכיות ותוקע שלש, ואומר זכרונות ותוקע שלש, ואומר שופרות ותוקע שלש, ואומר עבודה והודייה וברכת כהנים. וכן כותב הרדב"ז, שו"ת רדב"ז[3] חלק ד סימן כה: תשובה כבר כתבתי לכם שעיקר התקיעות הם אותם שעל סדר הברכות ובאותה שעה הרי כל הקהל עומדים והיינו דקרינן להו תקיעות דמעומד אבל תקיעות דמיושב אינם אלא כדי שיהיה השטן מעורבב בתקיעות דמעומד וכו'. תקיעות דמיושב. המנהג המקובל היום, להקדים ולתקוע את כל השלושים קולות לפני תפילת מוסף. תקיעות אלו נקראים "תקיעות דמיושב", אע"פ שכל הצבור עומד בהם, רק כדי להבדילם מ"תקיעות דמעומד" = תקיעות בתפילת העמידה. יש לברר מדוע ומתי תוקנו תקיעות אלו, כלומר מדוע מקדימים את כל שלושים התקיעות לפני תפילת העמידה, ורק אח"כ מקיימים את המצוה כתקנה - חוזרים ותוקעים בתפילת העמידה. אמנם המשנה קובעת (ר"ה פ"ד מ"ט): "מי שברך (התפלל תפילת עמידה) ואח"כ נתמנה לו שופר תוקע ומריע ותוקע שלוש פעמים". כלומר, שבדיעבד יוצאים ידי חובת תקיעת שופר גם בשמיעת תקיעות השופר ללא תפילה. אך מדוע לקיים את המצוה בצורת "בדיעבד" ואח"כ לחזור ולקיימה בצורת "לכתחילה"?! אם לתקוע פעמיים, מסיבה כל שהיא[4], סביר יותר היה לקיים תחילה את מצות תקיעת השופר בצורת "לכתחילה" ורק אח"כ בצורת "בדיעבד"! כלומר לתקוע תחילה את כל התקיעות בתפילת העמידה, ובסוף התפילה לחזור ולתקוע תקיעות נוספות בהתאם לצורך. זאת ועוד, התוספות (ר"ה טז ע"ב)[5]: שואלים האם לא עוברים על "בל תוסיף", בתקיעות נוספות מעבר לחובה? תשובת בעלי התוספות שאין עוברים על "בל תוסיף" אם עושים אותה מצוה פעמיים. לדוגמא, מותר לקחת את הלולב ביד כמה פעמים ביום בחג הסוכות. ב"בל תוסיף" עוברים רק אם משנים את המצוה כגון שמוסיפים מין נוסף בארבעת המינים וכד'[6]. אך גם אם לא עוברים על "בל תוסיף", מדוע לתקוע לפני תפילת מוסף (=תקיעות דמיושב) לפני שמקיימים את המצוה כתקנה? התלמוד (ר"ה טז ע"א) מתייחס לכאורה לשאלה זו: [אמר][7] רבי יצחק, למה תוקעין בראש השנה? - למה תוקעין? רחמנא אמר תקעו! - אלא: למה מריעין? - מריעין? - רחמנא אמר זכרון תרועה! אלא: למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין? כדי לערבב השטן[EY1] [8]. יש להניח שאמרתו המקורית של ר' יצחק לא הכילה את הקטע: "למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין?" אלא רק "למה תוקעין בראש השנה? - כדי לערבב השטן"! וכל השאלות והתשובות שבאמצע, הן הערות מאוחרות יותר[9]. כי הרי כל הקטע, הקודם לאמרתו של ר' יצחק, דן על מדוע התורה צוותה מצוות מסויימות: תניא, אמר רבי יהודה משום רבי עקיבא: מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח - מפני שהפסח זמן תבואה הוא. אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו לפני עומר בפסח, כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות. ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת - מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא, אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו לפני שתי הלחם בעצרת, כדי שיתברכו לכם פירות האילן. ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג - אמר הקדוש ברוך הוא: נסכו לפני מים בחג, כדי שיתברכו לכם גשמי שנה, ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות - כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות - כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה - בשופר. אמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של איל? - אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני. וכאן נכנסת אמרתו של ר' יצחק מדוע (צוותה התורה) לתקוע שופר בר"ה וגו'. לכן אין להוכיח מכאן שר' יצחק[10] אמורא א"י הכיר כבר את התקיעות דמיושב, וגם בירושלמי לא מוזכרות כלל תקייעות דמיושב. גם מדברי ר' זרחיה הלוי , בעל המאור[11], אפשר להבין שגרסא זו בדברי ר' יצחק לא הייתה לפניו, הוא כותב: ומה שנהגו לתקוע כל התקיעות כשהן יושבין, ומברכין עליהן ברכת התקיעה, נראה לי כי לא היה כן מימי רבותינו חכמי התלמוד, אלא מנהג שהנהיגו בני דורות האחרונים משום חולין ומשום אנוסין דקדמי ונפקי מבית הכנסת ולא נטרי עד צלותא דמוספי, דלא מצלי לה ביחיד בראש השנה בתלת שעי קמייתא כדאיתא בפרקא קמא דעבודה זרה. ואפילו בצבור [נהגו] העם לאחר ולאנפושי קרובות בסדורא דיומא. לפיכך הקדימו בשבילן אלו התקיעות דמיושב. תשובתו של הרז"ה בדבר התקנה המאוחרת "משום חולין ומשום אנוסין", אינה מהירה, שהרי אפשר לקיים את המצווה כתקנה – לתקוע בתפילת העמידה של שחרית ולחזור ולתקוע תקיעות דמיושב בשביל החולין והאנוסין. מדוע צריך כל הצבור לתקוע תקיעות שבדיעבד?! אפשר לשער כיצד התפתח המנהג להקדים תקיעות דמיושב לפני תפילת העמידה של מוסף ואח"כ לתקוע בתוך תפילת העמידה. הדבר קרה בחיבור בין מנהגי בבל ומנהגי א"י. בבבל תקעו לא בשעת העמידה, אלא בסמוך לתפילת שחרית, בדומה לאמירת ההלל. התלמוד שואל על המשנה: (ר"ה ד, ז. בבלי לב ע"ב): העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה - השני מתקיע, ובשעת הלל - הראשון מקרא את ההלל. מאי שנא שני מתקיע - משום +משלי יד+ דברב עם הדרת מלך, אי הכי הלל נמי נימא בשני משום דברוב עם הדרת מלך! אלא: מאי שנא הלל דבראשון - משום דזריזין מקדימין למצות, תקיעה נמי נעביד בראשון, משום דזריזין מקדימין למצות! - אמר רבי יוחנן: בשעת השמד שנו. כלומר, לפי תשובה זו, התלמוד הבבלי סובר שנכון הוא לתקוע לאחר תפילת שחרית בדומה לאמירת ההלל[12]. רק שבא"י (בגלל הגזירה) תקעו בתפילת מוסף[13], ובתוך הברכות[14]. ואמנם ישנן עדיות רבות שבבל לא נהגו לתקוע בתפילת המוסף. טור אורח חיים סימן תקצא ובענין תפלת המוסף של צבור כתב הרי"ץ גיאת שנהגו בב' ישיבות בבבל שאין הצבור מתפללין אלא שבע וש"צ יורד ומתפלל תשע והביא תשובות הרבה לגאונים לרב נטרונאי ולרב עמרם שמעולם לא התפללו צבור בר"ה אלא שבע ורב האי ורב שרירא כך אמרו. והוא כתב קבלנו מחכמים גדולים ובעלי הוראה ואנשי מעשה שקבלו גם הם מחכמים גדולים שלפניהם כגון רב שמואל הלוי שקבל מרב חנוך גדול שבדור הלכה למעשה שמתפללין תשע והרמב"ן ז"ל דחק להעמיד דברי הגאונים כי אמר שכך היה המנהג ברוב ישראל עד שבא הרי"ץ גיאת והחזיר מקצת המערב למנהג שלנו על כן דחק ליישב מנהג הראשון ולא נהירא לא"א ז"ל וכתב אדרבה מי שמתפלל שבע הוי ברכה לבטלה כיון שמחסר מהברכות ומנהג אבותינו תורה היא ואין לשנות[15]. בתקופת האמוראים, לאחר ירידתו של רב לבבל, התחילו לתקוע גם בתפילת מוסף, כמנהג הארץ - ישראלי. ולכן נהגו את שני המנהגים, את עיקר התקיעות (=שלושים קולות, כדי לצאת ידי חובת כ"ע) המשיכו לתקוע, כמקודם, אחרי תפילת שחרית, ואילו בתוך תפילת העמידה של מוסף תקעו רק תשע או עשר קולות, כדי לצאת גם ידי חובת המנהג הא"י. וכאן מתאימה השאלה: "למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין"? ואמנם מצאנו אצל הגאונים שנהגו לתקוע את עיקר התקיעות לפני מוסף, ובתפילת העמידה של מוסף רק עשרה קולות בלבד, בסך הכל ארבעים קולות[16]. ולכן התקיעות "כדי לערבב שטן" הן אלו של תפילת העמידה[17]. וגם מדברי ר"ח[18] ניתן ללמוד שראה את עיקר התקיעות ב"תקיעות דמיושב" וכן הוא כותב (סוף מסכת ר"ה): "ומכאן אנו למדין דבעינן תלתין בעמידה כמו תלתין בישיבה". כלומר שהוא ראה בתקיעות דמיושב כעיקר. מאוחר יותר התקבל מנהג הגאונים, לתקוע גם תקיעות דמיושב, בכל ישראל. ואמנם יש שראו בתקיעות דמיושב פתרון לבעיות הלכתיות שעשויות להתעורר בתקיעת שופר בתפילת העמידה בלבד: א. הבעיה של הברכה לפני התקיעות: אם התקיעות תהינה רק בתפילת העמידה, מתי לברך "לשמוע קול שופר", תוך כדי התפילה - אולי זה הפסק. לפני התפילה - אין זה "עובר לעשייתה. ב. החשש להפסק בין התקיעות: נקבע להלכה שכדי לצאת ידי חובת שופר של ר"ה יש לשמוע את כל השלושים הקולות. חלוקת התקיעות בין "מלכויות", "זכרונות" ו"שופרות", יש חשש של הסח הדעת ואולי אף דבור[19]. ואז לא יוצאים ידי החובה של תקיעת שופר. ולכן היות שאפשר לצאת ידי חובת שופר, לאו דווקא בתפילת העמידה[20], העדיפו להקדים לפני תפילת המוסף את כל התקיעות, היינו כל שלושים הקולות. לברך תחילה ולתקוע את הקולות בעת ועונה אחת, כדי לא להפסיק ולא להסיח את הדעת. צורה זו של תקיעות תענה גם על בעיה של חולים וזקנים (ונשים, אע"פ שאינן חייבות בתקיעות שופר מדאורייתא, בגלל "מצות עשה שהזמן גרמא", אך קיבלו על עצמן), שאינם יכולים להשאר בביה"כ זמן רב, כדי לשמוע את כל התקיעות דמעומד. הם שומעים בבת אחת את כל תקיעות החובה[21]. מאה קולות בשו"ע (או"ח תקצב) מובאים שלושה מנהגים: ר' יוסף קארו מביא שני מנהגים: א. 30 דמיושב ועוד 10 דמעומד ועוד תרועה בסוף התפילה, ס"ה 41 קולות. ב. 30 דמיושב ועוד 30 דמעומד ועוד תרועה בסוף התפילה, ס"ה 61 קולות. הרמ"א מביא מנהג אחד: 30 דמיושב ועוד 12 דמעומד ועוד 30 קולות בסוף התפילה, ס"ה 72 קולות. בעל המשנה ברורה, בסימן תקצ"ו, מוסיף: ובשל"ה כתב לתקוע מאה קולות דהיינו שלשים דישיבה והתקיעות של סדרים ושלשים אחר התפלה ולהוסיף עוד שבס"ה יהיו מאה קולות: לכאורה משמע שענין מאה הקולות הוא מאוחר, רק מתקופת האר"י ז"ל, כי הרי ר' יוסף קארו והרמ"א אינם מכירים את המנהג של 100 הקולות ורק השל"ה[22] מביאו. אך אין הדבר כך כי הר"ח כבר מזכיר את המנהג של מאה קולות: ר"ח סוף מסכת ר"ה: כתב בירושלמי[23], "בלע המות לנצח" (ישעי' כה, ח) וכתיב "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול" וכו' (שם כז, יג), וכי שמע שטן קל שופרא זמנא חדא בהיל ולא בהיל, וכד תניין ליה, אמר וודיי ההוא שופרא דתקיע בשופר גדול מטא זמניה למתבלע ומרתיע ומתערבב ולית ליה פניי למעבד קטיגוריא. ומכאן אנו למדין דבעינן תלתין בעמידה כמו תלתין בישיבה. והלין דמחמירין ועבדין תלתין כד יתבי ותלתין בלחש ותלתין על הסדר. בירושלמי כתב כנגד מאה פעיות פעתה אמיה דסיסרא ואלו עשר אינון כשגומרין כל התפילה. קל תקועייא דיחידאה מתבעי למהוי עשרה תשר"ת תש"ת תר"ת והן מאה. כלומר שיש לתקוע שלושים קולות דמיושב, ושלושים בתפילת לחש, ושלושים בחזרת הש"ץ ועוד עשר בסיום התפילה סך הכל מאה קולות. וכן מובא גם בערוך[24], ערך "ערב"1: כתוב בירושלמי: "בלע המות לנצח" (ישעי' כה, ח) וכתיב "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול" וכו' (שם כז, יג), וכי שמע שיטן קל שיפרא זימנא חדא בהיל ולא בהיל, וכד תניין ליה, אמר ודאי ההוא שופר דיתקע בשופר גדול מטא זמנא למתבלע ומרתיע ומתבלל ולית ליה פנאי למעבד קטיגורא. ומכאן אנו למדין דבעינן ל' בעמידה כמו שלושים בישיבה. והני דמחמירין עבדי ל' דיתבי ול' בלחש ול' על הסדר כנגד מאה פעיות דפעתא אימיה דסיסרא ואלו י' אינון כשגומרין כל התפילה. קל תקיעתא דיחידאה מתבעי' למהוי י' תשר"ת תש"ת תר"ת והן ק'. יש לברר: א. מהיכן יודעים שאמו של סיסרא פעתה מאה פעיות?! ב. מה הקשר בין פעיותיה של אמו של סיסרא ובין קולות השופר שאנו תוקעים בראש השנה?! המדרש בויקרא רבה (וילנא) פרשה כז ד"ה ז ר' לוי, אומר: ר' לוי פתח (ישעיה מא, כד) "הן אתם מאין ופעלכם מאפע" מאין מלא כלום ומלחה סרוחה. מאפע מק' פעיות שהאשה פועה בשעה שיושבת על המשבר תשעים ותשעה למיתה ואחת לחיים[25]. הדרשה היא "מאפע" כאילו שמלה זו מורכבת משתי מלים "מא" = מאה, "פע" = פעיות. וראה בספר המנהיג[26] (הלכות ר"ה סי' כא): שמסביר זאת כך: ... "וצריך לפרש לומר כשנתייבבה [אמו של סיסרא] חבלי יולדה באו לה כאשה היושבת על משבר וכיולדה פעתה ונבעתה ושלום". כלומר, היות ולמדנו את צורת התרועה שלנו מאמו של סיסרא[27], ויבבא היא קריאת צער של אם, וצריך לומר שאם סיסרא יבבא כיולדת מאה פעיות[28]. והיות ובין כך אנו מגיעים לתשעים קולות (שלושים דמיושב, שלושים דבמעומד בלחש ושלושים במעומד דחזרת הש"ץ), כדאי להתאמץ עוד קצת ולהגיע ללמאה תקיעות. כי הרי צ"ט פעיות של האשה היולדת הן למיתה, ורק הפעיה המאה היא לחיים לכן יש לתקוע מאה קולות. יש שהפריע להם הקשר בין מספר התקיעות שאנו תוקעים (=מאה קולות) לאמו של סיסרא. ולכן העדיפו לקשר זאת לשרה אמנו. בראשית רבתי לר' משה הדרשן (ריש פר' חיי שרה)[29]: מה ענין גנוחי ויליל בראש השנה, רבנין אמרו להזכיר מיתת שרה. שבשעה שראה סמאל שלא קבלו ממנו אברהם ויצחק, הלך אצל שרה ... אמר לה זקנה אין את יודעת שזהו שכך לקחו לשחיטה. כיון ששמעה התחילה לסופדו ומתוך בכיתה יצאה נשמתה. ולכך מתריעין לזכור מיתתה בעקדת יצחק כדי שירחם המקום על בניה. וכן בפרקי דרבי אליעזר (היגר) - "חורב" פרק לא וכששב אברהם מהר המוריה חרה אפו של סמאל שראה שלא עלתה בידו תאות לבו לבטל קרבנו של אברהם אבינו, מה עשה הלך ואמ' לשרה הלא שמעת מה נעשה אח"ר בעולם, אמרה לו לאו, אמ' לה לקח אברהם את יצחק בנו ושחטו והקריבו על גבי המזבח לעולה, התחילה שרה לבכות ומיללת שלשה יבבות כנגד שלשה תקיעות שלשה יבבות יללות כנגד שלשה יבבות, ופרחה נשמתה ומתה, ובא אברהם ומצאה שמתה, ומהיכן בא, מהר המוריה, שנ' ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה. וכן במדרש זוטא - קהלת (בובר) פרשה ט כשחזר יצחק אצל אמו, אמרה לו אמו אנה היית, אמר נטלני אבא והעלני ההרים, אמרה ווי על ברא דחזיתא אילולי מלאך מן השמים כבר היה שחוט, אמר לה אין, באותה שעה צווחה ששה קולות ווי ווי כנגד ששה תקיעות אמרו לא הספיקה לגמור הדבר עד שמתה, הדא הוא דכתיב ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה (שם /בראשית/ כ"ג ב'). מהיכן בא, רבי יהודה בר' סימון אומר מהר המוריה בא. וכן בויקרא רבה (מרגליות) פרשה כ כבר היה נשחט. תדע לך שהוא כן שכיון שחזר יצחק אצל אמו ואמרה לו אן הויתה ברי, ואמ' לה נטלני אבא והעלני הרים והורידני גבעות, ואמרה ווי על ברה דרוותה אילולי מלאך מן השמים כבר היית שחוט, אמ' לה אין, באותה שעה צווחה ששה קולות ווי כנגד שש תקיעות. אמרו לא הספיקה לגמור את הדבר עד שמיתה, הה"ד ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה (בראשית כג, ב). ומהיכן בא, ר' יהודה בר' סימון אמ' מהר המוריה בא. וראה בדברי מנחם[30] הלכות ר"ה סי' יג: שמגיע למסקנה שבערוך צ"ל "כנגד מאה פעיות דפעתא שרה אמנו" במקום "אימיה דסיסרא"[31]. הוא מסתמך בעיקר על ספר חמדת הימים התימני שבו כתוב: " ויבוא אברהם, מאיכן בא מהר המוריה מלעקד יצחק שבישרה השטן שנעקד יצחק וצוחה צ' קול ופרחה נשמתה". וכנראה שר' יוסף קארו הקובע שיש לתקוע תרועה אחת בסוף התפילה, שאב זאת מאותו מקור שהר"ח והערוך שאבו, שיש לבצע תרועה בסוף התפילה, אך הר"ח והערוך קןבעים שיש לתקוע בסוף התפילה עשרה קולות, היות והתרועה שלנו (כדי לצאת ידי חובת כ"ע) היא בת עשרה קולות תשר"ת תר"ת תש"ת, ולא תרועה בודדת. לכן נראה שהמנהג לתקוע עשרה קולות בסוף התפילה, הוא מנהג עדיף. לסיכום: שלושים הקולות דמיושב, באו מהמנהג הבבלי, לתקוע בסיום תפילת שחרית. שלושים קולות דמעומד, באו כמנהג א"י לתקוע תוך תפילת העמידה. המחמירים (כאמור בערוך) תקעו שלושים גם בתפילת הלחש. היות ושרה צווחה צ' קול ופרחה נשמתה, אנו נוהגים להריע עוד תרועה אחת – לחיים. המחמירים עושים גם תרועה זו בת עשרה קולות, כמו כל תרועה הכתובה בתורה, והרי הגענו למאה קולות. [1] תקיעת שופר בעבר נעשה ע"י כל אחד מהיהודים, ולא כפי שנעשה היום ע"י "בעל תקיעה" בלבד. [2] בעל "פני משה" מעיר, אע"פ שהתפילה קודמת לקריאת התורה מכל מקום דריש הכתוב לפי משמעות ושנוי המלות וגו'. ראה שם. [3] רבי דוד בן שלמה אבן זמרא נולד בספרד ב - 1479 ונפטר ב - 1573 בצפת. הוא יצא עם הגולה מספרד בשנת ה"א רנ"ב (1492) ועלה לצפת. פירושו לרמב"ם נחשב קלאסי. מספר תשובותיו מגיע ליותר מ- 10,000. ר' בצלאל אשכנזי, בעל השיטה מקובצת, היה תלמידו. [4] ראה להלן את שאלת התוספות, אם בכלל מותר לתקוע פעם נוספת. [5] ותוקעים ומריעין כשהן עומדין - תימה הא קעבר משום בל תוסיף וכי תימא כיון דכבר יצא הוה ליה שלא בזמנו דלא עבר הא אמרינן בסוף ראוהו ב"ד (לקמן דף כח: ושם) גבי ברכת כהנים דאין מוסיף ברכה אחת משלו משום דלא עבר עליה זימניה כיון דאילו מתרמי ליה צבורא אחרינא הדר מברך להו ה"נ אי מתרמי ליה צבורא הדר תקע להו וי"ל דאין שייך בל תוסיף בעשיית מצוה אחת ב' פעמים כגון כהן אם מברך וחוזר ומברך אותו צבור עצמו או נוטל לולב וחוזר ונוטל וכן תוקע וחוזר ותוקע וגבי מתנות בכור נמי אם נותן בקרן אחד ב' פעמים אין זה בל תוסיף. [6] ראה ערוך השולחן תקפ"ה א. [7] ראה מסורת הש"ס שמוחק "ואמר" ומתקן ל"אמר". [8] רבו המפרשים לבטוי "לערבב השטן"? רש"י ר"ה טז ע"ב: " כדי לערבב - שלא ישטין, כשישמע ישראל מחבבין את המצוות - מסתתמין דבריו". אין לפי פרש"י תשובה, מדוע להקדים ולתקוע לפני מוסף. אם כדי להרבות בתקיעות, הרי בין כך אנו מרבים בתקיעות (שלושים קולות במקום תשעה). תוספות שם, מביאים פירוש אחר בשם הערוך: כדי לערבב את השטן - פירש בערוך [כדאיתא] בירושל' בלע המות לנצח וכתיב והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול כד שמע קל שיפורא זימנא חדא בהיל ולא בהיל וכד שמע תניין אמר ודאי זהו שיפורא דיתקע בשופר גדול ומטא זימניה למתבלע ומתערבב ולית ליה פנאי למעבד קטגוריא. התוספות מסבירים, שלעתיד לבוא תפקידו של השטן (=מלאך המות) יסתיים כמו שכתוב (ישעיהו פרק כה, ח): "בלע המות לנצח". וסימן לכך הוא תקיעה בשופר גדול, כמו שכתוב (ישעיהו פרק כז, יג): "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול". כשהשטן שומע בראש השנה תקיעת שופר פעם אחת הוא נבהל ולא נבהל שמא הגיע היום הגדול ההוא, וכשהוא שומע תקיעה בפעם השניה הוא חושב שהנה זהו השופר הגדול והגיע זמנו להתבלע, והוא מתבלבל ואין לו פנאי לקטרג על ישראל. גם לפירוש התוספות אין תשובה מלאה לענין תקיעות דמיושב, כי הרי השטן יתבלל גם בשלושים התקיעות שהן הרבה מתשעת קולות החיוב. אורחות חיים עמ' רי"ט, מביא שני הסברים ל"לערבב השטן": א. פירש הראב"ד ז"ל, מפני שהשטן מקטרג בשעת סניגורן של ישראל, ואם לא היו תוקעין כי אם על סדר ברכות מעומד, אז היה מקטרג ומערבב תפילתם ותקיעתם. אבל עכשו שתוקעין מיושב, שלא בשעת תפילתם מה שהיה לו לקטרג כבר עשה באותה שעה, ובשעת תפילתם ותקיעתם שוב אינו מקטרג. ב. ויש אומרים, "לערבב השטן" - להכניע היצר, כדכתיב (עמוס ג,ו): "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו". ושטן הוא יצר הרע, הוא מלאך המות. כלומר, שהשטן הוא בתוך תוכי האדם עצמו, ותקיעת השופר לפני התפילה היא כדי לעורר אותו עצמו לתשובה ולתפילה מתוך כוונה. הקשר בין תקיעות לבין ערוב שטן כבר נמצא בתרגום המיוחס ליונתן: במדבר י, י: "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצצרת על עלתיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם אני ידוד אלהיכם": "… ותתקעון בחצוצרתא … לדוכרנא טבא קדם אלהכון, ברם שטנא מתערב לקל יבבותכון" וכן בבמדבר כט, א: ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם: "יום יבבא יהי לכון למערב שטנא דאתי למקטרגא לכון בקול יבבותכון". [9] וראה גם ר"ד הלבני, מקורות ומסורות לסדר מועד, עמ' שפ, הערה 6. [10] תלמידו של ר' יוחנן. [11] בפרושו על הרי"ף, ר"ה י' ע"ב. [12] ולאו דווקא בתפילת העמידה. [13] כי הרי ר' יוחנן אומר: "בשעת הגזירה שנו", כלומר שבאמת לא צריך לתקוע במוסף אלא בשחרית. והגזירה הרי היתה רק בא"י, ואילו בבבל תקעו בשחרית, כאמור. [14] בירושלמי ראש השנה (פ"ד ה"ד, נט ע"ג ) לעומת זאת מובאות סיבות נוספות לתקיעה במוסף, מהן הסוברות שמלכתחילה ראוי וצריך לתקוע במוסף דווקא: רבי יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן מפני מעשה שאירע פעם אחת תקעו בראשונה והיו השונאים סבורין שמא עליהן הם הולכין ועמדו עליהן והרגום מיגו דאינון חמי לון קראיי שמע ומצליין וקוראין באוריתא ומצליי ותקעין אינון אמרין בנימוסון אינון עסיקין ואמר אף בהלל כן לית כל עמא תמן ואמר אף בתקיעה כן לית כל עמא תמן א"ר יונה כתיב ואותי יום יום ידרושון זו תקיעה וערבה רבי יהושע בן לוי בשם רבי אלכסנדרי שמע לה מן הדא שמעה יי' צדק זו קרית שמע הקשיבה רינתי זו רינון תורה האזינה תפילתי זו תפילה בלא שפתי מרמה זו מוסף מה כתיב בתריה מלפניך משפטי יצא א"ר אחא בר פפא קומי ר' זעורה שנייא היא שמצות היום במוסף אמר רבי תחליפא קיסרייא קרייא אמר כן יום תרועה ועשיתם. [15] וראה רא"ש על ר"ה לד ע"ב. [16] אצל רב משה גאון, ראה ראבי"ה ב' עמ' 238 - 239, והערתו של אופטוביצר שם עמ' 236 סוף הערה 3. וראה כנ"ל גם בסדר רב עמרם גאון, עמ' ק"מ קמד. וכן הוא בסידור רב סעדיה גאון, עמ' רכב - רכה. וכן כתב הרי"ף (על דף לד ע"א). וראה גם באבודרהם עמ' רסח: "ומן הדין היה כשתוקעין על סדר ברכות לתקוע על כל ברכה וברכה ג' סימנין קשר"ק קש"ק קר"ק וכן לזכרונות וכן לשופרות להוציא מן הספק. אלא הואיל שיצאנו מידי ספק בתקיעות שמיושב אין מטריחין על הצבור ודי לנו בסימן אחד על כל ברכה וברכה, וכן כתב הרי"ף". [17] ראה גם י' תבורי, שם עמ' 249, הערה 113. [18] רבנו חננאל בן חושיאל, ר"ת קורא לו תלמיד רב האי גאון (אם כי קשה להניח שישב לפניו, אך ודאי שלמד מכתביו). נפטר בסביבות 1055. [19] במיוחד לפי המהג שלא לתקוע בתפילת לחש אלא בחזרת הש"ץ בלבד. [20] שם משנה ט': מי שברך (התפלל תפילת עמידה) ואח"כ נתמנה לו שופר תוקע ומריע ותוקע שלוש פעמים. [21] ראה המאור הקטן לר"ה לד ע"א: ומה שנהגו לתקוע כל התקיעות כשהן יושבין … נ"ל כי לא היה כן מימי רבותינו חכמי התלמוד אלא מנהג הוא שהנהיגו דורות האחרונים משום חולין ומשום אנוסין דקיימי ונפקי מבה"כ ולא נטרי עד צלותא. וראה שם במלחמות ה' את תגובתו של הרמב"ן. [22] ר' ישעיהו הורוויץ, 1560 - 1630. נקרא של"ה ע"ש ספרו "שני לוחות הברית", השתמש רבות בספריו של ר' חיים וויטאל - תלמידו של האר"י. [23] בירושלמי שלפננו ליתא. וראה זאב וולף רבינוביץ ,קונטרס חסרונות הירושלמי, שאסף את רוב צטוטי הראשונים מן הירושלמי שאינם בספרים שלנו. וראה א' אופטוביצר בהגהותיו לראבי"ה ובצופה לחכמת ישראל שנה ששית ח"ג צד 179. וראה ב"מ לוין, קונטרס ערבוב השטן בראש השנה, אוצר הגאונים לר"ה, מלואים לסימן קט"ז (נדפס לראשונה ב'התור' שנת תרפ"ו, גליון מ-מא), שמשער שבמקור היה כתוב: "בירושל' בלע המות לנצח", שבירושלים לא יהיה יותר מות. והמדפיסים טעו וכתבו: בירושלמי "בלע המות לנצח". וראה גם י' תבורי, מועדי ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, ירושלים תשנ"ז, עמ' 249. [24] בעל הערוך, רי יחיאל מרומי, 1035 - 1106, מרבותיו - ר' משה הדרשן. [25] וכן מובא גם ב מדרש תנחומא (ורשא) פרשת אמור סימן יא: שור או כבש או עז זש"ה (ישעיה מא, כד) הן אתם מאין ופעלכם מאפע תועבה יבחר בכם, הן אתם מאין מלא כלום מן ליחה סרוחה, מאפע ממאה פעיות שהאשה פועה בשעת לידתה בשעה שהיא יושבת על המשבר תשעים ותשעה למיתה ואחת לחיים. וכן גם במדרש תנחומא (ורשא) פרשת תזריע סימן ד ד"ה (ד) ובמלאת ימי: ובמלאת ימי טהרה וגו', למה היא מביאה קרבן, ארז"ל מאה פעיות האשה פועה שנא' (ישעיה מא) הן אתם מאין ופעלכם מאפע, מהו מאפע מאה פועות היא פועה כשהיא יושבת על המשבר צ"ט למיתה ואחת לחיים וכיין שהצרות מקיפות אותה היא נודרת שלא תזקק עוד לאישה, לפיכך מביאה קרבן שנאמר תביא כבש בן שנתו. [26] ר' אברהם ב"ר נתן הירחי נולד תתקט"ו (1155) בלוניל ונפטר תתקע"ה (1225) בטולידו. [27] ר"ה לג ע"ב: אמר אביי: בהא ודאי פליגי, דכתיב +במדבר כט+ יום תרועה יהיה לכם, ומתרגמינן: יום יבבא יהא לכון. וכתיב באימיה דסיסרא +שופטים ה+ בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא. מר סבר: גנוחי גנח, ומר סבר: ילולי יליל. [28] וראה בהערות לראבי"ה שמפרש כאם סיסרא בשעה שנעשית אם. [29] י"ל ע"פ כתב יד הנמצא בפראג ע"י חנוך אלבק ת"ש. [30] להרב מ"מ כשר. [31] וראה גם בתורה שלימה חיי שרה יז בהערות. [EY1]