יום ג', ג’ בטבת תשע”ט
    דף הבית  |  יצירת קשר  
תחזית מזג האויר
התורה לא מנוקדת ולא מפוסקת, הכל נמסר במסורת הקריאה בע"פ. רק במאות השביעית והשמינית בעלי המסורה נקדו את החומשים. ישנה מסורת בבלית של ניקוד הוא נקרא גם ניקוד עלי. ויש מסורת טבריינית = ארצישראלית והוא ניקוד תחתי והוא התקבל.

"ראה" - דרשנות על טעמי המקרא ד"ר אפרים יצחקי כמובן שהניקוד הוא גם פרשנות: יש הבדל גדול בניקוד א – ל, אם מנוקד בצירה הכוונה קל – אלקים, ואם מנוקד בסגול הכוונה אל ל... החכמים במשך הדורות התייחסו לניקוד גם כאפשרות לדרשנות ופרשנות. כך קרה גם עם הטעמים. אע"פ שחז"ל מיחסים את הטעמים לשלמה המלך עירובין דף כא עמוד ב: אמר רב המנונא: מאי דכתיב +מלכים א' ד' /ה/+ וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף מלמד שאמר שלמה על כל דבר ודבר של תורה שלשת אלפים משל, על כל דבר ודבר של סופרים חמשה ואלף טעמים. דרש רבא: מאי דכתיב +קהלת י"ב+ ויתר שהיה קהלת חכם עוד לימד דעת את העם (אזן) [ואזן] וחקר תיקן משלים הרבה. לימד דעת את העם - דאגמריה בסימני טעמים, הטעמים נקבעו סופית רק במאות ה – 9 וה -10. לטעמים יש שלושה תפקידים: א. סימני פיסוק, סוף פסוק, אתנחתא, קישור בין מילים, כגון: קדמא ואזלא, מרכא טפחא וכד'. ואמנם יש מחלוקת בחז"ל כיצד מחלקים את הפסוקים כלומר היכן סוף פסוק. לדוגמא: 1. שמות יט ט: וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְקֹוָק: נדרים דף לח עמוד א: אמר רב אחא בר אדא, במערבא פסקין להדין פסוקא לתלתא פסוקין: +שמות יט+ ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן. 2. בקידושין דף ל עמוד א : תנו רבנן: חמשת אלפים ושמונה מאות ושמונים ושמונה פסוקים הוו פסוקי ס"ת, ואילו בסוף ספר דברים כתוב: סכום הפסוקים של כל התורה ה' אלפים תתמ"ה = 5845 כלומר פחות ארבעים ושלושה פסוקים. כלומר שהייתה חלוקה שונה של הפסוקים. ב. הטעמת המלה מלעיל או מלרע וזה משנה כמובן גם את המובן, לדוגמא: 1. במדבר כג, כג: "כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל", "כי לא נחש" במלעיל מלשון נחשים וקסמים. לעומת "כי לא נחש" במלרע מלשון נחש בעל החיים. ודווקא היו נחשים במדבר. 2. בראשית טו, יא: "וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם" וישב במלרע מלשון נשב כלומר גרש את העיט או במלעיל מלשון ישב כלומר הוא הושיב אותם. ג. מוזיקלי בדומה לתווים. גם לטעמים התייחסו החכמים ברצינות יתר ואף דרשו טעמים לדוגמא בפרשתנו ראה: בפרשת ראה יש כמה פרשיות העוסקות בעניינים חשובים. בין הפרשיות הגדולות נמצאת פרשה קטנה רק בת חמישה פסוקים, אך חשיבותה גדולה מאד, וזו פרשת צדקה:. דברים פרק טו (ז) כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן: (ח) כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ: (ט) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל יְקֹוָק וְהָיָה בְךָ חֵטְא: (י) נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ: (יא) כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ: ס בפרשה קטנה זו, אפשר היה להתעכב ולדרוש כמעט על כל מלה, הרי על צדקה נאמרו ונכתבו תילי תילים של דרשות. אבל רציתי לעסוק בטעמי המקרא. הגמרא מספרת: תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף י עמוד א רב פפא הוה סליק בדרגא, אישתמיט כרעיה בעי למיפל, אמר: השתא כן איחייב מאן דסני לן, כמחללי שבתות וכעובדי עבודת כוכבים. א"ל חייא בר רב מדפתי לרב פפא: שמא עני בא לידך ולא פרנסתו! דתניא, רבי יהושע בן קרחה אומר: כל המעלים עיניו מן הצדקה - כאילו עובד עבודת כוכבים, כתיב הכא: +דברים ט"ו+ השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל, וכתיב התם: +דברים י"ג+ יצאו אנשים בני בליעל, מה להלן עבודת כוכבים, אף כאן עבודת כוכבים. נשאלת השאלה מהיכן עלה בדעתו של חייא בר רב מדפתי, ששבירת המדרגה לרב פפא היה בגלל אי נתינת צדקה? הרי רב פפא חשב שהוא עבר איזו שהיא עברה שחייבים עליה סקילה, והוא אמנם אומר: "כמחללי שבתות וכעובדי עבודת כוכבים". וכידוע סקילה היא עדיפת האדם ממקום גבוה, אבל אי נתינת צדקה אינה מחייבת סקילה?! עונה על כך הגר"א מווילנא: "פָתֹחַ תִּפְתַּח" הראשון מוטעם ב"דרגא תביר", שפרושו מדרגה שבורה. אם נשברת מדרגה מתחת אדם גדול כרב פפא שאין להניח שעבד ע"ז או שחילל שבת. ישנה סבירות שהתעלם מעני או שלא פרנסו. ולכן דורש גם ר' יהושע בן קרחה: "כל המעלים עיניו מן הצדקה - כאילו עובד עבודת כוכבים" – העונש דומה. אם עוסקים כבר בטעמי המקרא, יש דרשה נוספת על "פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ" השני, הטעמים שם הם: תלישא גדולה קדמא ואזלא, גם על כך דרשו בעלי המוסר ופירושו כך: הקושי בצדקה, הוא בהתחלה, שהרי אדם שנולד אגואיסט, שיתחיל לפתוח את ידו, צריך בהתחלה תלישא גדולה, לאחר מכן כבר יהיה "קדמא ואזלא" (=מקדים והולך) ילך מעצמו. את חשיבות הצדקה אפשר לראות מהרבה אמרות חז"ל, כדאי לספר סיפור אחד מיוחד: תלמוד בבלי מסכת תענית דף כא עמוד א אמרו עליו על נחום איש גם זו שהיה סומא משתי עיניו, גדם משתי ידיו, קיטע משתי רגליו, וכל גופו מלא שחין, והיה מוטל בבית רעוע ורגלי מטתו מונחין בספלין של מים כדי שלא יעלו עליו נמלים. פעם אחת [היתה מטתו מונחת בבית רעוע]. בקשו תלמידיו לפנות מטתו ואחר כך לפנות את הכלים. אמר להם: בניי, פנו את הכלים ואחר כך פנו את מטתי. שמובטח לכם שכל זמן שאני בבית - אין הבית נופל. פינו את הכלים ואחר כך פנו את מטתו, ונפל הבית. אמרו לו תלמידיו: רבי! וכי מאחר שצדיק גמור אתה, למה עלתה לך כך? - אמר להם: בניי, אני גרמתי לעצמי. שפעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי, והיה עמי משוי שלשה חמורים, אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים. בא עני אחד ועמד לי בדרך, ואמר לי: רבי פרנסני. - אמרתי לו: המתן עד שאפרוק מן החמור. לא הספקתי לפרוק מן החמור עד שיצתה נשמתו. הלכתי ונפלתי על פניו, ואמרתי: עיני שלא חסו על עיניך - יסומו, ידיי שלא חסו על ידיך - יתגדמו, רגלי שלא חסו על רגליך - יתקטעו. ולא נתקררה דעתי עד שאמרתי: כל גופי יהא מלא שחין. אמרו לו: אוי לנו שראינוך בכך! - אמר להם: אוי לי אם לא ראיתוני בכך. ולסיום, המדרש אומר: מדרש תהלים (בובר) מזמור סה ד"ה [ד] נוראות בצדק מי שהוא גומל חסדים יהא מבושר שתהא תפלתו נשמעת, יהי רצון שנזכה לקיים מצווה זו במלואה ואנחנו גם בראש חודש אלול. יהי רצון שתתקבלנה תפילותינו ובקשותינו עם תפילות ובקשות כל עם ישראל, אמן.