יום ה', ה’ בטבת תשע”ט
    דף הבית  |  יצירת קשר  
תחזית מזג האויר
מטרת מאמר זה לנסות ולבחון מי היו חיילים אלמונים אלו שהובאו לקבר ישראל. האם מדובר בחיילים ששרתו ב" אסכריה" , לאמור בגדודי הצבא התורכי, או שמא מדובר במגוייסי הכפייה של "ה"עמליה", זאת אומרת: מגוייסים לצבא התורכי למשימות עבודה כגון: חפירת מחפורות, תעלות, עמדות ומכשולים, סלילת דרכים, עבודות תשתית למסילות ברזל והנחתן, חפירת בארות מים, כריתת עצים, סבלות, הובלת משאות בעגלות תוך העמסתן ופריקתן, עבודות ניקיון ערים וכיו"ב.

מצבת "החייל הנעלם" בבית העלמין הישן בראשון לציון מרדכי אשל בבית העלמין הישן בראשון לציון , במרומי הגבעה, מצויה "מצבת החייל האלמוני היהודי" אשר נפלו בחזית הדרום בשנת 1915. אין ספק כי אין מדובר בקבר בודד , כי אם בחלקה בה קבורים חללים אחדים. לשון המצבה, שעל פניה חקוק מגן דוד, עשוי בסגנון הימים ההם, היא: החייל הנעלם הובאו לקבורה מהחזית התורקי הדרומי בשנת 1915. מטרת מאמר זה לנסות ולבחון מי היו חיילים אלמונים אלו שהובאו לקבר ישראל. האם מדובר בחיילים ששרתו ב" אסכריה" , לאמור בגדודי הצבא התורכי, או שמא מדובר במגוייסי הכפייה של "ה"עמליה", זאת אומרת: מגוייסים לצבא התורכי למשימות עבודה כגון: חפירת מחפורות, תעלות, עמדות ומכשולים, סלילת דרכים, עבודות תשתית למסילות ברזל והנחתן, חפירת בארות מים, כריתת עצים, סבלות, הובלת משאות בעגלות תוך העמסתן ופריקתן, עבודות ניקיון ערים וכיו"ב, דוגמת "קורפוס העובדים המצריים" אשר פעלו יחד עם חיל המשלוח המצרי בו שרתו חיילים בריטיים וכוחות אנז"ק. למערכה התורכית - גרמנית בארץ ישראל לא גויסו מי שלא נמנו על הדת המוסלמית, מאחר ומלחמה זו הוכרזה "כמלחמת קודש" שרק מוסלמים רשאים היו ליטול בה חלק. בנוסף, מתבקשת השאלה מהי "החזית התורכית הדרומית" בשנת 1915 ? ". מעיון בספרי המלחמה משני צידי המתרס: מחד ספרו של א' פ' ויול "מסעי המלחמה בארץ ישראל" וספרם של לואיל תומס וקנת בראון קולינגס "עם אלנבי בכיבוש הארץ", המייצגים את הצד הבריטי. מאידך ספרו של פרידריך פרייהר קרס פון קרסנשטיין "עם התורכים אל תעלת סואץ", ספר המייצג את הצבא התורכי - גרמני, בקרבות שבין הצבאות, עולה כי עיקר המאמץ המלחמתי של הצד התוקף, קרי התורכי – גרמני, התרחש בתחומי סיני. גם ספרי הצד הבריטי במערכה על ארץ ישראל פותחים בדיווח על פעילות הצבא הבריטי בהגנה על תעלת סואץ, ומאוחר יותר בהתקפות על התורכים בתוככי סיני. נראה על כן, כי אין החללים המוזכרים במצבה חיילים מן הכוחות המסתערים לסוגיהם, כולל כוחות תומכי לחימה, כי אם ב"חיילים" שגויסו למערך "העמליה". כמעט כל המקורות העומדים לרשותנו הם ספרי ביוגרפיה של תושבי הארץ מן הערים והמושבות, שנדרשו על ידי מפקדיו הבכירים של הצבא התורכי בארץ, ובראשם אחמד ג'מאל פחה ["ג'מאל הגדול"] מפקד הארמיה התורכית הרביעית, לשאת בעול ולסייע למאמץ המלחמתי התורכי, כנגד צבא המשלוח המצרי, שעלה ממצרים דרך סיני לארץ ישראל. בספרו של משה סמילנסקי: "פרקים בתולדות היישוב" חלק א', מתאר הכותב את מצבו של הצבא התורכי, עת חזר ממסעותיו במדבר בסיני מוכה וסובל מרעב. תופעת העריקים והמשתמטים [פרארים] הייתה נפוצה בייחוד בקרב הערבים, אך גם יהודים לא נמנעו מלערוק, חרף העונשים החמורים שהוטלו על אלה שנתפסו, שכללו עונשי גוף ועונשי ממון, ואפילו הוצאה להורג על הגרדום. המפקד התורכי ג'מאל פחה גזר גזירות קשות על יהודי ארץ ישראל, בתוכן גירוש ממושבות יהודה וגירוש יהודי יפו, תל אביב ופתח תקווה גזירת חובת העתמנות, קרי קבלת הנתינות התורכית, בד"כ במקום נתינות אירופית, וסילוקם מן הארץ של יהודים שהחזיקו בנתינות זרה וסרבו לקבל אזרחות תורכית. אזרחים יהודים בעלי נתינות תורכית, כולל אלו שהמירו נתינותם זה מקרוב, הוכרחו לשרת בצבא מבן עשרים ואחת ועד בן ארבעים וחמש, פרט לאלו שהצליחו לשלם "כופר נפש" תמורת אי גיוסם, או כאלה שהחליטו לא להתגייס והסתתרו מפני השלטונות. חובת הגיוס לצבא או לעבודות הצבא החלה עוד בטרם הצטרפה תורכיה רשמית למערכה. עם הצטרפותה נערך גיוס בקדחתנות מרובה. תנאי העבודה במחנות הצבא התורכי היו קשים מנשוא [בייחוד לחוגרים], במיוחד התנאים הסניטריים והרפואיים. מי שלא היה לאל ידם לפדות עצמם משירות צבאי, בשל מצבם הכלכלי נאלצו להתגייס ומשפחותיהם הספידום כנלקחים למוות, למעט אלו שהצליחו להוכיח כי הם "משמשים בקודש", וקיבלו פטור משרות צבאי. בשנה השנייה למלחמה נצטוו, כאמור, אף אלו שזה מקרוב נעשו לנתינים תורכיים להתגייס, וחובת הגיוס חלה על צעירים מגיל שמונה עשרה ועד חמישים. מנת המזון של המגויסים ל"עמליה" הייתה זעומה, קשה מזה היה המצב הסניטרי במחנותיהם. לא אחת נראו חיילים תורכים יושבים ערומים ומכבסים את בגדיהם המלוכלכים, גופם היה מכוסה מכות וחבורות והיו ביניהם שגרדו גופם בחול, בגדיהם היו סחבות ובהם כינים, רבים חלו במחלות עור מחוסר כל טיפול בניקיון. העזרה הרפואית הייתה דלה ופרימיטיבית, חסרו תרופות הכרחיות והתרופות המעטות שהחזיקו במרפאות הצבאיות הוחרמו מבתי המרקחת בישובים היהודים. רע ומר במיוחד היה גורלם של יהודים אשר שרתו יחד עם חיילים ערבים, בהשוואה לאלו ששרתו בגדודים בהם היו חיילים תורכיים. את "העותמנים החדשים", לא שלחו לגדודי הכוחות הלוחמים, כי אם לעבודה בגדודי ה"עמליה", שם היו התנאים גרועים לאין שיעור מאשר בגדודי הלוחמים. מחנות ה"עמליה" לא היו מחנות של ממש, לא היו בהם אוהלים למחסה מפני החמה או מפני הגשמים. ה"חיילים", כביכול, התגוללו בשדות ולצידי דרכים בקיץ תחת שמש לוהטת, ובחורף בגשם ובקור. בגדיהם היו גרועים משל חיילי הצבא. היו אלו מחנות של אנשים שאיבדו צלם אנוש, שהועברו ממקום למקום לפי צורכי הצבא וגחמות מפקדיהם התורכים. גופם היה רזה וערום, הם היו נתונים למקלות נוגשיהם התורכים שהפליאו בהם "פלאקות" [מכות בשבטים]. מאות מהם מתו ופגריהם מילאו את בתי הקברות, חולות המדבר וצידי הדרכים. מרדכי בן הלל הכהן, מפרנסי היישוב, כתב יומן אישי בשם "מלחמת העמים", יומן שהחל בכתיבתו בשנת תרע"ד וסופו בשנת תרע"ט, עם הכיבוש הבריטי של הארץ. מתיאורו את פעילותם של המגויסים ל"גדודי העבודה" עולה כי רבים נשלחו למדבר כדי לטעת עצים במקומות שונים, ביניהם היו תלמידי מקווה ישראל, לשעבר. ביומנו מיום י' בניסן [13.4.1916] מובאת עדותו של הלל לבונטין, אשר הגיע למרכז הארץ ממקום עבודתו במדבר בתור מהנדס, לרגל מחלת אחיו אליהו. לדבריו "צבא העמליה", החייל שאינו תחת נשק, קרי לוחם, ואך עובד בסלילת דרכים וכדומה, סובל רעב וכפן. האנשים ערומים ויחפים גוועים מקור, כי הלילות במדבר קרים מאוד, והמה צפויים למחלות כי הזוהמה גדולה אצלם. מחלת טיפוס המעיים וטיפוס הבהרות עושה שמות אצלם, עבודת הסלילה נעשית בעצלתיים, כי הפועלים הבדויים חלשים מאוד, בגלל מזונם הדל הכולל רק מעט שעורה. השופט גד פרומקין, אשר שירת כשופט תחילה במערכת המשפטית העותמנית, ולימים אף שפט תחת ממשלת המנדט הבריטי מראשיתו, עסק בימי המלחמה, כארבעה חודשים, בניהול "ועד העזרה האמריקאי" שסייע ליהודי הארץ בשנות הרעב של המלחמה. בספרו ""דרך שופט בירושלים" כתב: "משטר התורכים הצעירים שקם לפני ארבע שנים הכזיב את הלבבות, השחיתות לא פסקה ועכשיו נתווסף שירות צבאי... הייתה זו חובה שבאה בזכות השוויון המלא שניתן לאזרחי הארץ כמושלמים ולא מושלמים, אך השוויון היה להלכה בלבד ולא למעשה. התורכים לא בטחו בנאמנותם של לא מושלמים והרחיקו אותם משרות פעיל תחת הנשק, וכן נהגו גם עם הערבים, ששלחום כחילות משמר במקומות מרוחקים בפנים הארץ או בתימן. בשביל לא מושלמים ערכו גדודי עבודה והובלה... פירושו של גדוד עבודה ["עמליה"] היה עבודת פרך בתנאים לא אנושיים. הצעירים נשלחו לשדות ומדבריות. ממש בלא מחסה מחום וקור, לינתם תחת כיפת השמים, ומעט המזונות שניתנו להם פיגול הם, ואינם ראויים למאכל בני אדם. ולא טוב היה גורלם של הקשישים יותר, שהעסיקו אותם בתוך הערים בכיבוד הרחובות ובעבודות גסות אחרות שלא באו אלא לספק את יצר משעבדיהם ונוגשיהם". ביומנו של צבי הירשפלד, מי שהיה מנהלה של חוות רוחמה שבדרום [היומן נכלל בסוף הספר "רוחמה – היישוב היהודי הראשון בנגב 1912 – 1936"] מובא תיאור קשה של אלו אשר גויסו לעבודת הצבא ב "טבור עמליה", היינו בבטליון גדודי העבודה התורכיים... , מבין פועלי החווה ברוחמה היו שהשתחררו מחובת הגיוס לצבא בהתאם לדרישת הצבא שאף העותמנים החדשים שגילם בין 19 ועד 45 יגויסו לצבא. היו שפדו עצמם במחיר 50 לי"ט, ועבדו במסילת הברזל או בחטיבת עצים והשאת אבנים, היו שהלכו לעבוד בממשלה [והחזיקו בתעודת "וסיקה" שפטרה אותם מחובת גיוס]. מאידך היו יהודים רבים שגויסו ל"עמליה" שלא היו רגילים לעבודה קשה, ונצטוו לעבוד 12 שעות ללא הרף כולל בשבת, היינו ללא יום מנוחה. מים ואוכל השיגו בקושי רב, השינה הייתה תחת כיפת השמים או באהל עשוי מחצלות. בבאר שבע עבדו כ 400 יהודים בנוסף על אלו שעבדו ב"עמליה". אלו סבלו מרעב, צימאון וקיפאון וצרעת ממארת ממש. אלו גררו אחריהם מחלות קשות ומשונות כגון דיזנטריה וטיפוס בהרות, וגורלם של החולים היה נורא. בפרט סבלו אלו שגויסו. כאשר חלה איש צבא הוא נשלח לביה"ח עם פתקה בידו לרופא שיקבלו לבית החולים. הואיל ונתרבו החולים והמתים נדרש החולה להמתין יומיים שלושה בפתח בית החולים עד לאשפוזו. בינתיים, בימים אלו , לא קיבל החולה מזון , לא מבית החולים ואף לא מיחידת האם שלו. כך שכב בפתח בית החולים תחת כיפת השמים רעב וצמא עד שמת. מקרים אלו לא היו נדירים. בבאר שבע לא היה בית עלמין יהודי, ויהודים רחמניים אספו תמיד ביניהם פרוטות כדי להביא את המתים לקבר ישראל. המקום הקרוב ביותר לבאר שבע, בו היה יישוב יהודי, היה חברון. במקרה של "מת מצווה" שכרו גמל כדי להוביל את המת לקבר ישראל. הירשפלד עצמו עסק במצווה חשובה זו ופתח בית עלמין בשטח של 4 - 5 דונם במזרח החווה לקבורה בחוותו לנפטרים יהודים שהובלו מאזור הדרום, בנוסף פתח "פנקס" לנפטרים שהובאו לקבורה בחוותו. בספרו הוא מזכיר אישים אחדים שפעלו בתחום זה. בין העושים במלאכה היו שכטר מסג'רה, זרובבל חביב מראשל"צ חיים ברונשטיין ומאיר שניידוביץ מב"ש . סיפור החרמת רכוש החווה, הן בהמות עבודה, כלי עבודה ומזון על ידי מפקדי המחנות התורכיים שחנו בסמוך לבאר רוחמה, מובא אף הוא ביומנו בפרוטרוט. אם עד כה הובאו עדויות של אנשים שניתן להגדירם כדמויות מרכזיות ביישוב היהודי בימים ההם, להלן עדויות של "פשוטי עם", אשר ראו מקרוב את משמעות הגיוס לצבא התורכי ואת תוצאותיו, ואת תנאי המחסור של החיילים התורכיים במהלך שנות המלחמה. בספר "ילדות בראשון לציון" של ליפשה סגל ז'מסון [נכתב ונערך בידי אפרת נאור], מובאת עדות מפי המספרת שעשתה את מרבית שנות לימודיה מכיתה ג' ועד סוף כיתה ז' בבית הספר במושבה, בימי מלחמת העולם הראשונה. מעדותה עולה כי החילות התורכים נהגו לחלוף ברחובה הראשי של המושבה בדרכם למטה צבאם שהוקם בסרפנד [אז כפר ערבי]. תמיד בלט לעיניה הפער בין לבושם ההדור של הקצינים לבין לבוש חיילים מן השורה, שהיו שרויים במחסור. ככל שארכה המלחמה הלכו התנכלויות התורכים ליישוב והחריפו. אלו הטילו מיסים וקנסות על המושבה וחייבו את איכריה בכלכלת חייליהם. הוטלה עליהם מכסת לחם, לפיה נתחייבה כל משפחה לאפות עד סוף השבוע ארבעה כיכרות לחם ולהעבירם לידי התורכים. הקמח אזל בשווקים ובחנויות, וכן אזלו השמן והסוכר. כפסע היה בינם לבין רעב מלא, גן הירק שליד חצר הבית, ענבים ושרידי משק החי, לאחר הגנבות, סייעו לקיום המשפחה. מכת הארבה שפשט בשדות בשנת 1915 רק החריפה את מצוקת המתיישבים. תיאור זה משקף נאמנה את מצבו החומרי והכלכלי של היישוב בימים ההם. אף אבשלום גורדון, בספרו "מסע אל הילדות – דמויות בראשל"צ", מספר כי אביו קנה לפרנסתו זוג בהמות ועגלה. אביו גויס לעבודות כפיה ע"י הצבא התורכי, והועסק בעבודות חפירה וביצורים בחזית הדרום. בתארו את מצוקת משפחת פניגשטיין, מייסדת "בתי וורשא" שליד יפו בראשית המאה העשרים, כותב אחד מבני משפחה זו את הדברים הבאים: "המאכל העיקרי בעת מלחמת העולם היה "דורה", סורגום, ששימש בדרך כלל מאכל לעופות. מקמח דורה אפו לחם, מדורה כתושה בישלו מרק דייסה. לשבת הכינו ממנה חמין. תה הכינו מצמחים שונים, ובעת השתייה אכלו תאנה או תמר להמתיקו. מאושרים היו אלה שברשותם "קמרדין" "לעדער" באידיש , עיסת משמש שנשטחה ויובשה. החיילים התורכים סבלו מאספקת מזון לקויה, ובגללה נהגו לשוטט בינות לסוכות האיקליפטוס ולבקש "אק – מק" [לחם בטורקית] מהגולים המסכנים, שגם להם לא היה לחם דורה די צורכם, כדי להשביע רעבון משפחותיהם" מדובר במשפחות שגורשו מיפו ומתל אביב לאזור כפר סבא. עדויות נוספות בדבר מצוקתם של התורכים במזון מצויים בספרים נוספים רבים, ביניהם אף בספר זיכרונותיו של מייסד המושבה "מוצא" בפאתי ירושלים, יהושע ילין. בספרו "זיכרונות לבן – ירושלים". מתאר הכותב את החרמת המזון ובעלי החיים שהיו במשקו, בידי חיילים תורכים שהוצבו במושבה כדי לפקח על תנועת העולים לירושלים. העדויות על מצבו של הצבא התורכי נועדו להוכיח כי רעב ומגפות שררו בגדודי הלוחמים התורכיים, ומכל שכן סבלו אלו שנגזר עליהם לשרת בגדודי "העמליה". בספר "כך זה היה" של איתן בלקינד, בן למייסדי ראשון לציון כתב: "השלטון [התורכי] היה דתי מוסלמי ועל כן גויסו לצבא רק מוסלמים, ואילו נוצרים ויהודים לא גויסו. ב 1908 חוללו הצעירים מהפכה בתורכיה , הם הדיחו את השולטאן העריץ עבדול חמיד ובמקומו המליכו את השולטאן מחמוד ראשד [מהמט החמישי רשאט 1909 – 1918]. אלו אימצו את סיסמאות המהפכה הצרפתית – חירות שוויון ואחווה, ומאז החלו מגייסים לצבא התורכי אשר נקרא "הצבא העותמני" גם יהודים ונוצרים נתיני תורכיה". הכותב התגייס לצבא התורכי ושימש כקצין בהעדר קצינים ותיקים. דרגתו הייתה ממ"ק [ממלא מקום קצין] ועל כן צורף למפקדה של הארמיה הרביעית שבראשה עמד ג'אמל פחה. ביודעו את השפות צרפתית, ערבית תורכית וגרמנית מילא שם תפקיד של מתורגמן". ככלל שרתו בצבא התורכי יהודים מבני הארץ, אך אלו שרתו בחזית הקוקז, או באזורים מרוחקים מא"י, ובדרך כלל בתפקידים שאינם קרביים. קצינים יהודיים שרכשו השכלתם הצבאית בבתי ספר צבאיים בקושטא או בדמשק, מלאו ברובם המכריע תפקידים מנהלתיים. בארכיון המושבה "ראשון לציון" מצויה חוברת בה נרשמו נפטרי המושבה שהובאו לקבורה בבית העלמין הישן שלה. כותר החוברת הוא "פנקס לרשימת הנפטרים במושבה, הוכן ונעשה בהסכמת ועד מושבת "ראשון לציון" תובב"א, ביום ג' י"ט לחודש טבת , ה' אלפים תרס"א ליצירה, היא שנת התשע עשרה לייסוד המושבה". בדף הפותח מצויות חתימותיהם של חברי ועד המושבה. בין החותמים זוהו חתימותיהם של אהרן מרדכי פריימן, נח גינזבורג, יעקב זאב שמולז'ינסקי, שפירא ישראל וכן מופיעים שמות חברים נוספים שחתימותיהם לא זוהו. בפנקס זה רשומים פרטי נפטרים שהובאו לקבורה משנת תרס"א ועד שנת תרצ"ח. בשנת תרע"ה – תרע"ו [1915 – 1916], מצויים שלושה רשומות על קבורת חיילים, דלהלן: ברשומה מס' 177 "שני אנשי צבא האחד מדמשק השני מצידון", יום הקבורה י"א באדר תרע"ו. ברשומה מס' 182 נכתב: "שני אנשי צבא מרמלה שנפטרו שם והובאו פה לקבורה" מועד הקבורה חודש תמוז. ברשומה 183 נכתב: " איש צבא שנפטר בבן שמן והביאו אותו לפה לקבורה", מועד הקבורה ערב ר"ח אב". עיון בפנקס הנפטרים אינו מגלה, בנוסף לאלו, כל רשומה העוסקת בחיילים אלמונים שהובאו לקבורה בבית עלמין זה במהלך שנות מלחמת העולם הראשונה. דומה כי אין מנוס מלקבוע כי בחלקת "החייל הנעלם" בבית הקברות הישן של ראשון לציון, קבורים "חיילים אלמונים" אשר שרתו בגדודי "העמליה", וכשבדרך דומה לחיילים היהודים מגדודי העבודה באזור באר שבע שהובאו לתחילה לרוחמה ומשם לבית העלמין היהודי בחברון. כך הובאו "מחזית הדרום" [היינו מאזור באר שבע, דרום מערב הנגב אזור ניצנה וכדומה] גופותיהם של נפטרים יהודים ככל הנראה, תחילה לרמלה וממנה הובאו לקבורה בראשון לציון. נראה מנוסח המצבה, כי זו נוסחה והוקמה בידי אנשי "חברה קדישא" של המושבה, שידיעתם את השפה העברית הייתה חלקית בלבד.