יום ב', ט’ בטבת תשע”ט
    דף הבית  |  יצירת קשר  
תחזית מזג האויר
ביום הזיכרון לשואה ולגבורה התקיים בעין צורים מפגש גרעין מיוחד.במפגש ספר לנו חברנו אלימלך שטמלר את הקורות אותו ומשפחתו בימי השואה. אלימלך פעוט בן פחות משנתיים התגלגל בימים הללו ממקום למקום עד שעלה לארץ עם אמו ואחיו. הוא ידע שאביו נספה בשואה אך דבר לא מעבר לכך. בבית לא כל כך דברו על התקופה ההיא. בשנים האחרונות בלחץ בתו ונכדתו החל אלימלך לחקור את הנושא הוא הגיע בדרכים שונות בחריצות ובמסירות גדולים לאנשים, מסמכים, ספרים, מוסדות בארץ ומחוצה לה, וגילה סיפור מדהים המגולל בתוכו את סיפור משפחתו וסיפורה של יהדות בלגיה בעת ההיא. בעזרת מצגת נפלאה שערך מתאר אלימלך את העלילה ושופך אור על אותם ימים מהיבט אחר. ההרצאה המרגשת הותירה את כל הנוכחים פעורי פה ועוד זמן ארוך שוחחנו עמו על שקרה. בקשנו מאלימלך לשלוח לנו לאתר תקציר הסיפור ואנו מודים לו על כך ומשתפים את כל מי שנבצר ממנו להשתתף בארוע.

סיפורו של ילד שנולד בשואה וניצל מהשואה בבלגיה אלימלך שטמלר ב-10 במאי 1940 כבשה גרמניה את בלגיה תוך זמן קצר. יהודי בלגיה החליטו לברוח לצרפת ואתם ברחו הורי עם ילדיהם. בצרפת מצאה המשפחה מקום מגורים זמני באורוות סוסים. בסוף 1940 הגיעה מלכת בלגיה להסכם עם הגרמנים, שבו נקבע כי יהודים שגרו בבלגיה לפני הכיבוש יוכלו לחזור לבתיהם. סבתא, ההורים והאחים חזרו לביתם באנטוורפן. כשנתיים נשמרה הרגיעה בקרב יהודי בלגיה, ובמהלכה - ב-31 באוקטובר 1941, נולד בן שלישי למשפחת שטמלר - מרטין שטמלר (בישראל קראו לו אלימלך). ראשי האס. אס. שניהלו את השלטון בבלגיה, קיבלו הנחיה לנהוג מדיניות של הסוואה בכל הקשור לטיפול ביהודי בלגיה: ההנחיה הייתה להטיל על יהודי בלגיה מגבלות שימשכו כמה שפחות תשומת לב ציבורית ולא יעוררו אמפתיה מצד האוכלוסייה הבלגית כלפי היהודים. למשל, רק שנתיים לאחר הכיבוש הגרמני חויבו יהודי בלגיה לשאת את הטלאי הצהוב עם הסימן J. להבדיל מארצות אחרות, בבלגיה נמנעו הנאצים מהקמת גטאות ליהודים, שהמשיכו להתגורר בבתיהם בו גרו לפני המלחמה. שנתיים לאחר הכיבוש החלו הגרמנים ליישם את תכנית "הפתרון הסופי" - השמדת יהדות בלגיה. העיר אנטוורפן שבה התגוררה המשפחה נחשבה לאנטישמית, והשלטון המקומי נעתר לכל דרישות הגרמנים. יהודים לא הורשו לעזוב את בתיהם משעות הערב עד הבוקר, ואף לא הורשו להיכנס לגנים ולמקומות ציבוריים. הורי שהגיעו בשנת 1933 מגרמניה לבלגיה, קיבלו אזרחות בלגית. האזרחות הבלגית איפשרה למשפחה להיות מוגנת בשלב הראשון של יישום הפתרון הסופי בבלגיה. באחד מימי נובמבר 1942, הלשינו שכנים בלגים לנאצים שהוריי משַכּנים בביתם את סבתי מלכה-רבקה, שאינה בעלת אזרחות בלגית. עם היוודע הדבר, הגיעו אנשי הגסטאפו לקחת את סבתא. כעונש על החבאתה, נלקחנו כל בני המשפחה למשרדי הגסטפו. משם הועברנו למחנה הריכוז דוסין ששימש כמחנה מעבר - ממנו נשלחו יהודי בלגיה לאושוויץ. בינואר 1943 נשלחה סבתי במשלוח מספר 19 למחנה ההשמדה אושוויץ. אנחנו, בעלי אזרחות בלגית, נשארנו בינתיים במחנה הריכוז דוסין. החיים במחנה דוסין על פי סיפורו של אחי אליעזר במחנה הריכוז דוסין עברו כ-25,250 מיהודי בלגיה, מתוכם 5,430 ילדים. המחנה היה בנוי מבניין מלבני בן ארבע קומות, ובו חדרים גדולים עם מיטות רבות. השהות במחנה הייתה בתקופת החורף, והיה קר מאוד. אנשים שהו במחנה הריכוז תקופות קצרות (עד מספר שבועות) ולא עשו דבר. בימי ראשון ניסה אחי אליעזר להסתובב בזהירות סמוך לחדר האוכל של הגרמנים. באחת הפעמים פנתה אליו חיילת גרמניה ושאלה אותו: "ג'ינג'י, אתה רוצה מרק?" (אחי היה ילד ג'ינג'י יפה). בתגובה רץ אחי לקומה השלישית בה התגוררה המשפחה ולקח מאמא סיר ריק. הוא חזר בריצה אל החיילת שמילאה את הסיר במרק "אמיתי" וחם. המרק הספיק למספר ימים. סיפור החיילת והמרק חזר על עצמו מספר פעמים. אחי הגדול זוכר שבאחת מפינות הבניין היה חדר מעצר, שממנו נשמעו נביחות כלבים מפחידות - אמצעי איום בו השתמשו הנאצים כנגד העצורים. ביוני 1943, לאחר תשעה חודשי מעצר - אני תינוק בן שנה וחצי, שוחררנו לביתנו באנטוורפן ללא סבתא. היכן היה האח הקטן אלימלך, כאשר המשפחה הייתה במחנה הריכוז דוסין???? כאשר שמעתי את הסיפור מאחי שאלתי אותם היכן הייתי כאשר הם היו במחנה דוסין? האח הבכור מרדכי אמר שאיננו זוכר אם הייתי איתם במחנה. האח אליעזר אמר לי שבוודאות לא הייתי איתם במחנה ונמסרתי לפני כן למוסד קתולי. הצגתי בפניהם תעודה המאשרת שמרטין שטמלר היה אסיר פוליטי. אם כך היכן הייתי אסיר פוליטי? לאחר בירור הנושא במוזיאון השואה בבלגיה קיבלתי אישור רשמי ממשלת בלגיה שאכן הייתי אסיר במחנה הריכוז דוסין. תעודה המאשרת שמרטין שטמלר היה אסיר פוליטי חיפוש בארכיון השואה ביד ושם נמצאה תעודה בשפה הגרמנית שמציינת שאלימלך שטמלר שוחרר ממחנה הריכוז דוסין. כרטיס אסיר של ילד בן שנה ו-9 חודשים, במחנה הריכוז מלין אבא עוזב את הבית בספטמבר 1943 מחליטים הגרמנים ליישם את הפתרון הסופי גם על יהודים בעלי אזרחות בלגית. היהודים נקראים להתרכז במשרדי הגסטאפו. אבא אומר לאמא שילך לבדו לנקודת האיסוף. אמא מתחננת בפניו שלא ילך, והוא משיב לה שאם ילך לבדו ייתכן שהיא והילדים יינצלו. עוד אומר אבא לאמא, שאם לא יחזור שתברח עם שלושת הילדים ותחביא אותם במוסדות נוצריים. לפני שיצא למשרדי הגסטפו ביקש אבא מאחיי הגדולים לומר "שמע ישראל" בכל מקום בו ישהו, כדי שיזכרו שהם יהודים. ביום שישי לאחר הדלקת נרות שבת, הולך אבא לבדו למקום האיסוף בו התרכזו יהודי אנטוורפן. אחי הגדול, שהיה אז כבן שמונה, זוכר שעמד ליד החלון ובוכה. הוא רואה את אבא הולך ומתרחק, וחושב מדוע אבא הולך לבדו ואינו לוקח אותו לבית הכנסת. אבא הלך למשרדי הגסטפו ולא חוזר. זו הייתה ההתפצלות הראשונה של המשפחה. לאחר שאבא הלך, אמא לוקחת את שלושת הילדים ובורחת לדירת חברה בעיר אנטוורפן. לאחר מספר ימים במסתור, הלשינו שכנים כי בדירת החברה גרים אנשים לא מוכרים. באחד הלילות הגיעו אנשי הגסטפו לבית בו הסתתרנו ודפקו בחוזקה על הדלת. הם ביקשו מאמא לרדת עם הילדים למשאית הממתינה ליד הבית. אמי שדיברה גרמנית, מבקשת מהקצין זמן להעיר ולהלביש את הילדים. אנשי הגסטפו אומרים לאמא שהם הולכים לקחת אנשים אחרים ויחזרו תוך זמן קצר. אמא מעירה ומלבישה במהירות את שלושת הילדים. לפני שאנשי הגסטאפו חוזרים, אמא לוקחת אותנו ובורחת לשדה פתוח הנמצא בקרבת הבית. מרחוק אמא והילדים רואים את אנשי הגסטפו חוזרים לבית. לאחר מספר דקות הם רואים את אנשי הגסטאפו חוזרים למשאית ללא משפחת שטמלר. לאחר שאמי מצאה את המנזר בו שהיתי היא מבקשת מאנשי הבריגדה ששרתו בבלגיה, שיוציאו את הבן שלה מהמנזר. המשפחה מתפצלת שוב לאחר מספר שעות של המתנה בחושך בשדה הפתוח, אמא לוקחת שלושת הילדים לחבר בלגי שעבד עם אבא. החבר מעביר אותנו לארגון המסתיר ילדים יהודים. החבר לוקח אותנו לכומר קתולי שהחביא אותנו זמנית בביתו, עד שיושלמו הסידורים לקראת הפיזור שלנו במקומות נוצריים שונים. על מנת להסוות את זהותנו, מחליף הכומר את שם משפחתנו משטמלר לפלמינג ומפריד בין הילדים. אני הקטן, כבן שנתיים, מועבר למנזר קתולי בסביבות העיר אנטוורפן. אִמי ושני אחיי מועברים לנאמיר (Namur - עיר במחוז במרכז בלגיה) אל הכומר ג'וסף אַנדרֵיי, שהוכר על ידי "יד ושם" כחסיד אומות העולם, הודות לפעילות הרבה שיזם להצלת ילדים יהודים בשואה. שני אחיי, מרדכי ואליעזר, הועברו לשַטוֹ דֶה אוֹסְטֶמְרֶה - טירה בה שהו ילדים יתומים נוצרים ויהודים. הם זוכרים היטב שהיו משתתפים בתפילות יום ראשון בכנסייה, וכאשר אחי מרדכי היה הולך עם הקטורת לפני כומר הטקס, היה לוחש את תפילת "שמע ישראל". שני האחים שוהים בטירה כשנה וחצי, עד שחרורה של בלגיה מהכיבוש הגרמני בספטמבר 1944. לאחר המלחמה אני נשאר במנזר שמקומו לא ידוע לאמי בגיל שנתיים אני מועבר למנזר בעיר מֶכֶלֶן, שוהה במנזר כשנתיים (?) עם ילדים יתומים יהודים ונוצרים, עד לסיום המלחמה(?). אמי חוזרת אל הכומר אליו מסרה את ילדיה. היא מבקשת להחזיר לה את בנה הקטן - אותי. הכומר מסביר לאמי כי איננו יודע במדויק היכן נמצא בנה הקטן (3+). המצב הכלכלי לאחר המלחמה קשה ביותר. הכומר מציע שטובת הילד להשאירו במנזר. אמי איננה מוותרת וחוזרת מספר פעמים אל הכומר. הכומר מגלה לאמי שהדבר היחיד שידוע לו שהילד הועבר למנזר בעיר מֶכֶלֶן. אמי נוסעת לעיר מֶכֶלֶן ומתחילה לחפש ילד הנמצא באחד המנזרים בעיר. היא עוברת ממנזר למנזר. הנזירות במנזרים מבטיחות לה שמצב הילדים טוב ביחס לקשיים הקיימים בחוץ, אחרי המלחמה. הן מספרות שהילדים מקבלים אוכל, בגדים ומקום שינה וגם כמובן, … הילדים לומדים מנהגי נצרות ומתפללים בכנסיות הנמצאות בעיר. אמי איננה מוותרת וחוזרת לחפש את בנה. היא בודקת כל קבוצת ילדים היוצאת בימי ראשון מהמנזר בדרכה לתפילות בכנסיה. בתוך קבוצות הילדים קשה לה לזהות את בנה מאחר וכל הילדים בקבוצה לבושים באותם בגדים. באחד מימי ראשון היא עוקבת אחר קבוצת ילדים היוצאת ממנזר ומזהה פני ילד המזכירים לה את בנה הקטן. הייתי בגיל 4.5 (?). כל הילדים בקבוצה לבשו בגדים זהים ולכן היא איננה בטוחה שהילד שהיא מזהה הוא אכן בנה. אמי ניגשת לילד הנמצא בתוך שורת הילדים, פותחת את הכפתור העליון בחליפה וצועקת…. זה הילד שלי! זה הילד שלי! זה הילד שלי! אמי זיהתה אותי לפי כתם לידה שיש לי בצוואר.לאחר שאמי מצאה את המנזר בו שהיתי היא מבקשת מאנשי הבריגדה ששרתו בבלגיה, שיוציאו את הבן שלה מהמנזר. אני (4.5) בידיו של איש בריגדה מארץ ישראל - טוביה אטינגר מהעיר פתח-תקווה (פברואר 1946). לאור המצב הקשה שהיה לאחר המלחמה, הועברתי כשאר הילדים היהודיים שניצלו מהשואה, למוסד לילדים יהודים בבלגיה. בפברואר 1949 אמי ואני עלינו לישראל והשתקענו בעיר מלבאס - פתח תקוה.