יום ג', ג’ בטבת תשע”ט
    דף הבית  |  יצירת קשר  
תחזית מזג האויר
בכל חג יש לנו את מצוותיו המיוחדות, בנוסף למצוות כלליות של כל החגים, כגון אי עשיית מלאכה. לראש השנה יש רק מצווה אחת מיוחדת לה – תקיעת שופר. ליום הכיפורים – יש ארבע מצוות. לסוכות רק שתיים. ואילו לפסח יש שמונה מצוות ועוד תשע השייכות להקרבת קרבן פסח – יחד שבע עשרה מצוות. על עובדה זו ואחרות מדבר ד"ר אפרים יצחקי במאמרו לכבוד החג הבעל"ט. אחרי הפסח ישוב המדור לנושא: "שחרית של שבת"

פסח ד"ר אפרים יצחקי בכל חג יש לנו את מצוותיו המיוחדות, בנוסף למצוות כלליות של כל החגים, כגון אי עשיית מלאכה. חג הפסח לעומת שאר החגים מלא מצוות: לראש השנה יש רק מצווה אחת מיוחדת לה – תקיעת שופר. ליום הכיפורים – יש ארבע מצוות. לסוכות רק שתיים. ואילו לפסח יש שמונה מצוות ועוד תשע השייכות להקרבת קרבן פסח – יחד שבע עשרה מצוות. לכן ישנה מחלוקת בין הפוסקים, האם האמירה (פסחים ו, א): "שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלושים יום", היא רק לגבי הפסח בגלל ריבוי המצוות שבו או לגבי כל החגים. המיוחדות בחג הפסח היא לא רק ברבוי המצוות אלא גם בתוכנן של המצוות. נביא לדוגמא שתי מצוות מיוחדות ויוצאות דופן: א. ביעור חמץ. נאמר בתורה : (שמות פרק יג): "וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ", וכן (מות פרק יב): "שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם" . לא די ששאור לא ימצא בבית אלא "בכל גבולך", היכן גבולו של האדם? ועוד, את החמץ יש גם לבדוק, גם לבער וגם לבטל. ואע"פ שמן התורה בביטול סגי, כי שברגע שהאדם מבטלו ומפקירו אינו שלו ולא עובר עליו. חז"ל החמירו שצריך הכל, היות וחששו שהביטול תלוי במחשבתם של בני האדם, אולי ירע בעיני האדם שיש לו חמץ בשווי רב להפקירו. ואע"פ שאמר בפיו בלבו לא יחשוב כך ולא יבטלנו בלב שלם, לכן גזרו שגם יבדקנו וגם יבערו. ועוד חששו היות ואדם רגיל בו כל השנה אם יהיה בביתו שמא ישכח ויבוא לאכול ממנו. לכן צריך לבדוק אחרין ולבערו מן העולם, ואח"כ גם לבטלו שמא לא בדק יפה וימצא חמץ בפסח ויעבור עליו. ב. מצווה נוספת מיוחדת ויוצאת דופן היא: אכילת קרבן הפסח. נאמר בתורה: (שמות יב, מח): " וכל ערל לא יאכל בו" דורשים חז"ל במכילתא( דרבי ישמעאל בא - מס' דפסחא בא פרשה טו ד"ה וכל ערל): "וכל ערל לא יאכל בו. למה נאמר והלא כבר נאמר כל בן נכר לא יאכל בו אבל ישראל ערל שומע אני יהא כשר לאכול בפסח ת"ל וכל ערל לא יאכל בו". וחז"ל מוסיפים: להביא את שמתו אחיו מחמת מילה שאינו מומר לערלות. הירושלמי מספר על דו שיח שהתקיים בין אנטונינוס לרבי: (מגילה פרק ג דף עד טור א /ה"ב): אנטונינוס אמ' לרבי מייכלתי את מן ליויתן בעלמא דאתי א"ל אין א"ל מן אימר פיסחא לא אוכלתני ומן ליויתן את מייכיל לי א"ל ומה נעביד לך וכתיב ביה כל ערל לא יאכל בו כיון דשמע מיניה כן אזל וגזר. אנטונינוס אמר לרבי, האם תאכילני מהלויתן לעולם הבא? אמר לו רבי כן. אמר לא מן הכבש של קרבן הפסח אינך מאכילני ומהלויתן כן?! אמר לו מה אעשה לך, בפסח זו גזירת הכתוב ולא תולה בזכות, שאפילו צדיק גמור והוא ערל מפני שמתו אחיו מחמת מילה אסור לו לאכול בקרבן הפסח. כיוון ששמע שכ"כ חביבה מצוות מילה לפני הקב"ה הלך ומל עצמו. חז"ל דורשים פסוק זה "אחד ישראל מומר ואחד נכרי במשמע" ואילו אונקלוס דורש פסוק זה רק על ישראל, וכך הוא מתרגם: "וכל בר ישראל דישתמד לא ייכול ביה". מדוע ישראל מומר לא יאכל בו, הרי ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא, ולהפך אפילו ביום הכיפורים אנו מתירים להתפלל עם העבריינים. והגמרא אומרת, (כריתות ו, ב): "א"ר חנא בר בזנא א"ר שמעון חסידא: כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני קטרת". גם בסוכות אנו מאגדים את כל ארבעת המינים המסמלים את כל חלקי העם, בתוכם גם את הערבה שאין בה לא טעם ולא ריח, מדוע א"כ בפסח אוסרת התורה לעבריינים לאכול בקרבן הפסח? כמילתא דבדיחותא אומרים, שכאשר העבריינים והמשומדים רוצים להצטרף אלינו בצום ובתפילה, סימן שכוונתם אמיתית ואין להרחיק אותם. אך כשהם רוצים להצטרף לאוכל – בצלי אש שריחו מעורר תיאבון – עם זה נסתדר לבד. בעלי המוסר מסבירים: פסח הוא חג יצירת וגיבוש העם, כל הפרט הקשור בטבורו לעם שייך לעם. טומאה הותרה בציבור ושום דבר לא מקבל טומאה אם לא נתלש, כל זמן שהוא מחובר לשורשו אינו מקבל טומאה. וכן מים המחוברים טהורים ומטהרים (מקווה), אך מים שאובים (שנתלשו) אינם מקווה ואפילו פוסלים את במקווה. התורה מדגישה, "ואם נפש אחת תחטא" (ויקרא ד,כז; טו,כז), אם היא נפש אחת – מנותקת מעמה, יש סבירות גבוהה שאמנם תחטא. להיות עם פירושו בודדים מחוברים זה לזה בגוף ונפש. עניין זה מדגימים לנו מצוות הפסח – חג שבו הפכנו להיות לעם. מצה שמורה משעת קצירה – מרגע שנתלש מחיבורו יש לשמור עליו שלא יחמיץ. הגמרא מדגימה איך אופים את המצות (פסחים קטו, ב): "הוא מסיק ואשתו אופה", אומרים המדרשים, כדי להגיע להדור מצווה ושמירה קפדנית שהמצה לא תחמיץ צריך לפעול במשותף. גם קרבן הפסח יש לאכול בחבורה. ויש דעה בתלמוד שחבורה היא מינימום של עשרה – עדה שלימה. צריך לבער כל חמץ – כל מחשבה רעה כל פצול רעיוני בעם. לכן "כל בן נכר – שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים - לא יאכל בו". גם מצוות "והגדת לבנך" היא מצווה של קשר בין הדורות, של חינוך הדור הצעיר למניעת תלישותו משורשי האומה, שלא יהיה דור שאינו יודע לשאול גם קריעת ים סוף איחד את העם בחזרה בתשובה, וכך אומר המדרש בשמות רבה (וילנא) פרשה כא ד"ה ה הה"ד (שיר: א"ר ברכיה יפה היתה הקרבת פרעה לישראל ממאה צומות ותפלות למה שכיון שרדפו אחריהם וראו אותן נתייראו מאד ותלו עיניהם למרום ועשו תשובה והתפללו שנאמר ויצעקו בני ישראל אל ה'. בכל החגים אנו מברכים איש את רעהו ב"חג שמח" ובפסח ב"חג כשר ושמח", בפסח יש צורך גם בכשרות ולא רק במצרכי המזון שלא יגיע לחימוץ, אלא גם בהכשרת הלבבות, להבין את הקשר עם השורשים ובכך אי"ה נגיע לגאולה שלימה, בניסן נגאלו ובניסן עתידים להגאל. חג כשר ושמח.