יום ה', ה’ בטבת תשע”ט
    דף הבית  |  יצירת קשר  
תחזית מזג האויר
באמצע שנות התשעים של המאה התשע עשרה, נקנו אדמות הר-טוב ע"י אגודת "חובבי ציון" מבולגריה. לשם רכישת האדמות התאחדו אגודת חובבי ציון מסופיה עם אגודה מן העיר טאטר-פאזארג'יק, לאגודה אחת ואליהן הצטרפו אחר כך אגודות מערים אחרות. אגודה זו היא שיסדה את המושבה הר-טוב. תחילה עלו להתיישב שלוש משפחות: בני משפחת גירון, אלג'ים ובן בסט. לאחר הפסח נוספו אליהם משפחות רוביסה, בכר ולוי. אחד העקרונות של בני האגודה הייתה עבודה עצמית.

תולדות המושבה הר-טוב מרדכי אשל המאורעות שעברו על המושבה הר טוב במשך 52 שנות קיומה, לא סייעו בידה להישרד. מה שנותר בימינו ממושבה זו, שהוקמה בהרי יהודה במקום בו הם נושקים לשפלה, הן חורבות, בתים אחדים ומשטרה מנדטורית ממשפחת מצודות "הטיגרט", משטרה המכונה בשם "משטרת הר-טוב". [בעבר נקראה תחנת הרכבת הסמוכה [בקו יפו ירושלים], בשם "תחנת הר-טוב", ולימים "תחנת בית שמש", אולם משרכבת זו פסקה לפעול, לפני שנים אחדות, אין שם תחנה זאת נישא עוד]. באנציקלופדיה "מפה", וכן "במדריך ישראל החדש" הוקדשו למושבה זו מספר שורות, שאין בהם כדי לתאר את חשיבותה של נקודה זו בדברי ימי היישובים אשר הוקמו בימי העלייה הראשונה. מי יודע על ניסיונם הנועז של חלוצים מועטים, מקרב בני העדה הבולגרית, להיאחז בכל כוחם באדמה הגירית שבמורדות הרי יהודה , בתוך ים של כפרים ערביים, תוך ניתוק מוחלט מכל נקודה יהודית סמוכה? מי בכלל שמע על המושבה "המזרחית" של העלייה הראשונה, בה לא דברו אידיש כי אם לדינו? מושבה שלא נתמכה על ידי הברון רוטשילד, או פיק"א, מושבה שנאבקה בכל כוחה בקשיים שהיו מזומנים באותם הימים רק לחלוצים אמיתיים, שדבקותם בארץ לא ידעה גבול, נקודה שהועלתה באש במאורעות תרפ"ח תרפ"ט, אך מתיישביה חזרו אליה שנית. מושבה שנעקרה בימי מלחמת הקוממיות עד אשר חדלה להתקיים. כאמור גלי ההרס והחורבן שעברו על מושבה זו לא הותירו שרידים רבים, ובכל זאת זעיר פה זעיר שם ניתן למצוא שרידים מועטים מימיה הראשונים, שלאיתורם נדרש מאמץ מסוים. על אדמת המושבה הר טוב ניצב בימינו מושב עובדים "נחם", שתושביו הם מיוצאי תימן וקוצ'ין שבהודו. מושב עלה על אדמות הר טוב בשנת 1950 . בני הדור הצעיר במושב אינם מודעים לעובדה כי בין בתי מושבם מצויים שרידי בתי המושבה הר-טוב ושרידי חוות המיסיון הנוצרי הלונדוני, אשר ביקש לעשות נפשות לאמונתם בקרב יהודים. באחד הבתים הבודדים ששרדו מהר-טוב , [מבנה הנמצא בתחום חורשת מבני הישיבה התיכונית לשעבר], מצוי מוזיאון לתולדותיה. בגינה, על אחד מסלעי המקום ישנה כתובת זו: יד למייסדי המושבה הר-טוב משפחות - גירון כהן גרתי בן-בסט בן-ארויה לוי רוביסה צרפתי פרנג'י ארדיטי חזקיה עלו ביום א' טבת התרנ"ו במבנה המוזיאון רק הקומה הראשונה היא מקורית, ואילו הקומה השניה שוחזרה לאחר שקומה זו נהרסה אחר שהיישוב נינטש במלחמת העצמאות. מבנים נוספים נותרו עוד שרידים של מבנה אחד וגדרות מימי החווה החקלאית של המיסיון, ביתו של המתיישב אברהם בכר [שאף כתב ספר על מושבתו בשם "זיכרונות הר-טוב"], מעבר לכביש בית שמש – שער הגיא, [כביש מס' 38 ] מצויים שרידים נוספים, בהם: באר מבארותיה של המושבה, תחנת הקמח, בית החרושת להפקת תמציות צמחיות ודוד הקיטור שלידו, שרידי המקווה וחורבות בתי מתיישבים נוספים. כמו כן נותרו בגבולות המושבה שני כבשנים לייצור סיד, על אחד מהם הוצב השלט: "בית עלמין ארץ החיים". האגודה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים, רכשה את אדמות הר-טוב בשנת 1883 מערביי הכפר הערבי ארטוף, שנאלצו למוכרן מחמת העדר יכולת לפרוע את המסים לשלטונות העות'מנים. המיסיון ניסה להקים במקום מושבה חקלאית לפליטים יהודים חסרי כל מרוסיה ורומניה, במגמה להביאם תחת כנפי האמונה הנוצרית, אולם נסיון זה [שעורר את חמת היישוב היהודי] לא צלח. בסוף ימיה של המושבה המיסיונרית נותרו במקום 2 משפחות מיוצאי רומניה שספק אם התנצרו בפועל. באמצע שנות התשעים של המאה התשע עשרה, נקנו אדמות הר-טוב ע"י אגודת "חובבי ציון" מבולגריה. לשם רכישת האדמות התאחדו אגודת חובבי ציון מסופיה עם אגודה מן העיר טאטר-פאזארג'יק, לאגודה אחת ואליהן הצטרפו אחר כך אגודות מערים אחרות. אגודה זו היא שיסדה את המושבה הר-טוב. תחילה עלו להתיישב שלוש משפחות: בני משפחת גירון, אלג'ים ובן בסט. לאחר הפסח נוספו אליהם משפחות רוביסה, בכר ולוי. אחד העקרונות של בני האגודה הייתה עבודה עצמית. למן ראשית ההתיישבות סבלו המתיישבים מגניבות הפלאחים הערביים, מהכפרים הערביים הסמוכים "דיר-אבן" [מחסיה של ימינו], ו"בית מחסיר" [בית מאיר] שפשטו על יבולי המושבה, ואף לא היססו מלחדור לבתי המתיישבים ולנהוג ברכושם כרכוש הפקר. קשיים נוספים היו העדר טיפול והשגחה רפואית תושבים סבלו ממחלת הגרענת והמלריה שפגעה קשות בתינוקות וילדים, וכן העדר מים שהקשה על המתיישבים מלקיים אורח חיים סביר. המים הובאו מבאר שעמדה לרשות הכפר "אשווע" [היא אשתאול], בפחים וג'רות על גבי חמורים. בשנת תרנ"ו מנתה המושבה שבע משפחות, ובשנת תר"ס שתים עשרה משפחות שמנו 58 נפש. במושבה לא היה בימים ההם בית ספר, והילדים בטלו מתלמודם. האינוונטר החי מנה 16 שורים, 4 פרות, 4 חמורים, סוסים אחדים ועופות לצריכה עצמית. הקושי הגדול ביותר של המתיישבים היה הבידוד הגדול בגין העדר נקודה יהודית סמוכה. היישוב החקלאי הקרוב ביותר באותם השנים היה כפר אוריה. בין השנים תרס"ג – תרס"ט גדל היישוב, אך ההכנסות נותרו כשהיו. בגלל סכסוכי קרקעות עם הערבים תושבי הסביבה, אשר טענו לחזקה ובעלות על חלקים מאדמות המושבה, נמנעו המתיישבים מנטיעת מטעים, גם מי הבאר המועטים לא אפשרו חקלאות אינטנסיבית ראויה. גאוותם של המתיישבים מנעה מהם בקשות סיוע. כשביקר אוסישקין ביישובם בשנת תרס"ד שאלם בדבר עזרה נחוצה, ונענה "תודה לאל, אין אנו צריכים דבר". בעשור הראשון של המאה התשע עשרה הוחל בפיתוח מקורות פרנסה חלופיים לחקלאות, נבנתה תחנת קמח ונוסד בית חרושת לעצירת שמן אתרי מצמחי הזעתר, כן הוקם בית בד להפקת שמן זית. כבר באותם השנים היו שרפו ידיהם ונטשו את היישוב לטובת ישובים חקלאים אחרים ברחבי הארץ. שינויים לטובה בהר-טוב היו כאשר רכש א.ל. גולדברג, העסקן הציוני ומראשי "חובבי ציון" בוילנא, בשנת 1908 , אדמות בהר טוב במגמה לייסד בהן חווה ומשק חקלאי מעורב, שנבנו בתוך זמן קצר. מתיישבי המושבה קיוו אז למפנה במצבם. במיוחד הוטב מצבם לאחר שקיבלו הלוואה של 21 אלף פרנק מפיק"א, שאת תמורתה היה עליהם לסלק בתוך 25 שנה. הלוואה זו איפשרה לחקלאי המושבה לערוך נטיעות, לבנות בתים, לחפור בארות ולרשום האדמות על שמם בטאבו. בשנות העשרים נפתח בית ספר במושבה , שנעזר במחלקת החינוך של הועד הלאומי. אולם מספר התלמידים בכל כיתה היה מועט, ולא תמיד נענה ועד המושבה לדרישות מורי בית הספר וגן הילדים ותחלופת המורים הייתה גבוהה. כשנפתחה ספריה במושבה שמנתה 300 ספר, הייתה זו חגיגה של ממש לתלמידי בית הספר. החקלאות לא פירנסה את בעליה, ועל כן חיפשו האיכרים פרנסה חלופית. החל משנת תרפ"ה נבנו במושבה ארבע משרפות סיד, האבנים הועברו ממחצבות שהיו ממזרח למושבה על גבי גמלים, פחם הובא ברכבת, הסיד שיוצר שווק לקבלנים בתל אביב, שנזקקו לו לצורך בנית העיר. אולם, עקב ההוצאות הגדולות לא עמדו כבשנים אלו בתחרות, וחדלו לפעול, מה עוד שערביי הכפר מג'דל צדק שליד ראש העין סיפקו לקבלנים סיד במחיר זול יותר, מפאת קרבתם לפתח תקווה ולתל אביב. גם אבני חצץ סיפקה המושבה בעיקר לבניית כבישים. בשנת תרפ"ח הוחל בניסיונות רציניים לאיתור מקורות מים, אולם אלו נקטעו ע"י מאורעות תרפ"ט. במאורעות תרפ"ט עלו על הר-טוב פורעים מ"דיר אבן". תחילה נבזזו חוותו של גולדברג ובתיה הקיצוניים של המושבה, תגבורת צבא שהגיעה ברגע האחרון [מכיוון שער הגיא] מנעה התנפלות ערבית. אלו נסוגו לכפרם משהבחינו בצבא. למחרת היום ננטש המקום, לאחר שהכוח הבריטי עזב את הנקודה בטענה כי המהומות פשטו בנקודות רבות וכי עליו להמשיך ולסייר ביישובים נוספים. תחילה התבצרו המתיישבים בבניין תחנת הרכבת ואחר כך המשיכו לתל אביב, בה שהו פליטי הר-טוב כשנה, עד אשר שבו לבתיהם, אולם לא רבים היו החוזרים. מאורעות 1936 – 1939 , לא פגעו פגיעה של ממש בהר-טוב. ההגנה השכילה הפעם להעמיד לרשותם נוטרים חמושים. גם תחנת המשטרה הסמוכה סייעה במידת מה להגנתם. היישוב מנה בשנים אלו כ 17 משפחות ובסה"כ תשעים נפש, היו בו שמונה בתי אבן פרטיים ובנין ציבורי אחד. בקצה הצפוני של המושבה עמד בניין אבן בן שתי קומות של יצחק לוי, אשר שימש כחיץ בין הכפר הערבי ארטוף לבין המושבה, ממנו הייתה תצפית טובה לכל עבר. אולם, ביישוב לא היה טלפון, ארגז נשק מנה 5 רובי צייד, גם אקדח זיקוקין לא היה בידי מגיני היישוב, אשר אכלסו באחד מבתי המושבה שני שוטרים בריטיים ושני שוטרים יהודים. משפרצה מלחמת העצמאות הייתה המושבה שרויה במצור. ב 20.12.47 הותקף טנדר, ובו חמישה נוטרים ממשטרת הישובים העבריים בדרכו להר טוב. ההתקפה נמשכה 5 שעות ובסופה נפלו כולם. ב 16 בינואר 1948 באה למושבה קבוצה בת 40 איש מקריית ענבים, במגמה להגיע לגוש עציון הנצור, אולם הם נפלו בדרכם לגוש [הל"ה]. ביום 13.3.48 חודשו ההתקפות על התחבורה: שיירה שחזרה מהמושבה הותקפה ואחד המשוריינים ששקע בבוץ נפגע וכל 11 נוסעיו נהרגו. למחרת החלה הסתערות הערביים על המושבה, בה היו כל תושביה ושמונה כיתות לוחמים מחי"ש חולון, ת"א וירושלים. לאחר נפילת הגוש הוחלט במפקדת ירושלים כי על המושבה להתפנות, מחשש כי זו לא תעמוד בלחץ התקפות הלגיון הערבי, אשר חלק מכוחותיו שהה בבניין משטרת הר-טוב. ביום 16.5.48 , יומיים אחר נפילת גוש עציון פונתה המושבה. בחשכה עשו דרכם ברגל לכפר אוריה, אליה הגיעו עם שחר. ביום המחרת פלשו למושבה ערביי הסביבה, בזזו אותה והעלו את בתיה באש. הר טוב הייתה לתל. כך תם סיפורה של הר טוב, "מושבה אלמונית" בהרי יהודה.