יום ה', ה’ בטבת תשע”ט
    דף הבית  |  יצירת קשר  
תחזית מזג האויר
במפעל המלח שהוקם בעתלית בסיועה של חברת פיק"א, מצאו תעסוקה רבים מבין העולים החדשים בארץ באותם ימים. תודות למפעל המלח שהוקם במושבה הרדומה חל שינוי של ממש במושבה . פועלים רבים מבין עובדי המפעל התיישבו בעתלית, גם הוותיקים שבין האיכרים מצאו תעסוקה במפעל המלח והגדילו בכך את הכנסתם הזעומה.

מפעל "חברת המלח" בעתלית מרדכי אשל בתוככי הישוב "עתלית" מצוי אחד המפעלים התעשייתיים הראשונים שנבנו בארץ ישראל. הכוונה למפעל המלח אשר הוקם במושבה זו בשנת 1922 על ידי המהנדס ישראל קסל. הישוב בעתלית הוקם ע"י יק"א בשנת 1903 כמושבה חקלאית, דוגמת אחיותיה בת שלמה ומאיר שפיה, אולם מושבה זו לא הצליחה להתבסס ושנים רבות קפאה על שמריה. על תושביה הראשונים נמנו חמש משפחות מזיכרון יעקב. תחילה נקראה המושבה גם אטליט ויש שכתבו את שמה עטלית. נראה שמקור שמה של המושבה היה חורבה סמוכה לישוב אשר שמה התורכי היה חרבת עתלית . בשנת תרע"ד [ 1913 ], בעת מסע הרבנים בראשותם של הראי"ה קוק והרי"ח זוננפלד, נמצאו במושבה י"ב משפחות בסך הכול, וזאת כעשר שנים לאחר הקמתה. מוסדות הציבור שנמצאו באותם הימים במושבה היו בית כנסת ומקווה טהרה שעמד בשיממונו. ועד המושבה פנה לרבנים וביקשם כי יתנו שם עברי למושבה נושא זה גרם לפולמוס מקומי. הרב קוק, שבאותם ימים היה רבה של יפו והמושבות הציע לקרוא למושבה בשם תרומיה, הצעה שנתקבלה על ידי ועד הישוב, כעולה מתוך חותמת ועד המושבה באותם הימים . בפועל אין צורך לומר כי שם זה נשכח. המושבה עתלית סבלה סבל רב, בעיקר בשל מחסור במים מתוקים. בקידוחים שנעשו במקום נמצאו מים מליחים שלא התאימו לשתיה ולגידולי שדה . האזור היה ביצתי ולפיכך סבלו המתיישבים מנגע הקדחת, אך גם מסביבה ערבית עוינת [ ממש לא מפתיע]. ד"ר הלל יפה שהיה רופאם של תושבי זיכרון יעקב , חדרה ועתלית כותב ביומנו [ ביום 4.10.1909 ] על עתלית ומתיישביה את הדברים הבאים : " מצבה הסניטרי של עתלית נואש. מלבד הדנגה [סוג מחלה], שלא פסחה על שום בית, חדורים התושבים מלריה ויש חששות רציניים בעתיד הקרוב. האקלים רע, מצב הבתים, מצב באר המים, סידור עבודת חריש עמוק ליד הבתים, העדר כל שרות רפואי, חוסר כל סולידריות בין התושבים , הכל יוצר אווירה קשה ומוטב שכולם ילכו מכאן. רק עתה חזרתי מאירופה, הנני חולה עדיין, אבל יש ברצוני לסדר דבר למען עתלית. בית החולים מלא חולי עתלית – הוא פשוט מצילם ממוות. ….. דרוש לי קרדיט של 500 – 600 פרנק לשם עזרה רפואית. צריך שיהיה עוזר חובש בעתלית מלבד זאת על החובש המומחה מזיכרון יעקב לבקר אחת לשבוע בעתלית . הוא יבדוק התושבים ויעשה זריקות חינין למען הציל התושבים ממגפת שחור השתן…. …. חשוב היה לדאוג קצת למצבם החומרי של התושבים ולתת להם הלוואות כדי שיקבלו מזון מבריא – דבר החשוב מאד לבריאותם….". בשנת 1907 נבנו במושבה 12 בתים ורפתות למשפחות המתיישבות. כל משפחה קיבלה בית בן שני חדרים, רפת ו - 240 דונם, מהם היה עליהם להתפרנס . עד עצם היום הזה ניתן לראות ברחוב המייסדים שבעתלית את בתיה הראשונים של המושבה , אף כי במקומות מסוימים עומדות כיום על חורבות בתי הראשונים וילות מהודרות. נראה שתפנית דרמטית במצבה של המושבה החלה להתרחש עם הקמת מפעל המלח בעתלית בשנת 1922 , עד אשר מלח היה לשם נרדף לעתלית. בסמוך לבנין המנהלה של מפעל המלח בעתלית, [מפעל המייצר מלח לשימוש ביתי ולשימושים אחרים , על ידי שאיבת מי ים לבריכות רדודות, בהן נותר המלח לאחר התאדות מי הים], מצוי קיר עשוי אבנים עליו לוח נחושת בו הכיתוב דלהלן: והנה הצבנו היד לאשר היה והנו ולאשר היו ואינם את מפעל המלח בעתלית יזם, תכנן והקים המהנדס ישראל קסל [ 1870 – 1936 ], אשר ביקר לראשונה בא"י בשנת 1911 , ובשנת 1920 עלה ארצה עם משפחתו. ישראל סקל היה יליד אחת העירות בפלך מינסק שברוסיה הלבנה, קיבל חינוך מסורתי מאביו, שהיה תלמיד חכם ואף חיבר ספר תורני בשם "פשטיא דקראי". בנערותו למד בביה"ס הראלי במינסק והחל מגיל 13 החל מפרנס עצמו מהוראה לתלמידים בני גילו ואפילו בוגרים ממנו. לאחר שחסך די כסף ללימודיו נסע לברלין, שם למד בפוליטכניקום המקומי. את לימודיו כמהנדס סיים בשנת 1895 בעיר דרזדן. בגמר לימודיו נסע לעיר ממל והחל עובד כפועל בבית חרושת לתעשיית מכונות, בעיר זו עשה שנתיים. בהיותו בן 25 שב למינסק והקים ביח"ר ליציקה ולתעשיית מכונות – מפעל אותו ניהל במשך 21 שנה. לאחר עלייתו ארצה התגורר בתל אביב עד שנת 1924 . בתקופה זו סייע לפנחס רוטנברג, מקים חברת החשמל הארץ ישראלית, בהקמת תחנת הכוח החשמלית הניצבת עד היום ברחוב החשמל בתל אביב. לאחר הקמת חברת המלח בעתלית עבר להתגורר בחיפה. במפעל המלח שהקים בעתלית בסיועה של חברת פיק"א, מצאו תעסוקה רבים מבין העולים החדשים בארץ באותם ימים. תודות למפעל המלח שהוקם במושבה הרדומה חל שינוי של ממש במושבה . פועלים רבים מבין עובדי המפעל התיישבו בעתלית, גם הותיקים שבין האיכרים מצאו תעסוקה במפעל המלח והגדילו בכך את הכנסתם הזעומה. ישראל קסל ניהל את מפעלו בעתלית במשך 12 שנה , כאשר מידי בוקר היה נוסע ברכבת מחיפה עד עתלית ושב מן המפעל ברכבת לחיפה בתום יום עבודתו . בצוואתו ציווה לקוברו בבית העלמין בעתלית, בית עלמין הנמצא בשטח המפעל . קברם של ישראל ורעייתו הם הבולטים שבין מצבות הנפטרים , זאת בשל "האהל" הנטוע מעל קברם ושני עצי התמר שניטעו לצד קבריהם. על מצבתו, העשויה לוח נחושת, נחרט: פ"נ ישראל בה"ר אברהם קסל חכם חרושת יוזם ויוצר בונה חורבות א"י מיסד חברת המלח תר"ל – תרצ"ו 1870 – 1936 . מפעל המלח בעתלית ממשיך לפעול עד ימינו. המושבה עתלית שינתה פניה ללא הכר. בשנת ,1973 במלאת 70 שנה למושבה, מנתה אוכלוסיית היישוב 3000 תושבים. בני הישוב הותיק, ילידי עתלית, היו 12 אחוזים מתושבי המקום, בעוד השאר היו בעיקר תושבים שעלו ארצה אחר קום המדינה ובניהם . כיום מונה עתלית כ 5000 תושבים ועוד היד נטויה .