יום ה', ה’ בטבת תשע”ט
    דף הבית  |  יצירת קשר  
תחזית מזג האויר
אחרי שגם מבוגרים החלו להתחפש ולעבור בעיר במסכות גם בלילה יצאה פקודה שעל המתחפש לקבל רישיון וכרטיס זיהוי, אבל מי יחשוב על כך לפני הפורים, ורבים התחפשו ללא רשיון. פגע שוטר ביהודי, גבר אלים, ותבע ממנו שיראה כרטיס הזיהוי, טוב, ענה לו היהודי המבושם, תלוויני אל פנס הרחוב ונראה. הגיעו לפנס, הסיר האיש את המסוה מעל פניו, פשט את ידו וסטר על לחיו של השוטר, החוגר חרב. נבהל השוטר וגמגם: סליחה פאניצ'קו (אדון חביב בפולנית), לא ידעתי, שזה אתה.

חג הפורים בשנות השמונים של המאה ה-19 בעיירות יהודיות בדרום אוקראינה מרדכי אשל הרב ד"ר אברהם יעקב ברוור, היה ד"ר להיסטוריה וגיאוגרפיה מאוניברסיטת וינה, ובארץ החל משנת תרע"ג היה מורה בביה"ס לבנים "למל" תחת הנהלתו של אפרים כהן רייס. עמו עבד גם דוד ילין, מי שלימים הקים את בית המדרש והסמינר למורים הקרוי בשמו גם כיום. הרב ד"ר ברוור הוא שהכין את האטלס הראשון של הארץ בהסתמך על מפות טופוגראפיות בריטיות שהועמדו לרשותו. לימים אנו עשינו שימוש באטלס של בנו ד"ר משה ברוור, בלימודי גיאוגרפיה. פורים בעיר סטריי stryj)) מדרום לעיר המחוז לבוב (למברג). "בפורים המתה העיר מקבצנים מתחפשים ומקבצנים גלויי פנים, המחזרים על הפתחים. הקבצנים המקצועיים בטלו בפורים באחד במאתיים, כי כדי לקבץ לצרכי הפסח יצאו לא רק מלמדים ועוזריהם, שמשים, שוחטים (לא לעצמם קבצו נדבות) וכל מיני בריות נחשלות, אלא אפילו עובדים לא התביישו לפשוט יד בפורים. מלפנים היו בין המתחפשים חבורות של מציגי "מחזות פורים", פורים-שפיל באידיש, שמקורם עוד מימי הביניים. בימי עוד שרו כל השנים פיסקאות מן יוסף-שפיל ומאחשורוש-שפיל, אבל איני זוכר שהציגו מחזות אלה, יתכן שהיו עוד, אבל להורי מעוטי היכולת לא באו, ובפרט שישבנו בכפר עד סוף המאה. חושבני שהתיאטרון, שהופיע אמנם לעיתים רחוקות בעירנו והציג מחזות גולדפאדן (מחזאי אידישיסטי נודע בפולין באותם הימים), דחק את מחזות פורים, כי מי שראה מימיו תיאטרון לא מצא עוד חפץ בחרוזי הפורים ובנערים משחקים כביכול. בתיאטרון האידי שמקומו הקבוע היה בלבוב בקרתי לכל היותר פעמיים. בראשית המאה ה-20 החלו אנשים ונשים להתחפש בפורים לא לשם קבצנות, אלא לבידור בנשף ציבורי. אולם נאה להצגות ונשפים היה בעיר. ספרו על בעל-בית קמצן שהלך להצגה באולם ודרשו ממנו שישאיר את מעיל הפרווה במלתחה וישלם בעד זה. להצגה הבאה לקח אתו מסמר ואבן, כדי לתקוע המסמר בקיר, המצויר בצבע שמן, ולתלות בגדו על המסמר ולא יצטרך למסרו למלתחה, ואין זו הלצה, כך היו השגותיהם של בעלי-בתים לחסוך אגורה. אחרי שגם מבוגרים החלו להתחפש ולעבור בעיר במסכות גם בלילה יצאה פקודה שעל המתחפש לקבל רישיון וכרטיס זיהוי, אבל מי יחשוב על כך לפני הפורים, ורבים התחפשו ללא רשיון. פגע שוטר ביהודי, גבר אלים, ותבע ממנו שיראה כרטיס הזיהוי, טוב, ענה לו היהודי המבושם, תלוויני אל פנס הרחוב ונראה. הגיעו לפנס, הסיר האיש את המסוה מעל פניו, פשט את ידו וסטר על לחיו של השוטר, החוגר חרב. נבהל השוטר וגמגם: סליחה פאניצ'קו (אדון חביב בפולנית), לא ידעתי, שזה אתה. וכעת הנך יודע כבר, השיב היהודי ובכן לך לעזאזל. ביום הראשון, יום שבתם של הנוצרים, בא השוטר לביתו של אותו יהודי – לא לאסרו, אלא להזמינו לכוס שכר, כדי לכפר על עוונו שהעיז להטריד את ה"אדון" ביום שמחתו. יהודי גבר אלים עממי לא פחד מפני שוטר, אבל גביר פחדן נהג כבוד אף בשוטר מעשה-ידיו. אחד העשירים החדשים בעיר, היה חבר במועצה העירונית, אף על פי שלא היה בקי בכתב לועזי וגם בעברית היתה ידו כבדה מידי, פנה אליו אחד הסבלים בבקשה: אדוני כבר כשל כוחי מלהיות סבל, רחם-נא עלי ועל ילדי והשתדל שימנוני לשוטר, השוטרים היו ברשותה של העירייה, ושכרם היה קטן משכרו של חוטב עצים. השתדל אותו עסקן והסבל היה לשוטר, לבש מדים וחרב וחגורה על מתניו. למחרת, כשיצא חבר המועצה היהודי מישיבת המועצה, ראה שוטר עומד בשער בית העיריה הסיר את כובעו ודרש בשלומו. אמרו לו חבריו: השוטר הוא פלוני אלמוני שסייעת בידו ועשיתו שוטר. מה זה משנה, השיב, והרי הוא שוטר. לשוטר חלקו היהודים כבוד מנעוריהם. הרא"מ ליפשיץ (מי שייסד את סמינר "מזרחי" למורים בירושלים) היה מספר על רב בעיירה, שהתפלל לשלום המלכות וכה אמר: יהי רצון שהקיסר והקיסרית יחיו ויהיו בריאים, וגם השוטר פלוני שבעירנו". יש לשים לב לעובדה כי המתאר כולל בתיאורו את העובדה שאנשים נהגו להתחפש בפורים, כבר בימים ההם. אך עיקר השמחה נבע מעריכת נשפים בהם הוצגו הצגות מסורתיות, כגון: יוסף ואחיו, מכירת יוסף והתגלותו בפני אחיו, וכן תיאור המלך אחשוורוש, ארמונו, משתאותיו, שריו, מעשי אסתר ומרדכי, לצד הצגות חדשות. עם זאת אין תיאורו כולל בחירת רב פורים ודרשתו המפולפלת שהצטיינה בחריפות והומור, ובדרך כלל לגלגה על ראש הישיבה המקומית או על רבה של העיירה. כן אין הכותב מצא לנחוץ לתאר את מנהג משלוחי המנות וסעודת פורים, דבר, שכל הנראה, לא הרשימו במיוחד. הואיל ו-30 יום קודם לפסח מתחילים לעסוק בהלכות חג זה, נהגו באותה עיירה, כמו גם בכל מזרח אירופה ש"בתחום המושב", להתחיל באפיית מצות בראשון בשבת שלאחר חג הפורים. כל בעלת בית הייתה קונה קמח לפסח ומתקשרת עם אחד מאופי המצות שבעיר, לא האופים הקבועים של כל ימות השנה. כל ההכנות לאפייה נעשו בידיים. מצה שמורה אפו לחוד. מצת-מצווה ללילות הסדר אפו חסידים ואנשי מעשה בערב פסח, והלל אמרו בשעת העבודה כהקרבת הקרבן במקדש. "את שומן האווזים לפסח (גריבנעס) הכינו בעלות הבית עוד באמצע החורף, הורדת קדרות-פסח מהעלייה, כדי להתיך שומן וכל מעשי הזהירות שלא "יחמץ" השומן, היו לילדים זכר לפסח. עבודת פרך עבדו בנות ישראל בין פורים לפסח בהכנות לפסח, בניקוי הבית וכליו, בהגעלת ובהכשרת וקנית כלים חדשים, והכנת חמיצת-סלק. בבתי עניים לא נפתחו החלונות כל החורף שלא לצנן הבית. הפסח הכניס גם לדירות של חדר אחד אויר וניקיון. הבעל והילדים היו בגלות אצל בעלת הבית, שהקפידה על חשש משהו של חמץ יותר מכל פוסק מחמיר". מעשה במשלוח מנות בעיירה כתריאליבקה תיאור משלוחי מנות בעיירה מזרח אירופית הסמוכה ל"קייב" בירת אוקראינה, מצוי בספרו של "שלום-עליכם" 'ימים טובים'. מפאת אורכו של הסיפור מובאת כאן תחילת הסיפור בלבד ככתבה וכלשונה . את המשכו יקראו החברים המעוניינים בכך ע"פ המפורט להלן. "זה שנים רבות אשר לא היה בכתראליבקה יום-פורים בהיר וצח וחם, כיום הפורים הזה. הקרח הקדים להפשיר, והשלג נמס והיה ליון-מצולה, המגיע עד הברכיים. החמה זרחה. נשבה רוח טחובה. עגל פותה התברך בלבבו, כי ריח אביב נודף באויר העולם, ועמד לגעות בחצר בעליו. .. ברחובה של עיר קלחו שלוליות דקות ונפתלות, מעקלות שבילן רצות ומשתפכות אל המדרון, סוחפות בשטף מרוצתן כל כפיס של עץ וכל קנה קש וכל פיסת נייר. לאשרם של הכתריאלים, עדיין לא השיגה ידם לאפות מצות, שאלמלא כן אפשר היה לטעות ולחשוב כי לא יום פורים היום , אלא ערב פסח. בטבור העיר, בעצם הביצה הכתריאלית נזדמנו שתי בתולות, ששם שתיהן נחמה, - אחת שחורה ובריאה, שגבות עיניה עבותות ואפה עבה וקצר, ואחת לבנה וחולנית, ששערותיה אדומות ואפה דק ומחודד; אחת יפה וחשופת שוקיים שחורות, ואחת נעולה כביכול, אלא שנעליה פוצות פה ומצפצפות. אוי להן לבריות מעלבונן של נעלים אלו. כשאתה מהלך, הרי הן משכשכות וסוליתן נגררת בקרקע, חובטות וטופחות על כל פסיעה ופסיעה, ... עליהן אמר החכם: אשרי האיש ההולך יחף !... שתי הבתולות נשאו טסים בידיהן עם משלוח מנות. כל טס מכוסה מפית לבנה. שתיהן הניפו את המנות לפניהן, כנושאות אותן לראווה לעיני העוברים והשבים. משראו אשה את חברתה, עמדו הבתולות בדרכן. אה, נחמה ? אה, נחמה ? לאן את הולכת נחמה ? כיצד לאן אני הולכת ? נושאת אני משלוח-מנות. למי את נושאת משלוח-מנות? למי ? הלא לבעליך. ואת, נחמה, לאן תלכי ? כיצד לאן אלך? הלא עיניך הרואות, כי נושאת אני משלוח- מנות. ולמי את נושאת משלוח-מנות ? למי ? הלא לבעליך. מעשה יפה, חי נפשי ! כל השומע יצחק! הראיני איפוא את משלוח המנות שלך, נחמה ? ואת הלא תראיני את משלוח-המנות שלך, נחמה ? ושתי הנחמות תרו בעיניהן ובקשו להן מקום לשבת בו רגע. והאלוהים זימן להן את מבוקשן. ראו כורת של עץ ליד אחת האכסניות, ונשאו את רגליהן בטיט–חוצות והלכו וישבו על אותו הכורת, הניחו את הטסים על ברכיהן, הרימו מעליהם את הלוט והסתכלו אישה במנת חברתה.... משלוח המנות אשר נשאה נחמה האדומה, כלל בקרבו: אוזן המן אחת גדולה ונהדרה ממולאה שומשומין: שתי עוגות מתוקות אחת גומה באמצעיתה, ממולאה פתיתים, ואחת עגולה, מנוקדת יפה ועשויה מעשה פיתוח, דובשן מסוכר אחד וצימוק נעוץ באמצעיתו, חתיכה מרובעת של טרית, חתיכה יפה של לחמניה מצומקת, שני לחמי-מלכות קטנים, ופרוסה הגונה של דובשן שיפון שבשנה זו עלה יפה בידי זלדה יותר מבכל השנים הקודמות, אם מפני שהקמח עצמו משובח היה, או מפני שהדבש דבש טהור היה, אם מפני שהדובשן בכללו נאפה היטב, או מפני שטפחוהו יפה בשעת לישתו – ואולם הדובשן יצא מן התנור הדור במראהו, רך וטוב, ככסת זו הרכה והגמישה.... משלוח-המנות, אשר נשאה נחמה השחורה, כלל בתוכו: חתיכה ראויה להתכבד של כרוכית; שני דובשנים גדולים מסוכרים, דובשנית אחת יפה, שתי עוגות מתוקות, שתמונת דג מנוקדת עליהן משני עבריהן ובאמצעיתן זרועות פתיתים קטנות מתוקות, ושני פריגים גדולים, שחורים ומבהיקים, שניהם מתובלים בגרעיני אגוזים ומטוגנים יפה בדבש. וממעל לכל הכבודה הנהדרת הזאת הזהיר והתנוצץ בפנים צהובות ושוחקות תפוח זהב גדול ומבושם שריחו נדף למרחוק...." את המשך סיפורו של שלום עליכם ומה עלה בגורל משלוח-מנות זה, משאיר אני לקורא המתעניין, אשר בוודאי יופתע מסופם של משלוחי-מנות אלו. להרחבה ראו: "זכרונות אב ובנו" מאת ר' מיכאל הכהן ברוור ובנו ד"ר אברהם יעקב ברוור. הספר ראה אור בהוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, בשנת 1966. ימים טובים, ספרית דביר לעם, תל אביב. תשכ"ב. עמודים קמ"ג – קנ"ח. בתרגום י' ד' ברקוביץ. מודיעין, כ"ז באדר ראשון תשע"ו, השביעי במרץ 2016.