יום ג', ג’ בטבת תשע”ט
    דף הבית  |  יצירת קשר  
תחזית מזג האויר
לקראת חג הפורים לוקח ד"ר אפרים יצחקי פסק זמן מסדרתו "שחרית של שבת" ומביא מאמר העוסק ב "תענית אסתר". מעניין שיום זה – י"ג באדר, מופיע במקורותינו כיום שמחה שאסור להתענות בו גם אם נאמר שמגילת תענית בטלה לאחר החורבן ורק בתקופת האמוראים, כיצד נהגו עם תענית אסתר לפני החורבן ובתקופת התנאים? על אלו ואחרים בגוף המאמר.

תענית אסתר ד"ר אפרים יצחקי המנהג בימינו להתענות ביום י"ג באדר – יום לפני פורים, לתענית זו אנו קוראים תענית אסתר. מעניין שיום זה – י"ג באדר, מופיע במקורותינו כיום שמחה שאסור להתענות בו: מגילת תענית ל':[1] בתליסר ביה (=בשלושה עשר בו - באדר) יום ניקנור. הסכוליון שם: אמרו על ניקנור – פולמורכוס אחר מאפרכיא של מלכי יונים היה והיה עובר לאלכסנדריא. בכל יום ויום היה מניף ידו כנגד ירושלים וכנגד בית המקדש ומחרף ומגדף ומנאץ ואומר: מתי יפלו בידי ואהרוס את המגדל הזה. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום – נכנסו לחילות שלו והיו הורגין עד שהגיעו לקרוכין שלו, וחתכו את ראשו וקצצו את בהונות ידיו ורגליו, ותלאוהו נגד ירושלים וכתבו מלמטן: הפה שדבר בגאוה וידים שהיו מניפות נגד יהודה וירושלים על בית המקדש, נקמה זו תעשה בו. באותו יום עשאוהו יום – טוב. סיפור המעשה מובא גם בבבלי במסכת תענית (יח ע"ב) בצורה דומה מאד: מאי ניקנור ...? דתניא: ניקנור אחד מאפרכי יוונים היה, ובכל יום ויום היה מניף ידו על יהודה וירושלים, ואומר: אימתי תפול בידי וארמסנה וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, קצצו בהונות ידיו ורגליו ותלאום בשערי ירושלים ואמרו: פה שהיה מדבר בגאוה וידיים שהיו מניפות על ירושלים - תעשה בהם נקמה. גם בירושלמי (תענית פרק ב הלכה יב) מובא הסיפור: יום תלת עשר ביה יום ניקנור. מהו יום ניקנור? שלטון משל מלכות יוון עובר לאלכסנדריאה וראה את ירושלם וחירף וגידף וניאץ ואמר בשובי בשלום אתוץ את המגדל הזה. ויצא אליו אחד משל בית חשמוניי והיה הורג בחיילותיו עד שהגיע לקרובין שלו, וכיון שהגיע לקרובין שלו קטע את ידו וחתך את ראשו ותחבן בעץ וכתב מלמטן הפה שדיבר באשמה והיד שפשטה בגאוה ותליין בקונטס נגד ירושלם. בספר חשמונאים א' (ז מג-מט) הספור מובא כך: ויאסרו המחנות במלחמה בשלושה עשר לחודש אדר וינגף מחנה ניקנור ויפול הוא ראשון במלחמה. וכראות מחנהו כי נפל ניקנור וישליכו נשקם וינוסו וירדפו אותם דרך יום אחד מחדשה עד לבוא גזר ויריעו אחריהם בחצוצרות התרועה ויצאו מכל כפרי יהודה מסביב ויסובו אותם ויפנו אלה נוכח אלה ויפלו כולם בחרב ולא נשאר בהם אחד, ויקחו את השלל ואת הביזה ואת ראש ניקנור כרתו ואת ימינו אשר שלח בגאון, ויביאום ויתלום על יד ירושלים, וישמח העם שמחה גדולה, ויקיימו לעשות שנה שנה את היום הזה בשלושה עשר לאדר. הספור מובא גם בחשמונאים ב' (טו לה-לו): ואת ראש ניקנור צוה (יהודה המכבי) להוקיע על המצודה למען יראה לכל ויגלה את ישועת ה'. ויגמרו כולם בלב אחד לבלתי הניח את היום ההוא בלתי מצוין, כי אם לחוג אותו בשלושה עשר לחודש שנים עשר, אדר שמו, בלשון ה', יום אחד לפני יום מרדכי[2]. לפי כל המקורות הארץ ישראלים וגם הבבלים יום לפני פורים = י"ג באדר אין להתענות בגלל יום ניקנור. גם אם נאמר שמגילת תענית בטלה[3] היינו לאחר החורבן ורק בתקופת האמוראים, ואם כן, כיצד נהגו עם תענית אסתר לפני החורבן ובתקופת התנאים? כדאי להעיר כאן פרט חשוב נוסף, שתענית זו – בי"ג באדר לא מוזכרת בתלמודים. ראשונים רבים מדברים על תענית זו, נביא את האבודהם[4] שמסכם את הענין בקיצור: אבודרהם,[5] סדר תפילת התענית: ... עוד מתענין בי"ג באדר הסמוך לניסן ואינו מפורש בכתוב ולא בתלמוד אלא החכמים האחרונים תקנוהו אחר חתימת התלמוד. וכתב אבן הירחי[6] שאינו לשם זכר תענית אסתר שהרי אין אנו מתענין ג' ימים לילה ויום. ועוד שאותם בפסח היו שנאמר (אסתר ד, יז) ויעבור מרדכי ויעש ככל אשר צותה עליו אסתר מלמד שעבר יום ראשון של פסח בתענית והמן נתלה בששה עשר בניסן זכר לדבר (יהושע ה, יב) וישבות המן ממחרת. ואין התענית אלא על שם ויקהלו היהודים אשר בשושן בי"ג בו ... ולכך אין מתענין אלא יום אחד. האבודרהם קובע שתענית זו (=תענית אסתר) אינה בנ"ך, ולא בתלמוד. תענית זו נקבעה לאחר חתימת התלמוד. כמו כן קובע האבודרהם שתענית זו אינה תענית אסתר וגם לא לזכר תענית אסתר. תענית זו היא לזכר ויקהלו היהודים – היום שבו עמדו היהודים על נפשם והרגו "בְּשֹׂנְאֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם. בְּיוֹם שְׁלֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר" וגו'. אם כן, שתענית זו אינה מפורשת בכתוב ולא בתלמוד וגם לא לזכר תענית אסתר, נשאלות כמה שאלות: א. מתי תוקנה תענית זו ומדוע? ב. מדוע לקרוא לה "תענית אסתר", ולא תענית "ויקהלו"? ג. האם אף פעם לא צמו תענית לזכר "תענית אסתר"? מסכת סופרים[7] יז, ג: [לפורים] שלשת ימי הצום, אין מתענין אותן רצופין אלא פרודין, שני וחמישי ושני, ורבותינו שבארץ ישראל נהגו להתענות אחר ימי הפורים, מפני ניקנור וחביריו, ועוד שמאחרין בפורענות ואין מקדימין. שם כא, א: מנהג רבותינו שבמערב להתענות שלשת ימי צום מרדכי ואסתר פרודות, ולאחר פורים, שני וחמישי ושני. ולמה אין מתענין אותן בחדש ניסן, מפני שבאחד בניסן הוקם המשכן, ושנים עשר נשיאים הקריבו קרבנם לשנים עשר יום, יום לכל שבט ושבט, וכל אחד היה עושה ביומו יום טוב; וכן לעתיד לבא עתיד המקדש להבנות בניסן, לקיים מה שנאמר, אין כל חדש תחת השמש. לפיכך אין אומרים תחנונין כל ימי ניסן, ואין מתענין עד שיעבור ניסן. ממסכת סופרים אנו למדים, שבעבר צמו שלושה ימים לזכר תענית אסתר, שהרי גם אסתר צמה שלושה ימים. היא צמה בפסח, אך אין אנו יכולים לצום כמותה, בגלל החג. והיות שלא נהוג לצום בכל חודש ניסן, נקבע לצום בין פורים לר"ח ניסן. וכדי לא להכביד יותר מדי על הצבור צמו שלושה ימים פרודים, שני, חמישי ושני. ובכך נוצר הקשר בין הצום (שהיה בפסח) לבין נס ההצלה (שהיה בפורים). מנהג זה מובא גם במחזור ויטרי עמ' 117: ואע"פ שאסתר ציוותה להתענות ג' ימים לא רצו להכביד על הצבור אלא יום אחד. אבל בראשונה היו נוהגים להתענות ג' ימים אך לא רצופים כי אם פרודים, שני חמישי ושני אחר פורים. מכל הנאמר לעיל נוכל להסיק, שרבותינו הראשונים, במיוחד בארץ ישראל, התענו שלושה ימים, פרודים בין פורים לר"ח ניסן לזכר תענית אסתר. ואמנם קראו לתעניות אלו "תענית אסתר". בבבל לא נהגו מנהג זה של צום אסתר שלושה ימים (אולי רק חסידים ואנשי מעשה נהגו לצום כן). הגאונים תקנו לכל הצבור לצום רק יום אחד סמוך לפורים, כדי לא להכביד יתר על המידה על הצבור. והיות ובין כך מגילת תענית בטלה, אפשר היה לצום בערב פורים למרות יום ניקנור. מתוך כך, המנהג לצום שלושה ימים בטל והחלו לקרוא לצום שלפני פורים בשם "תענית אסתר". למרות שתענית זו, של יום אחד לפני פורים, היא רק תקנה מאוחרת, רבותינו לא הקלו בה ראש: שבלי הלקט[8] קצד: נהגו בני העולם להתענות ערב פורים לזכר דברי הצומות שעשו בימי מרדכי ואסתר ואע"פ שאותם הצומות היו בימי הפסח נהגו לסמוך התענית לפורים וכשחל פורים באחד בשבת מתענין ביום חמישי שלפניו. מצאתי בשם רבינו שלמה זצ"ל מעשה ואירעו פורים באחד בשבת וקידמו הקהל להתענות בחמישי בשבת כמנהג הקהלות ובאה אשה אחת שהיתה צריכה לרכוב אצל השלטון ושאלה לרבינו אם היא יכולה להתענות למחר ותאכל היום מפני טורח הדרך ואמר רב תענית זה אינו מדברי תורה ולא מדברי סופרים אלא מנהג בעלמא שהרי תענית של מרדכי ואסתר היו בימי פסח ... ואעפ"כ לא אתיר לאדם לפרוש מן הצבור דאמרינן לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות. ויש מן הפירושין שמתענין ביום חמישי עם הציבור וחוזרין ומתענין ביום ששי כדי לסמוך תענית לפורים ורבי' קורא עליהן והכסיל בחושך הולך וכל עצמו של תענית אינו אלא מנהג ומחמיר זה במקומו כאילו הוא קבוע מן התורה וכיון שנהגו רבים להתענות בחמישי דיינו בכך. ר' צדקיה הרופא, בעל שבלי הלקט, קורא לתענית אסתר "נהגו העולם" ו"מנהג בעלמא" ובכל זאת אסור לפרוש מן הצבור, אפילו כשהתענית נדחית, ואפילו כשאותה אשה רצתה להשלים את התענית ביום אחר. זה כוחו של מנהג שאסור לפרוץ גדר, משום "לא תתגודדו". החומר מסוכם בצורה תמציתית בשולחן ערוך: שולחן ערוך אורח חיים, תרפו ב ג: מתענים בי"ג באדר; ואם חל פורים באחד בשבת, מקדימין להתענות ביום חמישי. הגה: ותענית זה אינו חובה, לכן יש להקל בו לעת הצורך, כגון: מעוברות או מניקות או לחולה שאין בו סכנה, ואפי' רק כואבי עינים, שאם מצטערים הרבה לא יתענו ויפרעו אח"כ, אבל שאר בריאים לא יפרשו מן הצבור (חדושי אגודה בשם מחזור ויטרי). ואם חל פורים ביום א', שמתענין ביום ה' שלפניו, ... יש מתענים ה (ח) ג' ימים, זכר לתענית אסתר. [1] מהדורת ב"צ לוריא, ירושלים תשכ"ד. [2] תוך שחשמונאים א' לא מזכיר את פורים וחשמונאים ב' מזכיר אותו הגיעו חוקרים למסקנה שפורים לא נחוג בארץ באותה תקופה אלא רק בח"ול. וראה Salomon Zeitlin, The History of the second Jewish Commonwealth עמ' 12 הערה 2. [3] ראה ראש השנה יח ע"ב. [4] ר' דוד ב"ר יוסף אבודרהם חי בספרד במאה הי"ד. יתכן שהיה תלמידו של ר' יעקב בעל הטורים, אך הדבר אינו ברור. ספרו המכונה 'ספר אבודרהם' כולל הלכות, מנהגים ופירושים על התפילה, והוא מהספרים החשובים מסוגו. הוא כולל גם פירושים ופסקים מאת פוסקים קדומים. [5] אבודרהם השלם, ירושלים תשכ"ג עמ' רנד. [6] ר' אברהם ב"ר נתן הירחי המאה השלוש עשרה, ספרו הידוע "המנהיג". [7] מהדורת היגער. [8] ר' צדקיה ב"ר אברהם הרופא ממשפחת הענוים נולד בערך ב- 1210 ברומא למשפחת רבנים ופרנסים. בצעירותו למד בוירצבורג שבגרמניה אצל תלמידי הר"ש משאנץ בעל התוספות. ספר שבולי הלקט עוסק בעיקר בענייני אורח חיים, והוא כולל הלכה פסוקה, פירושים על תפילות וטעמי מנהגים, כשהוא מסודר על-פי סעיפים, עניינים, ענפים וכו'. ספר זה יצא לאור במהדורה מתוקנת בשנת תשמ"ח ( 1988) ע"י הרב שמחה חסידה, עם מבוא מקיף.