יום ה', ה’ בטבת תשע”ט
    דף הבית  |  יצירת קשר  
תחזית מזג האויר
מ.א. נובמייסקי יהודי רוסי יליד הוא שיזם את מפעל האשלג, במפעל היו שני אגפים, האחד שהיה בצפון ים המלח במרחק לא רב משפך הירדן אל הים, כיום ממזרח ל"לידו", וששריד ממנו לא נותר אחר שנהרס כליל בידי ערבים, אחר שניטש במלחמת העצמאות, האגף השני היה בסדום, וממנו נותרו בעיקר שרידי מחנה העובדים א,' שליד מערת סדום.
13:47 (10/03/16) שייקה שניצר

סיפורו של מפעל האשלג בקליה ובסדום מרדכי אשל קיים דמיון מה בין המפעל שייזם פנחס רוטנברג בנהריים , מפעל שחישמל את ארץ ישראל, לבין המפעל הכימי החשוב ביותר, מפעל האשלג, שהוקם ע"י מ. א. נובומייסקי בחופי ים המלח: שני המפעלים היו פרי יזמות פרטית, שני המפעלים נעזרו בהון בריטי להקמת חברותיהן, שני יזמי המפעלים קיבלו זיכיון לשנים רבות ממשלת בריטניה להפקת תוצרתם, העומדים בראשם קשרו קשרים טובים עם הממשל העבר-ירדני והעומד בראשו האמיר עבדאללה, בשני המפעלים קיבלו הכשרתם המקצועית אלפי עובדים שעלו ארצה בשנות השלושים, שני המפעלים לא זכו לברכתה האוהדת של התנועה הציונית ולתמיכתה, שני המפעלים סבלו מתוצאותיה של מלחמת העצמאות. בשני המפעלים גובשה תודעתם המעמדית של העובדים , תוך נסיון לדו-קיום עם פועלים ערבים. שניהם השתדלו להעניק תנאים סוציאליים לעובדיהם, אף כי חברת החשמל עלתה על כולנה. בקיבוץ מעלה החמישה שבהרי ירושלים מצוי מבנה שכיום משמש אגף מאגפי בית ההבראה של הקיבוץ. באגף שליד העמדה מימי מלחמת העצמאות נמצאת כתובת זו: בית נובו בית מרגוע לעובדי חברת האשלג ייתכן ומבנה זה הוא השריד האחרון שנעשה בו שימוש בימינו מהתקופה בה "חברת האשלג" של נובומייסקי הייתה פעילה. נובמייסקי יהודי רוסי יליד סביר הוא שיזם את מפעל האשלג, במפעל היו שני אגפים, האחד שהיה בצפון ים המלח במרחק לא רב משפך הירדן אל הים, כיום ממזרח ל"לידו", וששריד ממנו לא נותר אחר שנהרס כליל בידי ערבים, אחר שניטש במלחמת העצמאות, האגף השני היה בסדום, וממנו נותרו בעיקר שרידי מחנה העובדים א,' שליד מערת סדום. נובומייסקי, היה כימאי וקיבל הכשרתו באחת מאוניברסיטאותיה של גרמניה, החל מתעניין בים המלח כבר בשנת 1906, בה הונחו בפניו תוצאותיה של אנליזה כימית של מימי ים המלח. מאנליזה זו הסיק כי ניתן להפיק מימה זו חומרים ומלחים כימיים שונים, בהם אשלג, ברום ומגנזיום בקנה מידה גדול. בשנת 1911 ערך בים המלח את ביקורו הראשון, ובשנת 1920 עלה ארצה והחל לפעול לקבלת זיכיון על ים המלח מידי ממשלת בריטניה. במקביל החל בעריכת סקרים שונים באגן ים המלח, ובשנת 1922 רכש חזקה בחלקו הצפוני של הים מידי איברהים חזבון, איש עסקים מבית לחם, ושוקי דיב מירושלים שהחזיקו בזיכיון להפקת מלח בישול מן הים, זיכיון בו החזיקו עוד מימי התורכים. מחנם עמד לא הרחק משפך הירדן. במשך עשר שנים פעל נובומייסקי לקבלת הזיכיון הדרוש להקמת המפעל. לשם כך קשר קשרים עם ורבורג, שהיה מחשובי עסקני התנועה הציונית בגרמניה, עם חיים ויצמן וכן עם גורמים כלכליים חשובים באנגליה. בשנת 1929 הקים נובומייסקי באנגליה את חברת האשלג הא"י בע"מ, בראשה עמד הנסיך לורד ליטון ולידו לורד לינקורן וכן צ'ארלס טאנאנט, יו"ר הבורסה הלונדונית, לצידם פעלו חברי הנהלה יהודים אחדים. לאחר שנובומייסקי הוכיח כי ברשותו ההון הדרוש לניצול הזיכיון, הוענק לו הזיכיון [ולא למתחריו] מטעם משרד המושבות הבריטי. בינואר 1930 החלה למעשה עבודת הכשרת המפעל להפקת אשלג: באגף הצפוני נבנתה בריכת הקרנליט הראשונה, הותקנה מערכת לשאיבת מים מן הירדן, הוקם מפעל להפקת ברום מתמלחת בריכת הקרנליט, על קרקעית הים בעומק 53 מ' הונח צינור שאורכו כ 800 מ' ע"מ לשאוב את מי הים שרמת מליחותם גבוהה ביותר, הוקמה תחנת כוח חשמלית, והחלו להגיע המכונות הראשונות לייצור האשלג. החברה פעלה בארבעה מרכזים: מחנות בצפון ים המלח ובדרומו, הנהלה בירושלים כשמעבדותיה של האוניברסיטה העברית מסיעות למחקר, ובלונדון, שם ישבו מועצת המנהלים של החברה והיו"ר, ומחלקת השיווק. תהליך ייצור האשלג [פוטש] כלל העברת מי הים אל הבריכות בהן נצבעו המים בצבע ירקרק להגברת האידוי. תחילה נתגבש בבריכות מלח הבישול [נתרן כלורי] ושקע בהן, התמלחת הוזרמה לבריכות, בהן התגבש הקרנליט [מלח אשלגן כלורי ומגנזיום], אלו נאספו והועברו לביתה"ח, שם הופרד האשלגן ע"י המסת המגנזיום, מבריכות הקרנליט הופק הברום. בניית המפעל הדרומי בסדום החל בנובמבר 1933, לאחר שקבוצת חלוץ ירדה לסדום לשם עריכת מדידות וסימון שטחי הבריכות. בשנה זו פנה נובומייסקי לקיבוץ רמת –רחל וביקש כי קבוצה מחבריו תקבל על עצמה את העבודה במפעל, לאחר שקבוצות פועלים שהתארגנו בירושלים כבר עבדו במחנה הצפוני. מאחר ולקיבוץ רמת-רחל חסרו אדמות ורבים מחבריו עסקו בעבודות חוץ בעיר, נאות הקיבוץ לבקשה. איש הקשר בין הקיבוץ למפעל היה יהודה קופלוביץ-אלמוג, איש גדוד העבודה ולימים יו"ר המועצה של חוף ים המלח. מאחר שקיבוץ רמת רחל לא סיפק את מלוא הדרישה לכוח אדם, הקים הקיבוץ המאוחד את "פלוגת העבודה" של הקיבוץ. בפלוגה זו, שמנתה כ- 100 חברים מקיבוצי הקיבוץ המאוחד, היו חברי משקים רבים מכל קצוות הארץ, כאשר כל מגוייס תרם מספר חודשים לעבודה בסדום. ב 1.5.34 יצאה קבוצה ראשונה של חברי הפלוגה להקים יחד עם אנשי החברה את מחנה העובדים בסדום, מאז היה יום זה ליום חגם של העובדים. למרות חשיבות המפעל כגורם תעסוקתי משמעותי [בימים הטובים העסיק המפעל כ 2000 עובדים וממנו התפרנסו כ 15000 איש], לא זכה לברכתה של התנועה הציונית, אשר נמנעה מתמיכה כספית בו. ייתכן משום שהיה "מחובר" יתר על המידה עם בריטניה. בעוד שאנשי המחנה הצפוני היו קרובים יחסית ליישובים [יריחו, בית הערבה, ירושלים] היו אנשי סדום מנותקים ומבודדים לחלוטין. תנאי העבודה בחום הכבד, בארץ ציה, כשההגעה לסדום נעשתה מן המחנה הצפוני בסירות "מחלקת הים" של מפעל האשלג, וכאשר כל הספקתם תלויה בערוץ ימי זה, היו קשים מאד. רבים מבעלי המשפחות במחנה הדרומי נאלצו להתנתק ממשפחותיהם ולהקדיש חלק ניכר משכרם לרכישת מזון ולהוצאות נסיעה. בעוד שבמחנה הצפוני נבנו 6 בתי קומות למגורי בעלי משפחות, נפתחה צרכנייה, מרפאה , גן ילדים ובית ספר וכן מועדון תרבות, והוקם ועד בן חמישה חברים לארגון חיי קהילה, היו העובדים במחנה הדרומי מצויים באהלים ובניתוק מוחלט בתקופת שהותם במקום. במחנה הדרומי הוקם בית בטחון בן קומתיים, וסביבו הוקמו סככות למגורי העובדים, היו עובדים שהתגוררו באהלים. בית קולנוע הוקם במערת סדום וכן צריף לפעולות תרבות , צרכנייה ומרפאה. מדרום למחנה הוקם בית משאבות ומים "מתוקים" בעלי מליחות גבוהה יחסית, הוזרמו למחנה ולמפעל ממעיינות עין ארוס [עין תמר] ומעין בידה [עין הכיכר]. עובדי פלוגת העבודה ייזמו את הקמת מועצת פועלי סדום, ואף ביטאון הוצא לאור, ושמו "במחנה". בעלון מצאו העובדים אכסניה להגיגיהם, דרישותיהם מן ההנהלה, וכן הודפסו בו סקירות על פעולות מפעל האשלג ליחידותיו. מביטאון זה עולה כי העובדים העבריים נאבקו קשות נגד העסקת פועלים ערביים, בעיקר בדואים, ששכרם היה נמוך ובכך פגעו בשכרו של הפועל העברי במפעל. ביום 15.12.40 פנה יהודה אלמוג לנובומייסקי בתזכיר שענינו הקמת נקודת התיישבות של קבע לעובדי המפעל הדרומי באזור צאפה שבדרום מזרח ים המלח, מקום שומם שהיו בו אדמות ראויות לעיבוד ושגם מעיינות נבעו בו. מגמתו הייתה לאפשר בכך לעובדים בסדום ניהול אורח חיים תקין. במכתבו, תבע אלמוג מנובומייסקי כי יפעיל השפעתו אצל השלטונות האנגליים, וכן אצל האמיר עבדאללה ,כי ייאות להתיישבות היהודים בממלכתו, כפי שהסכים להקמת שכונת העובדים "תל אור" בנהריים, על שטח שהוחכר ל"זקן מנהריים". כשם שאין ספק שהמים שסופקו לבריכות הם יסוד וערך חיוני למפעל , כך גם פתרון קביעותם של הפועלים וסידור חייהם מהווה אינטרס חיוני בהצלחת המפעל. אלמוג היה מודע להתנגדות ערביי הכפר צאפה וערביי הסביבה להתיישבות זו, גם היה מודע לעובדה שהפרלמנט העבר-ירדני לא נלהב לתוכניתו, מנובומייסקי תבע להפעיל השפעתו על הנהלת החברה בלונדון, כי תפעל למימוש התוכנית אצל הגורמים בעבר הירדן. בפועל תוכנית אלמוג לא יצאה לפועל. ביום י"ב בשבט תרצ"ט [1.2.39 ] הציבו ערבים מארב לעובדי המפעל ושני עובדים נהרגו: תחילה חיבלו הערביים בקו המים מעין ארוס למפעל, כדי להתגבר על התקלה יצאו למעין ולברכה שהוקמה לידו שני עובדים ועימם שלושה נוטרים להבטחה. בדרכם נפתחה עליהם אש מן המארב, לאחר שדרך נסיגתם למפעל בסדום נחסמה בידי גמלים. במארב גם נפצע אחד הנוטרים, שמאוחר יותר נפטר מפצעיו. עד למלחמת העצמאות קיפחו חייהם 20 עובדים ונוטרים ממחלות, תאונות בעבודה, והגנת המקום. במהלך מלחמת העצמאות ובפעולות בסדום ובסביבתה נפלו עוד 16 איש. את תוצרי המפעל הדרומי העבירו על גבי דוברות למפעל הצפוני, שם הועמסו על משאיות שהובילום בדרך יריחו לירושלים, [מוסך החברה שכן בימים ההם ברחוב שמואל הנביא] המשאיות פרקו מטענן בתחנת הרכבת וזו הובילה אותם בקרונותיה לנמל חיפה. מחיפה יוצא האשלג לאנגליה, דרום אפריקה, אוסטרליה, ציילון, הודו ויגוסלביה. שיא תפוקת המפעל נרשם בשנות מלחה"ע השניה, בין השנים 1942 – 1945. בשנים אלו הפיקה החברה בין 90000 ל 100000 טון אשלג שתמורתם הייתה כ 1.100.000 לא"י, [ שכרו של פועל מעולה עמד על 4 לא"י בחודש], תפוקת הברום עמדה על 550 טונות בממוצע, שהכניסו כ 150000 לא"י. [ערכו של הלא"י היה שווה ערך לשטרלינג הבריטי]. החומרים שהפיקו מים המלח, בנוסף למוזכרים לעי"ל, היו: אשלגן כלורי, אשלגן גופריתי, פחמת אשלגן, מגניון כלורי, ומלחי רחצה. אחר הקמת המדינה, ב 15.5.48 , השתלטו הירדנים על המפעל הצפוני ועל בית הערבה, שאנשיהם נסוגו בחשכה בספינות למחנה הדרומי בסדום. הערבים פשטו על המחנה ושדדו כל פריט בעל ערך, מחנה מפעל האשלג בצפון ים המלח חרב. ביום 18.4.48 פסק, למעשה הייצור במפעל והחברה הודיעה לעובדיה על פיטוריהם., דבר שגרר ויכוח על גובה הפיצויים להם היו זכאים העובדים. בנובמבר 1948 מינתה הממשלה הזמנית ועדה, בראשותו של מר הופיין, לחקור את הבעיות הקשורות בניצול ים המלח. ועדה זו הייתה כיסוי למגמה שהסתמנה בקרב הממשלה הזמנית להפקיע את הזיכיון שניתן לנובומייסקי ע"י הבריטים על ים המלח ל 75 שנה. זמן קצר אח"כ, ביום 23.8.49 , הוגש דו"ח הועדה, לאחריה הולאם המפעל ונובמייסקי הורחק ממפעל האשלג, שהיה יציר כפיו.