יום ב', ט’ בטבת תשע”ט
    דף הבית  |  יצירת קשר  
תחזית מזג האויר
כמעט לכל מטה, או שבט, בנגב "קדוש" משלו, קבריהם נקראים בשם "רג'אל אללה אל צאלחין" [אנשי אלוהים הצדיקים]. קברים אלו מיוחסים לאנשים שניחנו בסגולות מיוחדות: יש המצטיינים בהבאת מרפא לחולים, יש הפוקדים עקרות ומסוגלים לסייע בהולדת בנים זכרים דווקא, יש המצדיקים דוברי אמת והמפלילים דוברי שקר.

קברי קדושים במסורת הבדואית מרדכי אשל רוב הבדואים החיים בגבולות מדינת ישראל מתגוררים בנגב, היינו דרומית לקו עזה - באר- שבע - ערד. בהיותם נוודים עשויים הבדואים בשנות בצורת לעלות צפונה מקו זה, כדי לספק לעדריהם מרעה. בשנים האחרונות חלו שינויים מופלגים באורח חייהם של בדואים רבים בנגב, למענם הוקמו עיירות בהן הם מתגוררים במבני קבע, ומוסדות ציבור מאפשרים להם קבלת שירותי חינוך ותרבות, בריאות, רווחה, קהילה, דת וכיו"ב, שלא ניתן לספקם בתנאי נוודות. הקמת העיירות הללו נועדה גם להסיר טענות בדואים לבעלות על שטחי קרקע שהמדינה בקשה לעשות בהם שימוש, כגון: בניית מחנות צבא, הקמת עיירות ואזורי תעשייה, סלילת כבישים וכיו"ב. כיום ניתן למצוא בעיירות הבדואיות שבנגב מסגדים רבים, בדומה לאלה שבכפרי פלאחים ובערים. חרף השינויים העוברים על החברה הבדואית ישנם רבים מהם המעדיפים לנהל חיי נוודות, כבימים עברו. הבדואים הם מוסלמים על פי דרכם, ובהעדר תנאים הולמים אין חינוכם הדתי זהה לזה של מוסלמים אחרים. בקרב הבדואים נפוצים אמונות דתיות ומנהגים אשר שורשיהם נעוצים בעברם הטרום איסלמי, ושאינם מקובלים על מוסלמים אחרים. דוגמה אחת לכך היא אמירת הפרק הראשון בקוראן, היא "בשורת הפתיחה" הנאמרת ע"י הבדואי לאחר גמר אכילת בשר עז או כבש שהועלה כקרבן לאלוהים. במעמד זה נוהגים הבדואים להושיט את ידיהם לפנים, כשכפות ידיהם פתוחות למעלה ולומר את הבשורה: "השבח לאללה ריבון עולמים, הרחמן האהוב, מלך יום הדין, אותך נעבוד ובך ניעזר, הנחנו בדרך הישר, בדרכם של אלה אשר נטית להם חסד, לא בדרכם של הזעומים ולא של התועים". הואיל ופרק זה מן הקוראן נאמר ע"י מוסלמים בטקסים דתיים [קבורה ואירוסין], נאמרת ה"פתיחה" גם בעת העלאת הקורבן שהוא פולחן עתיק יומין אצל הבדואים. גם טקס החתונה הבדואי מלווה בשחיטת עז או כבש ע"י החתן, ובהתזת דמו על הארוסה ובשעת מעשה מכריז החתן: " זאת שחיטתי עבור פלונית לפי מסורת אללה ושליחו". הבדואי כנווד [לעיתים כבודד] מנוע מלהתפלל במסגד, לכן הוא נוהג להתפלל לבד, וכדי לאפשר לו את הכריעה וההשתחוות כמקובל באיסלם, הוא פורש את ה"עבאיה" שעליו על הקרקע, מפנה פניו לדרום, ומתפלל. בהיותם בני המדבר נתונים הבדואים לחסדי שמים, לפגעי טבע ולסכנות , והם נזקקים יותר מן הפלאחים למערכות של אמונות שיש בהן כדי לחסנם ולחזקם במאבק על קיומם היום יומי. אחת הדרכים לכך היא האמונה בגורל או בגזרה הקדומה, הבאה לידי ביטוי לא רק במקרה מוות, כי אם גם בשיח - היום יומי ובדברים של מה בכך. גם לפחד מפני האלוהים ביטויים לשוניים רבים, הבאים לאשש את העובדה שהכל נעשה ברצון האל ובהשגחתו. ביטויים לשוניים כגון: "אלחמדללה" [= השבח לאלוהים], או "אתוכל עלא [א]ללה" [= אסמוך על אלוהים], או "אינשאללה" [= אם ירצה השם], שגורים בפי הבדואים על כל צעד ושעל. דרך נוספת להתקרב לאל, או לפייסו, נעשית באמצעות הקרבת קורבן. מר יצחק ביילי במאמרו: "התפיסה הדתית של הבדואים" [בתוך לקט מאמרים אודות הבדואים בנגב], מצביע על שני סוגים של קורבן שמקריב הבדואי. האחד נקרא "פדוא" [ מלשון פדיון =הקרבה], והוא מכוון אך ורק לאלוהים. באמצעות הקרבת הקורבן פודה הבדואי מראש את נפשות ילדיו, את עדרו ותבואתו. כשהוא שוחט עז הוא אומר " אוי פני האל הנדיב! עז זו באה ממך וחוזרת אליך". סוג שני נקרא "זיארה" [=ביקור], כלומר עליה על קבר של ואלי [קדוש מוסלמי] וקיום פולחן, הכולל נישוק הקבר והנחת מתנות עליו או בצדו, פעולות המביעות הערכה ל"צדיק". הפולחן כולל גם שחיטת כבש או עז בסמוך לקבר, ואמירת המשפט הבא: "או שייך ... העז הזו היא שלך ואנחנו מכניסים אותה תחת חסותך, כי לך יש חסות אצל אדונך האל", ולאחר מכן סועד הבדואי את לבו מן הזבח. אם זמנו אינו מאפשר לו להתעכב ליד הקבר, הוא מסתפק בכריתת אחת מאוזני הקורבן ובהתזת דמה על הקבר. בסוג זה של קורבן הוא מבקש את הגנת הצדיק ואת חסותו, שהרי יש לו מהלכים בשמים. קברו של הצדיק המוסלמי משמש, במידה רבה, מעין "פטרון" שבינו לבין המאמין בו ישנם יחסי גומלין. הבדואי פונה לפטרונו , שוטח בקשותיו, נודר נדריו, זובח את זבחו ומעניק לו ממתנותיו, והואלי [הקדוש המוסלמי] פועל למען המאמין אצל אללה, להשפיעו טוב. כמעט לכל מטה, או שבט, בנגב "קדוש" משלו, קבריהם נקראים בשם "רג'אל אללה אל צאלחין" [=אנשי אלוהים הצדיקים]. קברים אלו מיוחסים לאנשים שניחנו בסגולות מיוחדות: יש המצטיינים בהבאת מרפא לחולים, יש הפוקדים עקרות ומסוגלים לסייע בהולדת בנים זכרים דווקא, יש המצדיקים דוברי אמת והמפלילים דוברי שקר [אצל אלו יש ונערכים טקסים של מבחני לקיקת אש] וכיו"ב. בשעה שהבדואי פוקד קבר קדוש הוא מותיר אחריו סימן כגון: רצועת בד לבנה, מטבעות מנחושת או כסף, פחית ובה שמן המודלקת באמצעות פתיל עשוי בד פשוט. קברי קדושים מוסלמים פזורים בנגב בכמה אתרים. בספרו של עארף אל עארף: [מי שהיה מושלה של ב"ש בימי המנדט הבריטי] "תולדות באר שבע ושבטיה", עוסק המחבר באמונות ודעות הנפוצות אצל הבדואים בנגב, ובקברי קדושיהם כגון: מקאם שייך נוראן [הסמוך לקיבוץ מגן], שייך נבהאן [מיקומו על דרך הפטרולים שלאורך רצועת עזה, ממערב לכביש הבטון שליד קיבוץ בארי], אלפאלוג'י [קברו בסמוך לצומת פלוגות], אל העסם [קברו בביר עסלוג'] שייך זויד [קברו בין רפיח לאל עריש], אבו הורירה [קברו בראש תל "הרור" שעל נחל גרר, סמוך למושב "תדהר" [שני האחרונים מנויים על ה"צחאבי", היינו: מבני החבורה הקרובה למוחמד] ואחרים. "אבו הורירה" נחשב לאביהם של שבטי אל – מלאלחה, הפוקדים את קברו וזובחים לו זבחים. חשיבותו של אבו הורירה נובעת, כאמור, מהיותו מנוי על בני חבורתו הקרובה של הנביא מוחמד. האגדה הבדואית מספרת: כשהיו המאמינים מתכנסים לתפילה בחברת הנביא, היה אבו הורירה מן האחרונים להצטרף ומן הראשונים לצאת. כשנשאל ע"י מוחמד לפשר הדבר השיב: "הו שליח האלוהים ! שבע בנות לי ואני חושש לתומתן, ולכן שומר אני עליהן". השיבו הנביא "כל פרג' או נאכחה, חלאל ולא חראם" היינו: לכל אשה זיווגה, בין בהיתר בין באיסור. ענה לו אבו הורירה: "באיסור לא, הו שליח האלוהים ! באיסור לא!" השיבו הנביא: "גם בהיתר וגם באיסור על אפך ועל חמתך [= ע'צבן ען אנפכ האד'א]", ובאומרו את הדברים נגע באצבעו באפו של אבו הורירה, מאז היה אבו הורירה מדבר כמי שאפו סתום, ומאז לקו אף כל בני שבט מלאלחה באינפוף. המקאם, בו קבור שייך אבו הורירה, החל בשנים האחרונות מתפורר [וחלקים ממנו כולל חלק מכיפתו התמוטטו]. האם מצביע הדבר על תהליך חילון העובר על החברה הבדואית, או שמא זו הזנחה בלבד. בביקורי האחרון באתר, לא נותר מן המבנה כי אם גל אבנים.