יום ב', ט’ בטבת תשע”ט
    דף הבית  |  יצירת קשר  
תחזית מזג האויר
בספרו מתאר ילין שני מסעות שערך, האחד במדבר יהודה באזור מנזר מר סבא, בקעת הורקניה, יריחו וים המלח. במסע בו איבד את דרכו לאחר שהוא והמתורגמן עמו רכב נפרדו משאר בני החבורה ומדריכם, משום שהמתורגמן טען כי הדרכים באזור נהירות לו. מסע זה עלה כמעט בחייהם של ילין ועמיתו, לאחר שנותרו ללא מים ומזון מעל כ"ד שעות.

יהושע ילין ומסעותיו בעבר הירדן בשנים תרל"ב – תרל"ג [1872 - 1873 ]. מרדכי אשל חסד עשה עמנו יהושע ילין מבני היישוב הישן של ירושלים, ויליד העיר שבין החומות , בהותירו אחריו ספורי זיכרונות. יהושע ילין היה מראשוני שכונת "נחלת שבעה", מקוני אדמת מוצא וממתיישביה, ומראשוני ועד כולל "וארשה – פולין" בירושלים. ילין היה חבר מועצת העיר ירושלים, שופט בבית המשפט המסחרי ומראשוני יוזמי קניית אדמות הג'יפטליק מצפון ליריחו, במטרה להקים עליהן יישוב יהודי חקלאי. [יהושע ילין היה אביו של דוד ילין, מורה בבית הספר לבנים למל, ממייסדי הסמינר למורים, ומראשי המאבק בארגון "עזרה" של יהודי גרמניה למען השימוש בשפה העברית בבתי הספר, מאבק הידוע בשם "מלחמת השפות"]. יהושע ילין נולד בשנת תר"ג [1843], וספר הזיכרונות שכתב נכתב במקורו לבני משפחתו בלבד למען ידעו צאצאיו את הקורות אותו. ספרו פותח בעליית אביו ואמו מהעיר לומז'ה שבפולין לארץ ישראל, במטרה להיבנות בארץ הקודש לאחר עשר שנות עקרות. ספרו מסתיים בימי הכיבוש הבריטי של ירושלים במלחמת העולם הראשונה, בדצמבר 1917. ספר זיכרונותיו נקרא: "זיכרונות לבן – ירושלים" וראה אור בירושלים בשנת תרפ"ד [1924]. לספר הזיכרונות של ילין ערך רב באשר פרקיו כוללים עובדות ופרשיות מחיי היהודים בירושלים במאה ה 19, ובהם חשף את מערכות היחסים שבין העדות השונות, המאבקים בהם נאבקו ראשי היישוב הישן נגד המודרנה והשפעותיה, וכן תיאורים על אורח חייהם של תושביה היהודים של העיר העתיקה בימים ההם. התפתחות היישוב מחוץ לחומות בנחלת שבעה ובמוצא וניסיונות התיישבות נוספים. בספרו מתאר ילין שני מסעות שערך, האחד בשנת תרל"א[1871] במדבר יהודה באזור מנזר מר סבא, בקעת הורקניה, יריחו וים המלח. במסע בו איבד את דרכו לאחר שהוא והמתורגמן עמו רכב נפרדו משאר בני החבורה ומדריכם, משום שהמתורגמן טען כי הדרכים באזור נהירות לו. מסע זה עלה כמעט בחייהם של ילין ועמיתו, לאחר שנותרו ללא מים ומזון מעל כ"ד שעות, ואולצו לעשות את הלילה בתנאים קשים בקור, רעב וצמא. פרק זה נסתיים בטוב לאחר שלפחה של ירושלים נודע על היעלמותם במדבר, ובהוראתו נשלחו חיילים רכובים לאתרם. ילין מתאר את המפגש עם החיילים שמצאום והובילום ליריחו ומשם לירושלים. המסע השני של ילין היה בעבר הירדן לרגל עסקים שעשה יחד עם ביינוש סלנט [בנו של הרב סלנט ורבה של ירושלים] ועם ר' משה גולדשמידט, מטרת המסע הייתה לרכוש תבואה [שעורה וחיטה] שגודלה בידי שבטים בדואיים, מבני שבט "ערב אל נימר", באמצעות השייח'ים שלהם, ע"מ למוכרה בירושלים. את עסקי הסחר עם הבדואים עשה ילין כברירת מחדל שעה שננעלו בפניו כל האפשרויות האחרות להתפרנס מעיסוקים אחרים. במסגרת מסחרו עם בדואים מעבר הירדן חצה ילין לא אחת את הירדן באזור יריחו לצורך מפגשים עם סוחרים, בהזדמנויות אלו הוא נוכח בברכה החקלאית המצויה באזור הע'ור שמעל לקטרות, אזור המוגדר בשם כיכר הירדן אל מול יריחו, ובשפעת מי נהר הירדן. מטרת מסעו לארץ "סיחון ועוג" נועדה, לדבריו, ליתן ביטוי לשפע החקלאי המצוי בעה"י המזרחי בהשוואה למצוי ממערב לו, "אולי תתלקח אש אהבת הארץ בלב קוראי "החבצלת" [שם ביקש לפרסם את פרטי מסעו] להחיש מעשיהם להוציא מחשבתם לפעולת אדם", לאמור: ברישום פרטי המסע רצה ילין לדחוף אחדים מבני היישוב הישן לעבודה חקלאית, כשם שעשה בעצמו ברוכשו חלק מאדמות מוצא שליד ירושלים. מסעו החל בערב חג החנוכה, כאשר באו אליו שנים מראשי השבט בלוית סוס מאוכף, במטרה לארחו על אדמות שבטם מעבר לירדן. ילין התחיל את מסעו, ככל הנראה, ביציאה משער האריות בכיוון הכפר עזריה, שם נחו לרגלי מעין הכפר. לאחר רכיבה של שעה ומחצה הגיעה החבורה לח'אן אל חתרור, המצוי בראש מעלה אדומים [בפי הערבים נקרא המקום "טלעת אלדם"], כיום נראים שרידיו מול אכסניית "השומרוני הטוב". לעת צהרים הגיעה החבורה ליריחו, והתעכבה ליד מעין אלישע, שגם בימים ההם כבימינו נוצלה שפעת מימיו להשקיית שדותיהם של תושבי העיירה. באותם ימים היו פלאחי יריחו מקדימים לזרוע את שדותיהם בדגנים וירקות כדי לנצל את תנאי שפעת המים וחום המדבר, לקבלת תוצרת מבכירה שמחירה בשווקי ירושלים היה גבוה במיוחד. סביב יריחו נטעו כרמי זית וגפנים, בעיקר על אדמות הכנסיות השונות. ילין התפעל במיוחד משפעת כרמי הזית ואשכולות הענבים הגדולים שמצא על גפן אחת, כמותם לא ראה כל חייו. שפע זה דחפו, לימים, לרכישת האדמות שמצפון ליריחו , אדמות שוממות עליהן אמרו רוכשיהם היהודים: "מעמק עכור לפתח תקווה". לימים, כשבטלה הקנייה, עלו בני ירושלים והקימו על אדמות "אום מלבס", שליד הירקון, את פ"ת. את הלילה עשה ילין בחברת מלוויו במאהל בדואי, שם סעד ליבו בירקות, פיתות ובשמן זית, בעוד מארחיו נהנים מכירת בשר עיזים. עם שחר עבר ילין את הירדן באחת ממעברותיו, מלוויו חצו עם סוסיהם ברגליהם את הירדן, ואילו ילין עשה זאת באמצעות חבל, כאשר שני מצופים, עשויים נודות עיזים קשורים לזרועותיו. אחד מגילויו "המפתיעים" של ילין היה, כאשר נוכח שגם מצידו השני של הירדן מצויה מלחת הזור, כשם שהיא מצויה ממערב לירדן. את דרכה עשתה החבורה, ככל הנראה, לכיוון שונת נימרין והלאה דרומה לאזור הכפר כפרין, מקום בו כיכר הירדן המעובד רחב במיוחד, על כיכר זו נאמר ע"י לוט כי "כולה משקה". שני הכפרים הללו מצויים לדבריו לרגלי ג'אבל בלקה, שלדעת ילין נקראים בשם זה על שם בלק מלך מואב. באזור זה התרשם ילין במיוחד משפע מי המעיינות והנחלים, ואומנם מי המעיינות והואדיות באזור זה שפעו בימים ההם מים רבים, במיוחד ואדי מוג'יב – נחל ארנון וואדי זרקא מעין. לעת צהרי יום השישי הגיעו ילין ומלוויו למאהלו של ראש שבט "ערב אל נמר" עמו חתם על הסכם מסחרי . חבל הארץ בו סייר ילין הנו "ארץ מואב", ואכן הוא ידוע כאזור פורה, במיוחד בתחום גידולי השדה [חיטה ושעורה] כמוזכר בספר רות. ילין מתאר את קבלת האורחים בה נתקבל ע"י מארחיו במאהלם, ותיאורו המפורט מאשש את הידוע לנו על נוהגי הבדויים ועל מסורת הכנסת האורחים שלהם. לילין נפרסו שטיחים עשויים שער עיזים, עליהם ישב ובתוך זמן קצר החל טכס בישול ה"קהווה"- הקפה. תחילה נקלו פולי הקפה באש, אח"כ נכתשו במכתש תוך השמעת צלילי כתישה קצביים המקובלים עד ימינו במסורת הבדואית. הקפה הוגש לילין בספלים קטנטנים. בשל השבת המשמשת ובאה, הכינה לילין אחת מנשות המארח פיתות לשבת מעל גבי סאג' שתחתיו הונחו גחלים לוהטות. מבעוד יום הדליק ילין נרות חנוכה ושבת, ובמהלך השבת לא הופרעה מנוחתו והוא לא מש ממקומו כל השבת. במוצ"ש חברו אליו כל בני משפחת המארח, וילין ביקש לדעת "כמה שדות זרעתם בעדי ? ". הסכם השותפות בין ילין לשותפיו קבע כי אין הבדואים רשאים לעבד השדות ביום השבת. הסכם זה כובד על ידם וילין מדגיש את יושרם של שותפיו אשר משל בפיהם: "גם החיטה תאלפנו יושר וצדק, כי על כן בראה אללה מוכפלת למען תחלק לשני השותפים, ולא יבריח ולא יעלים האחד אף חצי חיטה מחברו". מארחי ילין הכינו כירת בשר לכבדו, ואולם זולת שתיית קפה הקפיד ילין שלא לאכול מזבחם [מטעמי כשרות, כמובן]. בשחר יום א', לאחר תפילת השחרית יצא ילין בחברת מארחו אל הגורן בה אוכסנו גרעיניו. מנהג הבדואיים באזור זה היה לאכסן את גרעיני התבואה במאגרות חצובים בסלע. הכמות נמדדה ולא נגרע ממנה דבר. אחר כך יצא ילין אל השדות שנזרעו בשותפות [ילין מימן מכספו את רכישת הזרעים], ונוכח כי שותפיו זרעו אכן שדות כמוסכם ביניהם. ילין משבח את א"י שממזרח לירדן ומגלה תובנה חדשה באמור ע"י בני שבט ראובן גד וחצי שבט המנשה: "כי באה נחלתנו אלינו מעבר הירדן מזרחה". כל עוד היה חבל ארץ זה סגור בפני יהודים נחשב כזר להם , לא כן עתה. לדעתו אין ממש בפחד מן הבדואים ואין להאמין בשמועות אודות היותם אנשי חמס ושוד. אם גם מתרחשים אירועים מעציבים שכאלו, הרי בד"כ הנפגעים הם תיירים מערביים ולא בני הארץ היהודים, אליהם מתייחסים הבדואים כאל שווים. מתיאוריו ניתן ללמוד על מערכת יחסים הוגנת שהייתה בין המוסלמים ליהודים באותם הימים. בשנה שלאחריה, היינו בשנת תרל"ג, הוזמן ילין בשנית ע"י מארחיו לעבר הירדן. ואולם הפעם ניצלו ילין ושותפיו סלנט וגולדשמידט הזמנה זו לסיור בהר נבו [ג'אבל נבה], בחורבות שרידי העיר חשבון [חיסבן בערבית] ובעמן, היא רבת עמון. גם הפעם יצאו ילין ועמיתיו מירושלים. בדרכם חצתה החבורה את הירדן ואת כיכר הירדן ואולם הפעם הם לנו לרגלי הר נבו [מצפון לו] בסמוך למעיינות הגדולים של עין מוסא. עם שחר עלו ילין, חבריו ומלוויו לפסגת הר נבו . שם חש ילין התפעלות ורגשות עזים מילאו אותו בעומדו על ההר. על מקום זה כתב: "זהו המקום אשר עמד עליו אדון הנביאים משה רבנו, אשר משם הראהו ה' את כל הארץ, ואשר עליו נמצא מקום קבורתו, ומרוב התפעלותנו עמדנו וקראנו את כל הפרק של סיום התורה מ"ויעל משה" עד "לעיני כל ישראל", אכן פרק הראוי להיקרא במעמד זה. המיוחד בתיאורו של ילין הוא הציון כי הר נבו הוא מקום קבורת משה, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם האמור בתורה לפיו מקום קבורת משה עלום, לא כן על פי המסורות המוסלמיות והנוצריות, לפיהן קבר משה מצוי בהר נבו. בהמשך, כאמור, ביקרו ילין ומלוויו בחורבות חשבון וכן ביקרו בכפר הצ'רקסי עמאן [היא רבת עמון]. ילין מתאר בפרטי פרטים את התיאטרון הרומי המצוי במקום, אשר נקרא בפי המקומיים בשם "מלעב הורדוס", היינו : תיאטרון הורדוס. מתיאורו עולה כי התיאטרון הרומי בעמן היה גלוי כפי שהוא נראה בימינו. כמדומה שילין וחבריו היו מן התיירים היהודים הראשונים בחבל עמון ומואב בעבר הירדן המזרחי בימים ההם , ובודאי שאיש לא קדם להם בצפותם מפסגת הר נבו אל מעבר לירדן מערבה. תצפית ממנה נשקפת במלואה כיכר הירדן, הרי בית אל וירושלים, ים המלח ומדבר יהודה.