יום ה', ה’ בטבת תשע”ט
    דף הבית  |  יצירת קשר  
תחזית מזג האויר
לקראת ט"ו בשבט. יום בו נוהגים לאכול מפירות ארץ ישראל ורווח המנהג לאכול פירות יבשים כי בגולה לא הייתה אפשרות להביא פירות טריים מהארץ ולכן אכלו אות מיובשים. על אחד מהפירות הללו, החרוב, מרחיב מרדכי אשל ומביא את מקורותינו בהקשר זה. בהזדמנות זו שולח המחבר ברכות לחברי מרחבים ולקוראים. ט"ו בשבט שמח.

עץ החרוב במורשת ישראל מרדכי אשל עץ החרוב אינו נמנה על שבעת המינים בהם נשתבחה הארץ, וגם אינו מוזכר במקרא. עם זאת סבור ד"ר יהודה פליקס בספרו "עצי פרי למיניהם – צמחי התנ"ך וחז"ל , כי אין להסיק מכך שעץ זה לא גדל בארץ בימי המקרא. נראה שבימים ההם הוא גדל בארץ כעץ בר. אולם בספרות התורנית הוא מופיע פעמים הרבה, ומתוך כך למדים אנו כי היה נפוץ בארצנו. החרוב הוא עץ הרגיש לקור, לפיכך הוא מתפתח ללא קשיים דווקא בהר הנמוך, בשפלה ובמישור החוף. עד היום ניתן לראות מדרום לחדרה את שרידי פארק החרובים הטבעי שכיסה בעבר שטחים נרחבים. החרוב נמנה, למרבה הפליאה, עם סדרת ה"קיטניתיים" ולפיכך נקבע במשנה כלאים [פרק א' משנה ב'] כי "פול המצרי והחרוב אינם כלאים זה בזה", אולם הפרשנים המסורתיים אינם מקבלים הדברים כפשוטם ומפרשים "חרוב" מין קטנית ששרביטיו דקים, לפיכך יתכן ומדובר בשני מינים להם שם אחד. שם החרוב הוא עברי או ארמי במקורו, שמו נגזר מ"חרב", על שם צורתו כמעין סייף מעוקל. החרוב נמנה בתלמוד על ותם סוגי פירות "הנאכלין מה שבחוץ" היינו: החלק החיצוני שבפרי, כדוגמת התמרים , הזיתים, האפרסקיו, העוזרדין [פרי עץ העוזרר], השזיף, והגדגדניות ועוד. ולפי המדרש אדם הראשון נטע עצי פרי שונים לאחר שיצא מגן העדן ["אוצר מדרשים", אייזנשטיין]. לחרוב עץ זכרי שאינו עושה פרי, ועץ נקבי העושה פרי, וריח הפריחה אינו נעים. כדי לקבל פירות על עץ זכרי נהגו להרכיב עליו ענף נקבה, ביטוי לכך מצוי בסוגיה בבבא בתרא פרק ד' " המוכר את הבית", הדנה במוכר שדהו לחברו, שבמכירה זו מכר גם את האבנים שהם לצרכה ואת הקנים שבכרם, ואת התבואה המחוברת לקרקע [שטרם נקצרה] וכו' ואת החרוב שאינו מורכב הנטוע בשדה ואת בתולת השקמה שטרם נקצצה מעולם. אולם דין עץ חרוב מורכב שונה, ואין עץ זה נמכר אגב השדה. במסכת שביעית פרק ז' משנה ה', נקבע שעל החרוב חלים דיני שביעית וביעור: "לולבי זרדים והחרובין, יש להם שביעית ולדמיהן שביעית, יש להן בעור ולדמיהן בעור". הואיל והחרוב נחשב לעץ מאכל, חלו עליו כל דיני שביעית, ובמסכת ברכות נאמר: "מאימתי אין קוצצין את האילנות בשביעית? ב"ש אומרים כל האילנות משהוציאו [הכוונה לפרי]; ובית הלל אומרים: החרובין משישרשרו ובנוסח אחר משישלשלו [שביעית פרק ד' משנה י'}היינו: משיתחילו החרובים להכביד ולהיתלות כלפי מטה. בימי המשנה ציין רבי שמעון בן אלעזר שני עצי חרוב, כנראה עצים גדולים ועתיקים, אשר שמשו לפולחן ע"ז כדרך עבודת האשרה: "שלוש אשירות הן בא"י , החרוב שבכפר קסם ושבכפר פגשה, ושקמה שבראני ושבכרמל". מבין עצי הפרי האנדמיים בארצנו, החרוב הוא העץ הגדול והמרשים ביותר בנופו, ביופיו ובצלו הרב. מבחינה זו הוא דומה לשקמה, אלא שפרי השקמה אינו אכיל בעוד שפרי החרוב אכיל. גזעו של החרוב עשוי להגיע לעובי רב. בבל עץ זה לא גדל. האמורא רבי חנינא בר חמא כשהגיע לארצנו נתפעל מעוביו הרב של החרוב, הוא הקיף גזעו בחגורתו, חגורת בנו ובחגורת חמורו, מתוך כך ניתן להעריך כי היקף הגזע היה כחמשה מטרים. שורשי החרוב מתפשטים באדמה הן לרוחב והן לעומק, ולפיכך נקבעו בתלמוד הלכות בשל כך שעניינם הרחקתו ממבני העיר וחומותיה עד למרחק של חמישים אמה (בערך 25 מ'). בדומה נדרשה גם הרחקת החרוב מבורות מים, בשל חשש ששורשי העץ יעמיקו חדור לאדמה (עד התהום בלשונם) ויפגעו בטיח הבור ולאובדן מימיו. פרי החרוב נשמר תקופה ממושכת, בתוכו נמצאים גרגרים חומים הנקראים "גרא", ויש הטוענים כי המושג "קרט" בו משתמשים יהלומנים, לקביעת משקל היהלום וגודלו מתבסס על משקל גרעין החרוב אשר משקלם הממוצע נע בין 0.18 -0.21 גרם. יש שרצו לזהות את גרעין החרוב בתנ"ך עם "גרא" שבכתוב "עשרים גרא השקל" , ורבי א' אבן עזרא פירש: "ואלה הגרות גרגרות חרוב הם". מאחר ובתרמילי החרוב נמצא "דבש", נהגו בני הגולה לאכול מן החרובים בט"ו בשבט, כדי להתבסם מעט מדבשה של ארץ ישראל עליה נאמר: "ארץ זבת חלב ודבש", ולא עוד כי אם שהדבש המצוי בחרוב שימש ראיה כי אכן א"י, היא ארץ זבת חלב ודבש. חיוב החרוב בתרומות ובמעשרות משהחלו בו סימני בשלות. כידוע, פרי החרוב צבעו תחילה ירוק, ורק משהחל הפרי משחיר סימן הדבר לתחילת הבשלתו. בירושלמי מסכת מעשרות פרק א' נאמר: "החרובין משינקידו" כלומר, מרגע זה יש להפריש מהם תרומות ומעשרות. חרוב שפרותיו חנטו לפני ט"ו בשבט מעשרין אותו לשנה הבאה, כדעת ר' נחמיה, היינו: בתר לקיטה ולא בתר חניטה [כאתרוג]. החרוב היה מאכל בהמה [בעיקר דקה] ואף מאכל עניים, הביטויים לכך במשנה, בתלמוד ובמדרשים רבים. החרוב אהוב ביותר על העזים והכבשים בשל מתיקותו, והיו אף שסברו שלאכילת החרוב השפעה חיובית על תנובת החלב, אלא שהוכח שהשפעתו הנה דווקא הפוכה. בכמה מסכתות נקבע שאין מרסקין בשבת את החרובים לפני הבהמה [משנה שבת פרק כ"ד ב', ומסכת שבת דף קנ"ה עמ' א' ובירושלמי מסכת מעשרות, פרק ג' דף נ', וראה במדרש "שכל טוב" לשמות פרק ט"ז', ובילקוט שמעוני לפרשת "בהר"]. נהגו להשרות ולכבוש חרובים ביין ישן כדי להשביח את טעמו. עדות לכך שהחרוב שימש מאכל עניים עולה מן המסופר במסכת תענית [ כ"ד עמ' ב'] אודות רבי חנינא בן דוסא שנסתפק בקב חרובים מערב שבת לערב שבת. באבות דרבי נתן פרק י"א נאמר בשם בן עזאי: "אם מנבל אדם עצמו על דברי תורה ואוכל תמרים [בנוסח אחר תורמוסים] חרובים ולובש בגדים צואיים ויושב ומשמר על פתח חכמים כל עובר ושב אומר שמא שוטה הוא זה, לבסוף נעשה סופר ונמצא בו כל התורה". ב"ספרי" במדבר מובא: " משל אומרים לאדם מפני מה אתה אוכל פת שעורים? אמר להם מפני שאין לי פת חיטים. מפני מה אתה אוכל חרובים? אמר להם מפני שאין לי דבילה". בפתיחה לאיכה רבה על האמור "ישיחו בי יושבי שער", מובא בשם ר' אבהו, כי עכו"ם לעגו ליהודים שנהגו להרבות בהוצאות שבת ויו"ט, ומתוך כך התרוששו והרבו באכילת חרובים כל ימות השבוע, עד שמאכל חרובים נתפס בעיני גויים כמאכל יהודי אופייני. במדרש רבה [ ויקרא ל"ה] מובא ש"חרובין תאכלו" היא לשון קללה. ידועה לכל היא האגדה המובאת במסכת שבת [דף ל"ג עמ' ב'], אודות הסתתרותם של רשב"י ובנו אלעזר במערה במשך י"ג שנים, לאחר שאולצו לברוח מהרומאים שבקשו את נפשם. במערה זו ניזונו ממי מעיין ומפרי החרוב. אגדה ידועה אחרת המספרת גם על חוני המעגל, שהיה מהלך בדרך, וראה אדם אחד כשהוא נוטע חרוב, אמר לו: "זה לכמה שנים טוען פירות?" השיבו הנוטע, "לשבעים שנה". אמר לו חוני: "כלום ברי אתה שתחייה שבעים שנה ותאכל ממנו?" השיבו הנוטע: " אני מצאתי את העולם בחרובים, כשם שנטעו אבותיי לי כך אטע לבני". מדוע סבר הנוטע כי החרוב טוען פירות לשבעים שנה? הבוטניקאי ד"ר יהודה פליקס, העלה סברה, לפיה, אף החרוב שמינו זכר מתחיל לשאת פירות לאחר שבעים שנה, ומכאן נבעה תשובת הנוטע לחוני המעגל. החרוב נתפס כ"עץ יהודי". לחרוב תכונות רפואיות, ועל פרי זה אמר אסף הרופא: " חרובים מתוקים וחמים ויבשים מונעים את הרוחות ומכניעים את הליחה, וכובשים את המרה, וחרובים הצומחים בקוצים בארץ גלייה ופריים דומה לכליות הכבשים מחזיקים את הילוך המעיים", היינו: טובים לעצירות. ע"פ עדות ההיסטוריון והגיאוגרף המוסלמי הירושלמי אל מוקדסי, בספר מסעותיו בארץ משנת 985 , עולה, כי החרוב יוצא כפרי מן הארץ, וממנו הכינו דבש וממתקים וכן משקאות. הרופא המוסלמי הירושלמי אל-תמימי, בן המחצית השניה של המאה העשירית, הבחין בין שלושה מיני חרוב שגדלו בארץ, שאחד מהם היה בעל פירות משובחים, ציפתו הייתה רכה ומתוקה יותר מציפת זנים אחרים. מזן זה הפיקו את "רב אל חרנוב אלשמי" מין ריבה ששימשה לרפואה וכן למאכל. גם גדולי הרופאים היהודים מאותה תקופה כגון: יצחק הישראלי ואבן סינא, שיבחו את סגולותיה של ריבה זו. הרמב"ם כתב על החרוב את הדברים הבאים: " חרנוב, הוא שהעם קורא חרוב ובשפת הברברים " תאסליעיה"... ואולם הפירות הלחים (הטריים), כל מה שיעשו האילנות, מזונם רע לאנשים בכלל, אבל קצתם יותר רע מקצתם. מהם שמזונם רע, כמו החרוב" עוד הוסיף: "שלעולם ימנע אדם עצמו מפירות האילנות ולא ירבה מהם ואפילו יבשים, ואין צריך לומר רטובים. אבל קודם שיתבשלו כל צרכם (בוסר), הרי הם כחרבות לגוף, וכן החרובים רעים לעולם". ברפואה העממית, הן של עדות ישראל והן של ערביי הארץ, שימש החרוב הבשל כתרופה נגד שלשול, פצעים בפה (אפטות), סוכרת, מחלות כלי נשימה, שיעול ולמניעת דמומים פנימיים. מעניין לציין כי ככל הנראה בעקבות יחסו השלילי של הרמב"ם לפרי החרוב נמנעו רופאים שחיו בארץ כגון הרופא דוד די –סילוה, (הרופא מירןשלים במאה ה -16), לכלול בספרו "פרי מגדים" את החרוב כצמח מרפא. גם בספרם של זהר עמר ואפרים לב "רופאים ותרופות בירושלים", במאות העשירית עד השמונה- עשרה, לא נכלל החרוב כצמח מרפא. עם זאת ראוי לציין כי בתעשיית המזון עושים בו שימוש לייצור שוקולד חרובים. בקפריסין שם מצויים עצי חרוב רבים, מפיקים תמצית משקה העשוי מחרובים, אשר יש לו ביקוש רב. מודיעין, בשבוע הראשון של חודש שבט תשע"ו. להרחבה: יהודה פליקס, עיין בספרו הנ"ל בערך חרוב, עמודים 203 – 214. בהוצאת ראובן מס, ירושלים תשנ"ד - 1994 אסף גור, "פירות ארץ – ישראל - תולדות ומקורות, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1974.