יום ה', ה’ בטבת תשע”ט
    דף הבית  |  יצירת קשר  
תחזית מזג האויר
בחיפה, בסמטה המחברת בין שדרות הנשיא לרחוב יפה נוף [מאחורי מוזיאון טיקטין לאומנות יפנית] מצויה הווילה אותה בנה קיש. כיום מוחזק המבנה בידי המוזיאון ומשמש ספריה, מזכירות, וסדנאות יצירה.

הבריגדיר פרידריך הרמן קיש וביתו שעל הכרמל. מרדכי אשל על אחד מכותלי הכניסה לבית הותקן לוח נחושת שזה תוכנו: ביתו של הבריגדיר פ. ה. קיש לבריגדיר פ.ה. קיש יו"ר הועד הפועל הציוני לארץ ישראל, וראש המחלקה המדינית משנת 1923 ועד 1931 , בנה את הבית הזה וגר בו משנת 1934 ועד 1939. הבריגדיר קיש, קצין הנדסה ראשי של המחנה השמיני בצבא הבריטי, נפל בקרב במלחמת העולם השנייה באפריקה הצפונית באפריל 1943. בהקדמתו של דוד לויד ג'ורג' ל"יומני קיש", ומתוך פרספקטיבת השנים שחלפו, כתב: "ההבטחה שניתנה בהכרזת בלפור ליהדות העולמית ע"י ממשלת בריטניה, בהסכמתן של אותן ממלכות שהיו בעלות בריתנו במלה"ע, ניתנה בנאמנות ובלב שלם. היה בדעתנו לקיים אותה הבטחה במילואה ולא ראינו כל נימוק מכריע שישלול מאתנו את האפשרות למלאה. כיום הועמדה הממשלה הבריטית במצב המביש הממריצה לבוא בפני חבר הלאומים, אשר ממנו קבלה מנדט לבצע אותה פוליטיקה ולהודיע כי נתעורר מצב בא"י העושה את הפוליטיקה המנדטורית לכזו שאינה בת בצוע . מה היו סיבות כישלוננו? מה היו המאורעות שהביאו להתערערותו של כשרון הממשל הבריטי? ההיה הכישלון מחויב המציאות. אולי אפשר היה באמת לבצע את המטרות שנכללו בהצהרת בלפור, אולי אילו היו אלו שנתמנו ליישמה כנים יותר בדרכיהם, ואילו הממשלה הבריטית תומכת בידם בנאמנות ומעודדת אותם לפעולה בקיום דברת הכבוד אשר התחייבה כלפי העם היהודי , היו פני גורל הצהרה זו שונה מכפי שהיא כיום. על שאלה זו שופך יומנו של קיש אור רב ערך". בהקדמת קיש ליומניו כתב כיצד הגיע לשמש בתפקידו על בסיס מברק שנשלח אליו ע"י ד"ר חיים ויצמן, שעה ששירת בשגרירות הבריטית בפריז, ותפקידו היה לעמוד בקשר עם חברי ועידת הממלכות – אח"כ "ועידת השלום". בפגישה שנערכה בין השניים הפציר ויצמן בקיש להיענות להזמנתו ולפעול בשליחות התנועה הציונית בא"י, הואיל ולתנועה זו לא היה מועמד שהיה יכול לפעול כשווה מול שווים מול הפקידים הבריטים הגבוהים בארץ, ומשום שיש צורך לבוא לכלל הבנה עם הערבים. ויצמן הוסיף כי ההחלטה למנותו לתפקידו בארץ נתקבלה פה אחד על דעת הנהלת ההסתדרות הציונית. המעיינים בשני כרכיו של ספרו ימצאו בהם עדות רבה למאמצים הבלתי פוסקים שעשתה ההנהלה הציונית כדי לבוא לכלל הסכם עם הערבים. כן יעמדו על העובדה כי בארץ היו גם ערבים מתונים, שהיו מוכנים ללכת אחר רמז מצד ממשלת המנדט כדי לבוא לכלל הסכם עם היהודים על יסוד המדיניות הכלולה בכתב המנדט. לדאבון הלב רמז זה לא ניתן, ואדרבה, הממשלה לא פסקה מלקיים את הסמכות והכוח שנתנה לקבוצת ערבים קיצוניים שבראשה עמד המופתי של ירושלים חג' אמין אל חוסייני, ששימש גם במשרת נשיא "המועצה המוסלמית העליונה". האגודה המוסלמית – נוצרית, שהוקמה בארץ מיד לאחר שהוקם השלטון הבריטי, פעלה כדי להתנגד להתקדמות המפעל היהודי. בהקדמה זו שנכתבה באפריל 1938, בתוך ימי מאורעות הדמים של 1936 – 1938, יש עדות ממקור ראשון כי ניסיונות ההידברות בין ההנהגה הציונית - יהודית בארץ לבין מנהיגי התנועה הלאומית הערבית כשלו משתי סיבות. האחת, סירובם של הערבים להכיר בעובדה כי גם ליהודים זכויות בארץ ישראל, השנייה , הבריטים רוקנו מכל תוכן את הצהרת בלפור ופעלו ביודעין ובמפורש למנוע מן הישוב העברי המתחדש לממש את זכויותיו כעולה, מהצהרה זו. בספר "בריגדיר קיש – חייל וציוני" [ראה אור בהוצאת מערכות, בהוצאת משרד הבטחון ת"א 1978], עולה תמונה המבהירה את יחסו של קיש לנציב העליון הבריטי הראשון בא"י סיר הרברט סמואל, אשר התנועה הציונית ראתה במיניו בשנת 1922, מפתח למימוש הצהרת בלפור, אולם לא רק שתוחלתם נכזבה. מה שנראה היה כיתרון במנוי זה, היה למעשה כשלון נוקב. ביטוי ליחסו השלילי והביקורתי כלפי הנציב העליון בא לידי ביטוי ביומן שכתב ואשר מטעמים מובנים לא נכללו בספרו הנ"ל. קיש מתח ביקורת נוקבת על מדיניות האיזון בין יהודים לערבים בה נקט סמואל, באשר מדיניות זו הייתה מנוגדת לדעתו לרוחו של המנדט ולתפיסתו. ניתן לומר כי מדיניותו של הנציב העליון "הראשון ליהודה" הייתה מכרעת לגבי יחסה השלילי של הפקידות הבכירה הבריטית בארץ כלפי רצונה של התנועה הציונית במימושה של הצהרת בלפור לאלתר עם סיום הכיבוש הבריטי את הארץ. "קיש ביקר בחריפות את הפקידות הבריטית שהייתה עוינת ליהודים שטיפח סמואל.... יחסו של קיש לסמואל הלך והחריף כחלוף השנים. במאי 1923 ציטט קיש את קאסט, שליש הנציב העליון שאמר כי "עלה בידו [של סמואל} מה שרק יהודי יוכל לעשות, דהיינו לקצץ בשאיפתם ובהתלהבותם של היהודים לא"י ולהעמידן על שיעור מתון. עתה זקוקים גם הערבים לטיפול מעין זה, אך שום נציב עליון יהודי לא יוכל להשתמש באותה תרופה כלפיהם". קיש סבר כי סמואל אישית היה אשם בעליית מעמדו של המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני ולראיה הביא אירוע בה החליפו רונלד סטורס [שהיה מושלה הצבאי הראשון של ירושלים ואח"כ מושלה האזרחי עד שנת 1926] וחאג' אמין ברכות במעמד הנציב העליון, והמופתי הרכוב על הסוס, יכול היה בן השאר בגלל חולשתו של סמואל להשמיע קריאות נגד היהודים". לקראת סוף תקופת כהונתו של סמואל בשנת 1925 נשא סמואל נאום, היה זה באפריל 1925. קיש ציין ביומנו כי נאום זה נחשב " כנאום הטוב ביותר והיהודי ביותר שנשא בארץ ישראל" וקיש רשם ביומנו המודפס במכונת כתיבה: "הייתי מחליף את מילותיו באדמות הג'יפטליק שלא ניתנו לנו". במקום אחר כתב ביומנו המודפס: " יכולת הנאום היא ללא ספק כישרונו הגדול ביותר". לפני סיום תפקידו הסכים סמואל לערוך ביקור פרדה בהנהלה הציונית, אך באשר לקבלת הפנים סבר כי יש צורך לברר תחילה מה דעת הערבים, שכן אי אפשר כי רק היהודים ייפרדו ממנו. קיש ציין ביומנו: " מדיניות האיזון המושלם שלו לא יכלה להתבצע באורח קיצוני יותר. לקראת סוף תקופת כהונתו של סמואל פנה "הוועד הלאומי" בעצומה למען המשך כהונתו של סמואל, אין צורך לומר כי קיש התנגד לעצומה זו , משום שראה בהמשך כהונתו של סמואל כ"נציב עליון" מכשול על דרך מימושה של הצהרת בלפור, להקמת בית לאומי ליהודים בא"י. רבים מחוליי ממשלת א"י יחס קיש לסמואל. במכתבו לויצמן בקיץ 1928 ציין: " הממשלה נוקטת את השיטה שהכניס הרברט סמואל, לפיה מתאמצים ככל האפשר לחוקק בדרך שלא תהא בה אבחנה בין היהודים לערבים. הנטייה היא לבנות את א"י כנחלה קולוניאלית בריטית, שבה כוללת אוכלוסיית הילידים ערבים ויהודים". במכתב אחר מאותה תקופה כתב על חוסר ההיגיון שבמדיניות המכוונת לנהוג בערבים וביהודים באורח זהה, כאשר רמות החיים, היכולת והמנהגים של כל אחד שונים כליל סמואל פתח במדיניות זו ופלומר [אשר שירת כנציב עליון בשנים 1925 – 1928] המשיכה , אם כי בצורה מתונה יותר. כשערך השוואה בין הנציבים כתב: " יחסו של הוד מעלתו... היה יחס קונסטרוקטיבי חדור אהדה. בתום הראיון אמר הלורד פלומר כי כל אימת שארצה לראתו מדי לי לומר זאת, והוא יקבלני, וכי שמח הוא למצוא מי שיעבוד אתו ויבין להלך רוחו ... מכלל שיחה אני מבין כי עמדתו של פלומר לעצומותינו היא זו: 'האם מוצדקת הבקשה מבחינת הפוליטיקה של ממשלת הוד מלכותו? אם כך הדבר עלי למלאה ולהוציאה לפועל', ואילו הנציב הקודם דרכו הייתה להעמיד לעצמו את השאלה ' מה יאמרו על כך הערבים'? ". לגבי הנציב השלישי סר ג'ון צ'נסלור [1928- 1931] קבע קיש כי תוחלתו נכזבה ממנו. במרבית התקופה היו היחסים בין השנים מתוחים בעיקר לאחר מאורעות 1929 ואולי בגלל רקעם המשותף ודרגתם הזהה בחיל ההנדסה המלכותי. יתכן וצ'נסלור כנציב עליון ביקש להוכיח לקיש "מי כאן הבוס", או שמא ביקש להימנע מהעדפתם של היהודים מחשש מה יאמרו הערבים. קיש אשר הנסיבות הביאוהו תחילה למלא תפקיד כראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית, ואח"כ יו"ר ההנהלה הציונית בארץ, עד יום הסתלקותו מתפקיד זה. הגורם המרכזי לסיום עבודתו היה הספר הלבן של פספילד, ששם לאל את תקוותיה של ההנהלה הציונית בארץ ובתפוצות, באשר המלצותיה גזרו כליה על ההתחיבויות שקיבלה ממשלת המנדט על עצמה במימוש הצהרת בלפור. עם פרסום הספר הלבן התפטר חיים ויצמן מתפקידו ב"הסתדרות הציונית העולמית" במחאה על מסקנות פספילד, ואולם ויצמן חזר בו מהתפטרותו כעבור זמן מה לאחר הסברי ראש ממשלת בריטניה ראמזי מקדולנד ש"ביטל" את ההמלצות שנכללו בספר הלבן. אותה שעה עמד להתכנס בקיץ 1931 הקונגרס הציוני, ביודעו כי ויצמן עתיד להתפטר מתפקידו בנשיאות, התפטר גם קיש מתפקידו, הואיל ומנויו לתפקידו בארץ היה לבקשת ויצמן. היו אומנם גם סיבות אחרות להתפטרות זו, ביניהן העובדה כי קיש לא נתמך ע"י מפלגה כל שהיא מבין המפלגות שהרכיבו את ההנהלה הציונית. הוא היה שלוחו של ויצמן, וכשזה התפטר הבין כי הגיע זמנו לפרוש. בקווים כללים ניתן לקבוע כי בתקופת עבודתו של קיש כיו"ר הסוכה"י [הסוכנות היהודית] הושמו על ידו דגשים אחדים. האחד מאבק בממשל הבריטי שנטה להתעלם מצרכי היישוב היהודי בארץ, ומתביעת התנועה הציונית לעליה מוגברת לארץ, חרף טענת הממשלה הבריטית כי היקף העלייה צריך להיות לפי יכולת הקליטה של היישוב. קיש טען כי עמדה זו בטעות ייסודה. עליה מוגברת תפתח את שוק העבודה, השקעות יזרמו לארץ וקליטת העולים לא רק שלא תכביד , כי אם אף תמנף את כלכלתה של א"י. גם הניסיונות של הממשלה הבריטית, למנוע העברת שטחי מדינה בלתי מעובדים להתיישבות ציונית, דבר שלא היה בו כל פגיעה באינטרסים ערביים, היה גורם למאבקו של קיש באדמיניסטרציה הבריטית. אירועי הכותל בשנת תרפ"ט בגלל הסתת המופתי היו לדעתו מן הגורמים המרכזיים לכישלון בהשגת הסכם עם הערבים. את הכישלון תלה בממשל הבריטי ו"בסמכויות הבלתי מוגבלות הנתונות למופתי ולכנופיות המועצה המוסלמית העליונה," בדעה זו החזיק במשך כל שנותיו. בשל אחריותו של המופתי למאורעות 1920 בירושלים, מאורעות 1921 ומאורעות 1929, נמנע קיש מליצור מגע עם המופתי, כל ימי פעילותו כיו"ר הסוכה"י. בימים בהם שרת קיש בתנועה הציונית הייתה דרגתו "לוטננט קולונל" [מיל]. אותה קיבל בשרתו בגדוד המהנדסים המלכותיים הבריטי. קיש נולד בהודו ביום 23.8.1888 לאביו הרמן מיכאל קיש ולאמו אליס שרלוטה לבית אלקין. אביו היה פקיד בכיר בממשלת בריטניה ושירת במושבותיה, בתוכן גם בהודו. במלה"ע הראשונה נלחם קיש בחזית המערבית בצרפת ובבלגיה ונפצע בקרבות אלו פעמיים, וכן לחם גם בעירק. כשהבריא מפצעיו עבר לשרת במיניסטריון המלחמה בלונדון, שם פעל בשרות המודיעין הבריטי עד לתום המלחמה. בתקופת שירותו כקצין קרבי הוזכר שמו שלוש פעמים בהודעות רשמיות שפרסמו הבריטים משדות הקרב. הוא זכה לעיטורים שונים, ובתוכם "אות השירות המצטיין" וצלב המלחמה של צרפת. הוא הועלה לדרגת מייג'ור [רס"ן], ומאוחר יותר ללויטנאנט קולונל [סגן אלוף], וזאת בגיל 30 בלבד. בין השנים 1919 – 1922 היה חבר המשלחת הבריטית לוועידת השלום ולוועדה הצבאית של מדינות ההסכמה. במהלך פעילותו בוועידת השלום הוזמן קיש ע"י ד"ר חיים ויצמן להצטרף להנהלה הציונית בירושלים, ולמלא בה תפקיד של מנהל המחלקה המדינית . קיש הגיע לארץ בשנת 1923 והחל משמש כאמור, בתפקיד מנהל המחלקה המדינית בהנהלה הציונית, ומשנת 1929 ועד שנת 1931 היה יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית בירושלים ומנהל המחלקה המדינית בסוכה"י , ונשא בתפקידים לאומיים וציבוריים נוספים. קיש נשא לאישה את הגב' רות פרנקלין, שהייתה בת אחות אשת הרברט סמואל "הנציב העליון הראשון ליהודה" ונולדו להם שני בנים [בן ובת]. במלחמת העולם השנייה שירת קיש במחנה הארמיה השמינית הבריטית בצפון אפריקה בדרגת "בריגדיר", תחת פיקודו של מונטגומרי. למעשה היה קצין ההנדסה הבכיר ביותר של המחנה השמיני בגזרת צפון אפריקה, ושם מצא מותו בשבעה באפריל 1943 במסגרת מבצע לדחיקת הגייסות הגרמניים מטוניסיה, כאשר הוא ושלושת עוזריו עוזריו עלו על מוקש קופץ שהפעיל אחד מעוזריו בדורכו על "תיל ממעיד" שטמנו הגרמנים בנסיגתם החפוזה ליד וואדי אקארית [Akarit], שעה שבדקו הריסות גשר מעל וואדי שפוצץ בידי הגרמנים הנסוגים . קברו מצוי בבית הקברות הבריטי לחללי מלחמת העולם השנייה באנפידאוויל, היא העיירה ששמה הערבי הוא: א-נפידה [כ 100 ק"מ דרומית לעיר תוניס], ובו קבורים 1551 מנופלי המערכה נגד רומל בצפון אפריקה. קיש כתב, כאמור, את יומנו במהלך שנות פעילותו בהנהלת ההסתדרות הציונית בארץ. היומן הודפס כספר בן שני כרכים, וראה אור בשנת תרצ"ט. כותרתו היא: " יומן ארץ – ישראלי", הוצאת "אחיאסף" ירושלים. מיומנו ניתן ללמוד רבות על נטיותיו להגיע להסכמה בין התנועה הציונית לבין התנועה הלאומית הערבית. היומן שבו כתב באופן שיטתי אודות האירועים בהם נטל חלק, משקפים את נטייתו למצוא שפה משותפת עם ערביי ארץ ישראל הפלסטינים. קיש שקד, לאורך כל תקופת כהונתו בירושלים, למצוא שפה משותפת עם המתונים שבערביי ארץ ישראל. מי שסייע לו במיוחד ביצירת קשרים אלו, היה חיים מרגליות [קלואריסקי] שהטיף ליחסי ידידות והבנה בין יהודים לערבים, וממייסדי "ברית שלום". מאמץ זה עלה בתוהו בשל המעמד הרם שקיבל חאג' אמין אל חוסייני כ"מופתי של ירושלים" וכמי שעמד בראש "המועצה המוסלמית העליונה", שעיין את היישוב העברי ואת הצהרת בלפור, ועשה כל שלאל ידו כדי לסקלה. מאמציו הצליחו מעל למשוער וטיעוניו כנגד היישוב העברי בארץ משמשים נשק בידי הפלסטינים עד ימינו. טיעוניו היו כי: אין קשר בין היהודים לארץ ישראל. היהודים אינם עם ולכן אינם זכאים למולדת. הישות הציונית מטרתה לגזול מן המוסלמים את ארצם, חירותם, תרבותם וכו' וזאת על בסיס היותם שותפים בתוכניות אימפריאליסטיות שרקחו בריטניה ואמריקה נגד ערביי פלשתינה. לציונים תוכניות התפשטות נרחבות אפילו בערב הסעודית כולל מכה ומדינה. הקמת הבית הלאומי בארץ, הוא אך צעד ראשון בלבד במגמת התפשטות זו. היהודים מבקשים לפגוע במסגדי הר הבית ולסלק משם כל סממן מוסלמי בטענת שווא, כי במקום ניצב בעבר בית מקדשם. גם לאחר הסתלקות המופתי מן הזירה בארץ, בעקבות גירושו מא"י בשנת 1937 ע"י שלטונות המנדט הבריטי, לא ניתן עוד להכניס את השד הלאומני הערבי אל הבקבוק. מאמציו של קיש נכשלו אפוא, לא רק בגלל הסתת המופתי את המוני הערבים , כי אם גם בשל מדיניות הפיוס שנקט שלטון המנדט כלפי הערבים מחד והמדיניות האנטי ציונית בה נקטו מיישמיה בפועל שהיו הנציבים העליונים, יועציהם ופקידיהם הבכירים, וזאת בכפוף להוראות משרד המושבות הבריטי, שהיה עוין להצהרת בלפור בדבר הקמת הבית לאומי יהודי בא"י. בייחוד בלטה עוינות זו מאז שנת 1938 , שנה בה החל הרולד מקמייקל לכהן כנציב עליון. קיש קובע בהקדמתו לספרו: "כי אלמלא השתמש המופתי לרעה בכוחו הרב, ואלמלא נהגה ממשלת המנדט במשך חמש עשרה שנה במידת הסבלנות כלפי אותו שימוש לרעה, כי עתה היו הערבים והיהודים מגיעים מזמן רב לכלל הסכם במסגרת המנדט". עוד קבע רולנד סטורס מי שלפנים היה מושלה של ירושלים בספרו "זכרונות", מי שלא נחשב לאוהד התנועה הציונית כי: מעוררן של הפרעות שנעשו ע"י הערבים היה איש אחד חג' אמין אל חוסייני, אחיו ויורשו של המופתי קאמיל אפנדי, כרוב התועמלנים, כן גם הוא, גמר את מלאכתו, הסתת ההמון למעשי אלימות המביאים עונש על עושיהם וברח". עיקר הדברים כי הקביעה של קיש כי המדיניות הבריטית כלפי המנהיגות הפלסטינית גרמה לכך כי "רפו ידיהם של ידידינו מביו הערבים, ויתפוררו ויסטו מעלינו". קיש כאמור לא חסך מאמצים מלהידבר עם כל נציג מוסלמי שהיה מוכן להאזין להשקפתו אודות שאיפותיה של התנועה הציונית בהקמת בית לאומי בא"י, תוך כיבוד האוכלוסייה הערבית, ומתוך רצון לשתף פעולה עמה לטובת שני העמים. הוא נפגש באופן סדיר עם ראשי ערים מוסלמים ונוצרים, נכבדים מוסלמים, עם נציגי הממשל המנדטורי ופקידיו הבכירים ביותר כדי לשכנעם בדבר כוונותיה של התנועה הציונית וגישתה החיובית לתושבי הארץ הערבים. ניסיונותיו להיפגש פנים אל פנים עם המנהיגים הערבים הקיצוניים, ובראשם עם המופתי הגדול, חאג' אמין אל חוסייני, לא צלחו, למרות שהיו אירועים בהם השתתפו השנים. לא עלו יפה גם ניסיונותיו למתן את הסתת המוסלמים נגד היישוב היהודי בעיתוניהם, הן אלו שהיו בבעלות ערבית נוצרית והן בבעלות מוסלמית . כל ימי שירותו בארץ ניסה למצוא מסילות אל לב המנהיגים הערבים המתונים ממשפחות נשאשיבי ודג'ני [שהיו עוינות ובעלות תחרות לחוסייניים, ובראשם למופתי של ירושלים], אך זכה להצלחה חלקית בלבד. ביומנו של קיש תיאור מפורט של האירועים שקדמו למאורעות תרפ"ט. החל מהסתת חג' אמין אל חוסייני את אחיו המוסלמים נגד היהודים, בטענה כי אלו חפצים להשתלט על המסגדים בהר הבית, וכי הכותל המערבי הוא מקום מוסלמי קדוש [כותל אליו נקשר כביכול '"בורק" סוסו האגדי של מוחמד, למרות שהמופתי ידע היטב שמוחמד לא ביקר מימיו בירושלים], דרך הסתת ההמון הערבי על טבח שעשו יהודים כביכול במוסלמים בירושלים, ערב פרוץ הטבח ביהודי חברון, צפת, מוצא, חולדה, טבריה, כפר אוריה, באר טוביה, חיפה, תל אביב ועין זיתים. קיש קיים דיאלוג עם הכפריים הערבים ועם מנהיגי שבטים בדואיים ולסייע להם באמצעות תוכניות לשיתוף פעולה בינם לבין יהודי ארץ ישראל. הוא פעל למתן את חששותיהם מפני גלי עליית יהודים לארץ, ומפני קידום בניין הבית הלאומי היהודי בא"י. הוא הציע לפתוח את התעשייה העברית, שהתפתחה ביישוב בפני הערבים,ופעל להידברות חברתית בין ערבים ליהודים בארץ. לצד פעילות מדינית זו פעל קיש גם במישור היהודי הפנימי. הוא סייע להוצאת מילון בן יהודה ולהקמת מועדון "מנורה" לחיילים העברים המשוחררים. הוא נטל חלק בוועד המנהל של בית חינוך עיוורים בירושלים, ופעל לקידום המוסיקה והספורט בארץ [קיש היה חבר נשיאות "מכבי”, היה עמד בראש מועדון השייטים "כרמל", ויו"ר הועד האולימפי של ארץ ישראל [על פי עדותו של השופט גד פרומקין בספרו "דרך שופט בירושלים" ]. קיש ביקש למתן את היחס הביקורתי והשלילי של הישוב היהודי אל חלק מיועצי הנציב העליון והמינהל המנדטורי הבריטי. הוא לא הסתיר את ביקורתו על גישת הנציבים העליונים הבריטים, על וועדות החקירה שנשלחו לארץ לבדוק את סיבות התפרצות המאורעות בארץ בשנת תרפ"ט [ועדת שאו], ועל הדו"ח שהגישה בסיום עבודתה. באופן דומה מתח ביקורת על הועדה שנשלחה מטעם חבר הלאומים לחקור את אירועי הכותל המערבי, וחלק על מסקנותיה והמלצותיה, המלצות ועמדות שפגעו קשות בזכויות היהודים לקיים את מלוא פולחנם ליד הכותל, זאת מתוך גישה שליהודי הארץ זכויות שוות ואף זכויות העולות על אלו של המוסלמים. הוא נהג למחות באוזני הנציבים העליונים על כל סטייה מקווי הצהרת בלפור, ולא קיבל את השינויים השליליים שהחלו להסתמן בגישת ממשלת בריטניה לגבי יישום הצהרה זו. כשנמנע מיהודים שימוש בנשק יעיל שסופק ע"י המשטרה הבריטית ליישובים ולשכונות ספר , מחה על כך בפני הגורמים השלטוניים, עד אשר הממשל קיבל את עמדתו, והחליף את רובי הצייד [שהיו נעולים בארגזי ביטחון] ברובים תקניים. הוא קרא למשטרה הבריטית לגייס לשורותיה נוטרים [שוטרים מוספים] ולאמנם. תיאור מעניין מצוי בחלק ה' , של ספרו, שענינו ביקור הלורד בלפור בארץ לרגל הנחת אבן הפינה ל"מכון אינשטיין" למתמטיקה ולפיסיקה באוניברסיטה העברית, ולרגל חגיגות פתיחת האוניברסיטה ביום האחד באפריל 1925. בכירי המשתתפים באירוע היו הלורד בלפור, סיר הרברט סמואל, ד"ר חיים ויצמן, ד"ר מגנס, סיר ארתור שוסטר, הד"ר הרץ, הרב הכולל של הממלכה הבריטית והרב הראשי לא"י הרב קוק . באותו ערב ערכה ההנהלה הציונית סעודה למאתיים מכובדים ובה נאם הרברט סמואל, שהרבה להלל את ויצמן. אח"כ נשמעו ברכות מפי קונסולים של שמונה מדינות אירופאיות ושל ארה"ב. בחלק השני של האירוע, בו השתתפו רק יהודים, נישאו נאומים קצרים מפי רבנים שונים, בתוכם הרב ישראל לוי, הרב הכולל של צרפת וכן של הרב מרדכי קפלן והרב ד"ר יהושע טהון. קיש לא חדל ממאמץ לקשור קשרים גם עם מלך חיג'אז חוסיין הזקן ובנו האמיר עבדאללה, ולגיס את תמיכתם בתנועה הציונית ובהקמת הבית הלאומי. ביום 27.1.1924, יצא קיש עם משלחת שכללה את נציגי המוסדות הלאומיים, בתוכם החכם באשי יעקב מאיר, דוד ילין ובנו אבינועם, וחסון לרבת עמון לפגישה. במקום נערכה קבלת פנים רשמית וראש הרבנים נשא נאום ברכה לפני המלך חוסיין [אבינועם ילין היה המתורגמן]. המלך הביע את תודתו על הברכות, ואח"כ ברכו דוד ילין בשם הישוב היהודי בארץ, תוך הדגשה כי "משאלתם של יהודי ארץ ישראל היא לשתף פעולה עם אחיהם הערבים לטובתם המשותפת של שני העמים". בסיום הנאומים ענד המלך סרט עם אות כבוד לרב יעקב מאיר, ואילו קיש הביע תודה על הכבוד הרב שחלק המלך לכל יהודי העולם שליבם מלא חרדה ותקווה לעתיד עמם, היהודים החליטו להגשים את תחייתם הלאומית מתוך ידידות ושיתוף פעולה עם אחיהם הערבים. הצהרה ברוח הדברים הנ"ל נכתבה על מגילת קלף בערבית ועברית, עטופה בגליל כסף, וזו נמסרה לידי שר החוץ של המלך, שקראה בקול רם. המגילה סקרה, בין השאר, גם את החלטות הקונגרס הציוני הי"ג משנת 1923 בדבר רצונה של התנועה הציונית לחיות על בסיס שוויון ושת"פ עם העמים כולם תוך הדגשת שמירת זכויותיהן של כל העדות בא"י, והחלטת העם היהודי להקים את ביתו הלאומי בארץ ברוח של שיתוף ורצון טוב עם אחיהם הערבים. בתום קריאת המגילה הכריז המלך "כי לעולם יעמדו הערבים לצד הצדק. הם התקוממו נגד התורכים על שום שרצו להגן על זכויותיהם. "הערבים", כך הכריז המלך, מוכנים לקבל את עזרת היהודים לתכלית זאת. הוא הוסיף כי: "לעולם לא יעשה כל אפליה לרעת היהודים, וכי לבו פתוח ליהודים, וכך יהיו גם בני עמו, הוא מוכן ליתן אדמה ליהודים חינם ובלבד שייכנסו אליה דרך הדלת ולא יפרצו פרץ בחומה. העתיד יוכיח את כנותו בצורה בולטת ויגלה כי אין ליהודים כל יסוד לפחד מפני הערבים". בתום סעודת הערב נערך ביקור אצל האמיר עבדאללה. ילין ביקש את האמיר כי ישתמש בהשפעתו על ערביי א"י כדי להפיג את אי ההבנה שבין העמים [אומנם רק אי הבנה ?]. האמיר השיב כי "בשיחות קודמות עם מנהיגים ציוניים, ובכללם ד"ר ויצמן, הכריז על יחסו הידידותי, אך נדמה לו כי מעשיהם מביישים את דיבוריהם, חושש הוא מפני כוונות נסתרות שיש לציונים". על כך הגיב קיש כי לציונים אין כלל כוונות סתר, ומשאלתם היחידה היא לשוב לא"י ולחדש את חייהם מתוך יחס של כבוד לזכויות הערבים. לשאלת עבדאללה מה היא הכרזת בלפור ? השיב קיש, כי הכרזה זו משמעותה הכרה בכמה עובדות היסטוריות, בתוכן: שהיהודים היו לפנים עם בא"י, הם גורשו מארצם בכוח הזרוע, מעולם לא איבדו בכל ימי גלותם, את הכרתם הלאומית כלפי ארצם בתור ביתם הלאומי. הכרזת בלפור מכירה בעובדות אלו ובזכויות היהודים, הנובעות מהן. בהמשך הכריז האמיר כי "אם רק תובטחנה זכויות הערבים, יקדמו הערבים בברכה את בוא היהודים לא רק בא"י , כי אם גם בארצות ערביות נוספות". עבדאללה עמד על הצורך לפתור את הקשיים במהירות מחשש פן תפקע סבלנות הערבים. בפגישה בלתי רשמית נוספת, שנערכה בין קיש למלך חוסיין למחרת היום, בנוכחות המתורגמן הערבי שייח' פואד, הצהיר קיש כי זכותו של כל יהודי בתבל לבוא לא"י בתור מולדתו, וכי היהודים הכריזו חגיגית, כי כל המקומות הקדושים של המוסלמים והנוצרים עומדים מחוץ לתחום התעניינותם של היהודים, הם מכבדים את דת הזולת ומבקשים לזכות ביחס זהה. הם מרגישים קרבה למוסלמים, ואם יושג הסכם של ממש , יראה המלך כי היהודים מוכנים לעזור גם לתנועה הערבית.. בהמשך נוצרו יחסי ידידות בין המלך חוסיין והאמיר לקיש, שהוסיפו להיפגש [1931]. פרומקין בספרו הנ"ל מתח ביקורת עקיפה על דרך התנהלותו של קיש באומרו: " ודאי התרחקותו של קיש מהמופתי, לא באה משום שלא רצה לקשור קשרים עם הערבים, שהרי ידוע כמה טרח בזה, ולא מעטים היו הערבים השומרים על פרוזדורי דירתו. אבל אלה היו לרוב מהנמושות ומשום מה לא הצליח להתחבר לבעלי ההשפעה, ואולי הייתה הסיבה מחושבת ועמוקה יותר: פרי האוריינטציה החיצונית של הבעיה הערבית כל שהייתה קיימת בכלל. כלומר לבטל את ערביי א"י ולפסוח על מנהיגותם מתוך ביקוש פתרונים אצל אישי הארצות השכנות". ועם זאת מסייג פרומקין את בקורתן במידת מה באומרו: "ניתן לומר שגם מצד ראשי הערבים לא נראתה נכונות יתר לפגישות עם אישים פוליטיים משלנו, ואפילו קלבריסקי שנתן כל זמנו ומרצו לקרבה יהודית-ערבית לא מצא את דרכו אל המופתי... ". קיש סיים את כתיבת יומנו ביום 9.8.1931. יום בו סיים את תפקידו והעבירו ל ד"ר חיים ארלוזורוב, שמילא מקומו כראש המחלקה המדינית בסוכה"י.למעשה חדל קיש מעבודתו ביום 14.8.1931 , זאת לאחר שבמשך שבוע ימים ליווה את ארלוזורוב כדי להכינו לתפקידו. במאמר מאת ש' אוסישקין, שראה אור בעיתון "הבוקר" [מיום 25.4.19439 ] נכתב: " כאשר התברר לו [לקיש] שמדיניותו נכשלה ;שבאותם הדרכים שהוא הלך בהן אין להשיג עזרה פעילה מאת ממשלת המנדט, החליט להתפטר. בקונגרס של שנת 1931, בו הייתה מלחמה חריפה שליוותה את חילופי הנשיא עם התפטרותו של קיש, הוא התפטר וחסל !... הוא לא התמרמר ולא מתח ביקורת, ולא עשה אינטריגות נגד ממלאי מקומו בהנהלה. להפך כל פעם שנתבקש לעזרה איזו שהיא, נתן אותה בכל מרצו ובכל לבו". עם פרישת קיש מעבודתו בהנהלה הציונית עבר להתגורר בחיפה והמשיך לעסוק בייעוץ לגורמי הביטחון ביישוב, בעריכת יומניו ובעסקים פרטיים, בתוכם שותפות בענף הפרדסנות. לפי העולה מיומני ארלוזרוב [יומן ירושלים מיום 11.2.1932], התכוון קיש לנסות כוחו בשוק הפרטי וביסוד חברה להשקעות אשר תנהל את עסקיהם של בעלי הון. לאחר שהתפטר נשא במספר תפקידים ציבוריים: הוא היה יו"ר איגוד המהנדסים בארץ. שימש אחד מחברי החברה לבניין כבישים בארץ. היה חבר דירקטוריון "חמי טבריה", היה חבר ועד להספקת מים להר הכרמל. שימש בנשיאות "מכבי" היה גם גזבר התזמורת הארץ ישראלית ונשיא מועדון השייטים בחיפה. בפרוץ מלה"ע השנייה, התגייס שנית לצבא הבריטי ובמאבק נגד האויב הנאצי מצא את מותו. הודעת האבל הראשונה על מותו פורסמה בעיתון "הארץ" רק ביום ה' י' בניסן תש"ג, [15.4.1943], היינו: שמונה ימים לאחר שנהרג. הואיל ומאחורי קיש לא עמדה מפלגה , נשכח זכרו. למעט מושב על שמו בגליל התחתון – "כפר קיש", ויער שניטע על שמו בהרי יהודה, כי אז אבד זכרו לעד. ההנהלה הציונית לא מלאה את המוטל עליה, כלפי האיש היחיד והמיוחד הבריגדיר קיש. . . :