יום ב', ט’ בטבת תשע”ט
    דף הבית  |  יצירת קשר  
תחזית מזג האויר
בראשית שנת 1914 , נשלחה על ידי ועד "הסתדרות פועלי יהודה" קבוצה בת עשרה (10) פועלים לקלנדיה, כדי לטפל בנטיעות שניטעו על האדמות ובשמירתן , להכשיר קרקע ולקיים מגעים עם כפריי הסביבה, כדי לרכוש חלקות אדמה נוספות. הקרקעות הנוספות שניקנו [ 1300 דונם ] הועמדו למכירה למשקיעים יהודים מן הגולה ומירושלים . הפועלים חיו בקלנדיה בתנאים קשים במיוחד .

סיפורה של "עטרות" מרדכי אשל בכניסה למושב "בני עטרות" שבבקעת אונו, מול בית הספר, המצוי באחד ממבני המושבה "הטמפלרית" לשעבר "וילהלמה", ניצבת מצבה לזכר הנופלים בהגנת עטרות במלחמת העצמאות. מהו סיפורה של עטרות, אשר שמה נשמע תדיר לאחרונה במחוזותינו , בנסיבות של "ימי פרעות ודמים" בהם אנו מצויים תקופה ארוכה? מה הקשר שבין "בני עטרות" עם מושב "עטרות" ששכן בצפונה של ירושלים לצד שדה התעופה הבריטי, שאף הוא נקרא עטרות, [אף כי הערבים הקפידו לקוראו בעבר, וכן כיום, בשם שדה התעופה של "קלנדיה"], מושב אשר פונה במלחמת העצמאות ביום 17.5.1948 בצו מפקדת "ההגנה" בירושלים, בלחץ הכוחות הערבים אשר צרו עליו? ראשיתה של עטרות בשנת 1912 , כאשר אחדים מנכבדי ירושלים החליטו לקנות קרקעות מכפריי קלנדיה וביר נבאללה. בסוף חודש מאי של אותה שנה ביקרה משלחת מטעם המוסדות המיישבים " הכשרת הישוב", ו"המשרד הא"י" ומתווך קרקעות ערבי בכפרים קלנדיה, כפר עקב ובית חנינא במגמה לרכוש קרקעות בסביבה. קנית הקרקעות באזור הייתה מסובכת במיוחד, הואיל והיה קושי בקניית שטחים שירוכזו לגוש גדול אחד: האדמות בסביבה זו לא היו שייכות לאפנדים, כי אם לאיכרים זעירים, ולכן הרכישה הייתה קשה וממושכת, כי צריך היה לישא וליתן עם מוכרים רבים. רוב האדמות שנרכשו היו ראויות למטעים, ובסופו של דבר נרכשו כ 3000 דונם. השמירה על האדמות שנקנו נמסרה לערביי כפרי הסביבה, מתוך מגמה לשמור עמם על יחסי שכנות טובה. בשל העובדה שהקרקע לא הייתה מוכרת די, האדמה סלעית, ובהעדר ומקורות מים זמינים, לא ידעו המוסדות כיצד לנהוג בנכס הקרקעי שנרכש . בראשית שנת 1914 , נשלחה על ידי ועד "הסתדרות פועלי יהודה" קבוצה בת עשרה פועלים לקלנדיה, כדי לטפל בנטיעות שניטעו על האדמות ובשמירתן , להכשיר קרקע ולקיים מגעים עם כפריי הסביבה, כדי לרכוש חלקות אדמה נוספות. הקרקעות הנוספות שניקנו [ 1300 דונם ] הועמדו למכירה למשקיעים יהודים מן הגולה ומירושלים . הפועלים חיו בקלנדיה בתנאים קשים במיוחד . בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, נטשו הפועלים את המקום . לנטיעות נגרם נזק ושוב טושטשו גבולות החלקות שהיו בבעלות יהודית וערבים החלו להשתלט על חלק מן האדמות . הארבה שנחת בארץ בשנת 1915 גרם למטעים נזק רב . כל אלו גרמו לכך שחברת הכשרת הישוב, שרכשה את רב אדמות עטרות, החלה מחפשת דרכים להיפטר מהן . לאחר כיבוש הארץ על ידי האנגלים החל משתפר המצב הכלכלי בארץ . שתי קבוצות גילו עניין באדמת עטרות : האחת קבוצת יהודים מאמריקה, השניה קבוצת גננים מירושלים, אשר ביקשה להקים מושבה יהודית במקום, תוך התחייבות להעסיק פועלים יהודים בלבד. בזמן שחלף האמירו מחירי הקרקעות באזור ומנגד החלו מתגבשות בהנהלה הציונית השקפות חדשות באשר לדרכי יישובם של חלוצים על הקרקעות שנרכשו. בשנת 1919 עלתה על אדמת עטרות קבוצת עובדים חדשה, אשר, כקודמתה התגוררה בכפר הערבי קלנדיה. קבוצה זו, אשר קיוו שתאחז בקרקע, עסקה בשיקום המטעים, ובסיקול האדמות. בשנת 1920 הגיעה ארצה ועדת פעילים ציונים ממערב אירופה ואמריקה, שעסקה בבחינה מחודשת של מדיניות ההתיישבות של התנועה הציונית. ועדה זו קיצצה בתקציב ההתיישבות וביקשה לחסל מספר נקודות יישוב, שלדעתה לא היה להן עתיד . אחד הישובים שביקשו לפרקו היה עטרות . לדעת ועדה זו, השקעות ביישובי העמק והשפלה עתידים לשאת פירות רבים יותר מאשר השקעה ביישובי ההר. במאבק שהתנהל, בין הגורסים שיש לפנות נקודות לבין השוללים עמדה זו, גברה ידם של אלו שביקשו להמשיך ולהיאחז בהר. במהלך שנת 1922 - 1923 , נרכשו אדמות נוספות בעטרות וקבוצת העובדים שהחזיקה בעטרות נתבקשה לפנותה . אך בינתיים החליטו חברי הקבוצה להתגבש במקום כמושב עובדים. החל משנת תרפ"ד , נכללה עטרות בתקציב הציוני. ליישוב נקבעה תוכנית חקלאית – משקית, והוחלט לבסס הישוב על שלושה ענפים: רפת , לול ומטעים נשירים. על חברי היישוב היה לסכם עם הגורמים המיישבים, את מספר היחידות החקלאיות ביישובם ומספר הדונמים שכל מתיישב יקבל לצרכיו. כן נתקיים דיון היכן ימוקם יישוב הקבע של עטרות. בהקמתו מנה מושב עטרות שמונה עשרה משפחות , כל יחידה קיבלה בפועל 16 דונם של אדמה צחיחה . הקק"ל קיוותה כי בעתיד מספר המשפחות בישוב יגדל, וכן תגדל מכסת הקרקע שתינתן לכל חקלאי . עטרות נשארה מבודדת בין כפרים ערבים רבים, והתפתחותה הייתה איטית. המתיישבים שיוועו לקרקע ולתוספת בחברים. בתי המושב בנקודת הקבע נבנו בשנים 1926 – 1928 . באותם הימים הגיעו לישוב הפרות ההולנדיות הראשונות ובעטרות החל מתפתח משק חלב , שהיווה מקור פרנסה עיקרי למתיישבים, וגם אחד ממקורות החלב להם נזקקה ירושלים. בעייתה של עטרות הייתה, מראשיתה ועד תחילת שנות השלושים, בעיית המים. תחילה הובאו מים [ שנקנו מערבים בסביבה ] בחביות שהובלו בעגלות . מחסור במים היה אחד הגורמים שכמעט והביאו לנטישת היישוב. מים נרכשו גם מערביי אל בירה ורמאללה . דרך אחרת להתגבר על בעיית מחסור במים הייתה לחכור בורות מים או לקנותם. בעיה זו נפטרה חלקית כאשר בשנת 1927 נבנתה בריכת אגירה גדולה בעטרות. היתה זו בריכת צבירה שכינסה אליה מי גשמים שזרמו בואדי הקרוב ליישוב , אולם מים אלו לא הספיקו לכל השנה לאדם ולבעלי החיים. פתרון נמצא בהתקנת קו מים מעטרות לבריכת המים שנבנתה לתושבי העיר בגבעה הצרפתית, [בריכה שקיבלה מימיה ממעיינות ואדי קלט], אולם ערביי הכפרים בסביבה חיבלו בקו זה בימי המאורעות תרפ"ח – תרפ"ט. באותם ימים עמד משק החלב של עטרות בפני חיסול, בשל מחסור במים . פתרון לבעיה זו נסתמן בשנת 1936 , כאשר נסלל קו מים לירושלים ממעיינות ראש העין [ראס אל עין ]. הנחת קו המים מירושלים לעטרות נעשתה תחת אש הכנופיות הערביות, בימים ההם חובל הצינור עשרות פעמים. שמירה על קו המים נעשתה ע"י מתנדבים ונוטרים. גם ממטעי הדובדבנים שנטעו לא ראו המתיישבים ברכה, מזיקים שפשטו בהם גרמו לעקירתם . צרה גדולה מזו הייתה הפקעת השלטונות הבריטיים , את החלקה הטובה ביותר שעמדה לרשות המתיישבים, לצורך הקמת שדה תעופה בעטרות. ככל שגדלו צרכי הצבא באדמות סביב המסלול, כן הלכו וגברו ההפקעות. החרמת קרקעות גרמה לפיצול חלקות ולעקירת המטעים שנותרו . בעייתה העיקרית של עטרות הייתה נעוצה בהיותה מבודדת ומעוטת אוכלוסין . משנת 1926 נעשו ניסיונות מצד המושב ומצד הגורמים המיישבים לפתור בעיה זו , אולם קשיים אובייקטיביים [בעיקר בתחום הקרקעות, חוסר תקציב והבנה לצורכי היישוב], מנעו את מימוש התוכניות . עטרות נשארה רעבה לקרקע, צמאה למים ולכוח אדם . בדצמבר 1936 הציעה מועצת פועלי ירושלים להנהלת הקק"ל להקים בסמוך לעטרות כפר חוצבים וסתתים [ כן , היו ימים בו בתחומים אלו עסקו, שלא כבימינו, פועלים יהודים ]. הכפר היה צריך לקום על שטח בן 700 דונם: 400 דונם למחצבה , והייתרה לבניית בתי מגורים לחמישים משפחות . במקביל ליוזמה זו נתגבש גרעין של " הבחרות הירושלמית " [ לימים תנועת "מחנות העולים"], אשר עתיד היה להוות את גרעין הפועלים במחצבה . אולם תוכניות אלו לא יצאו לפועל. ימי מאורעות 1936 – 1939 , לא פסחו על היישוב. במהלך שנים אלו התנפלו הערבים מספר פעמים על היישוב, שבהגנתו נפלו חמישה ממגניו . באותן השנים נותרו בישוב שמונה משפחות מתוך עשרים וחמש שהיו בו ערב המאורעות . בשנת 1937 ערכו חברי "ועדת פיל" ביקור בעטרות. חברי הועדה התפעלו ממראה עיניהם ומן המאמץ האדיר שהשקיעו המתיישבים במשקם ובחינוך ילדיהם . לרוע המזל החליטה הועדה [שקיבלה החלטה על חלוקת ארץ ישראל] , להשאיר את עטרות בתחום המדינה הערבית. מאותה שעה הופסקו כל התוכניות לפיתוח היישוב. בשנת תרצ"ח נוספו עשר משפחות של צעירים יוצאי גרמניה, אשר הזרימו דם חדש ליישוב, בשנה זו נוספו עוד 600 דונם והוחל בבניית עשרה בתים חדשים למתיישבים . בסוף שנת 1944 מלאו לעטרות 25 שנים. בישוב גדל דור שני שביקש להיאחז בנחלת אבותיו. בשנת 1946 נוספו למושב חמישה עשר מתיישבים חדשים. נראה היה שעטרות עלתה על דרך המלך, חרף כל הקשיים . החל מינואר 1948 היה הקשר אל נווה יעקב ועטרות בחזקת סכנה. ערבים התנפלו ורצחו כל יהודי שיצא מירושלים צפונה . ארבעה עשר מאנשי ההגנה, שחשו לעזרת עטרות נפלו בקרב בסמוך לה . תושבי נווה יעקב נטשוה , אחדים פונו לירושלים האחרים לעטרות . הקשר עם עטרות נשמר באמצעות משוריני "הסנדביץ" פרי פיתוח "ההגנה". בערב חג הפסח תש"ח עוד הספיקו להעביר מזון ומצות למגני עטרות, ובדרכם חזרה לירושלים פינו נשים וילדים . הלוחמים, מבין אנשי ההגנה והישוב, המשיכו להגן עליו עד לקבלת ההוראה ממטה ההגנה בירושלים לנוטשו. במהלך מלחמת העצמאות, היו מבין חברי המושב שביקשו לשוב ולהיאחז באדמה חקלאית . באוגוסט 1948 , זמן קצר אחר פינוי עטרות, התיישבו בבתי היישוב הגרמני - טמפלרי "וילהלמה" [שפונה מיושביו ע"י הבריטים], משפחות אחדות ממפוני עטרות. לצדן התגוררו שרידי חברי "בארות יצחק" הישנה, שפונתה אחר קרבות מרים עם הפולש המצרי, ומתיישבי מושב "נחלים" שהתפנו מנחלתם [ קיבוץ הגושרים של ימינו ]. אנשי עטרות לא שכחו את ביתם, וליישובם קראו "בני עטרות". באבן הזיכרון למגני עטרות 1948, נחצב בסלע " רק איש או עץ או כפר שרוף עד אפר ישאו באצבעות שטופות דמים ללוחמים ולכותבי הספר את זכר הקרבות האיומים " .