יום ה', ה’ בטבת תשע”ט
    דף הבית  |  יצירת קשר  
תחזית מזג האויר
החיטה והשעורה דומות זו לזו , ורק חד עין יכולים להבחין ביניהן. את החיטה גידלו במקומות בהם הגשמים מרובים, או במקומות שהושקו ממי מעינות וכיוצ"ב, ואילו את השעורה גדלו בעיקר באזורים שחונים בהם כמות המשקעים אינה מגעת כי אם לכ 200 מ"מ גשם בעונה. בימינו הנגב הוא מקום גידול עיקרי לשעורה, שמגדליה הם בעיקר הבדווים.
13:50 (21/09/15) שייקה שניצר

החיטה והשעורה במסורת חז"ל מרדכי אשל א. החיטה הן החיטה והן השעורה מוזכרות במקרא פעמים הרבה. אחד הביטויים הקדומים לפוריות ארצנו מצוי בספר דברים [ח', פסוקים 7 – 9 ] כנאמר: " כי ה' אלוהיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים עינת ותהמת יצאים בבקעה ובהר. ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש. ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה". החיטה והשעורה, וכמותן גם הכוסמת, שיבולת השועל והשיפון, נמנות על חמשת מיני הדגן הגדלים בארץ. אולם מבחר מזונו של האדם, הלחם, נעשה בעיקר מקמח החיטים ולא מקמח השעורים, ראיה לכך האמור בירושלמי [חלה א' ב']: "אין לך קרוי אלא חיטים ושעורין בלבד". על אף שבימי התלמוד נהגו לאפות הן פת חיטים והן פת שעורים. עובדה זו עולה גם ממעשה שהיה עם רבי אלעזר בן ערך שבשלב כלשהו פרש מבית מדרשו של ריב"ז והלך לו למקום שהלך, ונשאל " פת חיטים ופת שעורים אי זו טובה בליפתן? ולא היה יודע מהו ליפתן! " [ילקוט שמעוני, קהלת רמ"ז] . מן החיטה והשעורה אפו לחמים וכן מצות, אך גם מן הכוסמת, שיבולת השועל והשיפון, אלא שמן האחרונים אפיית לחם לא הייתה שכיחה. על האמור בתורה [ במדבר ט"ו פסוק י"ט]: "והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה'", נאמר: "את שהוא לחם חייב, שאינו לחם אינו חייב. איזהו לחם? החיטה והשעורה .." , ועל כך נאמר בתלמוד הירושלמי [פסחים פרק ב' , כ"ט]: .... ." הייתי אומר יהיו כל הדברים חייבין בחלה [שיש להפרישה מן העיסה], תלמוד לומר מלחם ולא כל לחם ..... .. אין לי אלא חיטים ולשעורים בלבד, שאר מנין מניין? ת"ל ראשית עריסותיכם, ריבה וריבה את הכל [שאר מיני הדגן] ". אף לעניין חמץ ומצה היו הדגן שנמנו לעיל שווין, כנאמר: "ואלו הן דברים שאדם יוצא בהן ידי חובה בפסח, הני [אלו] אין [כן], אורז ודוחן לא. ראיה לדבר הם דברי ר' אליעזר בן יעקב הלומד הלכה זו מן האמור: "לא תאכל עליו חמץ", דברים הבאים לידי חמוץ, אדם יוצא בהן ידי חובו בפסח, יצאו אלו [אורז ודוחן] שאין באין לידי חמוץ אלא לידי סרחון", [ בבלי, פסחים ל"ה עמ' א', וכן בילקוט שמעוני פרשת ראה], ועם כל זאת את הלחם אפו בימים ההם כבימינו בעיקר מן החיטה, בעוד ששימושה של השעורה היה למאכל בהמות. תפוצתה של החיטה הייתה רבה, את החיטה גידלו גם במקומות מדבריים ובתנאי שהיו במקומות אלו די מים להשקאת שדות החיטה. עובדה זו עולה מן המסופר על מכות מצרים, שעל אף שהברד שגרם לנזקים חקלאיים , לא ניזוקו החיטה והכוסמת, כעדות הכתוב: "והחיטה והכסמת לא נכו כי אפילות הנה" [שמות ט' פסוק ל"ב], ומכאן שחיטה וכוסמת היו גדלים במצרים. בשירת האזינו שבספר דברים נאמר: "חמאת בקר וחלב צאן עם חלב כרים ואילים בני בשן ועתודים עם חלב כליות חטה ודם ענבים תשתה חמר" [דברים פרק ל"ב , י"ד]. האמור בפסוק זה אינו בא לציין, לפי פרשנות חז"ל , כי אם מה שיתקיים בישראל לעתיד לבוא, אם ישמרו את התורה. כל האמור בפסוק זה כולל בתוכו את המעולה במזונו של האדם. על האמור ""עם חלב כליות חיטה" פרשו חז"ל ש"עתידה חטה שתהא כשתי כליות של שור הגדול, ואל תתמה [מהפרזה זו], שהרי שועל קינן בלפת, ושקלוהו ומצאו בו ששים ליטרין בליטרא [מידת משקל] של צפורי" [בבלי כתובות קי"א עמוד ב'], לאמור אין בדברי חז"ל גוזמה כלל. ואכן בכל האמור בפסוק זה הביאו חז"ל דוגמאות לשפע העתיד לשרור במזונות הארץ, ולגודלן של הפירות. בדומה לכך הוא אף מובנו של הפסוק הנאמר בתהילים [פ"א, י"ז] " ויאכילהו מחלב חטה ומצור דבש אשביעך". בילקוט שמעוני על תהילים [ ע"ב 16] נאמר: עתידה א"י שתוציא כלי מילת שנאמר "יהי פיסת בר בארץ בראש הרים... " ועתידה חיטה שתהא ככליות של שור הגדול שנאמר: "עם חלב כליות חטה .. .". החיטה הייתה אחד מגדולי השדה השכיחים בארץ. ואל [פרק א' , 11] מנבא על האסון החקלאי העתיד לבוא בגין הארבה ומיניו, הפולשים אל השדות והכרמים, כנאמר: "הובישו איכרים, הילילו כרמים על חיטה ועל שעורה כי אבד קציר שדה". אף איוב [ל"א, 40] מזהיר כי "תחת חטה יצא חוח ותחת שעורה באשה... .". יש שרצו ללמוד מפסוק זה כי במקומות בהם גדל החוח [אחד ממיני הקוצים] עתידה החטה לגדול יפה. אף מגיל רות הנקראת בשבועות,, מתארת אירוע שהתרחש בימי קציר שעורים וקציר החיטים שכידוע זמנו מאוחר מקציר השעורים. שקציר החיטים נעשה בסמוך לחג השבועות, כנאמר: "וחג שבועות תעשה לך ביכורי קציר חיטים...." [שמות ל"ד 22]. ואילו קציר השעורים זמנו פסח. עובדה זו עולה מן האמור בתוספתא עדויות [פרק א' הלכה ו'] שם נאמר: " אמרו להן בית שמאי [לבית הלל] והלא ימות השנה קציר, יצא קציר שעורים ובא קציר חיטין, יצא קציר חיטים ובא בציר, יצא בציר ובא מסיק, נמצאו כל ימות השנה קציר... ". אף רש"י הכיר היטב את חלוקת הזמנים החקלאיים בארץ ופירושו על האמור בבראשית [ח', כ"ב ] " ... .זרע וקציר וחם וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבתו .. ." , פירש: קור קשה מחורף, חורף עת זרוע שעורים וקטניות החריפין להתבשל מהר, הוא חצי שבט ואדר וחצי ניסן. קציר חצי ניסן ואייר וחצי סיוון. קיץ חצי סיוון ותמוז וחצי אב הוא זמן לקיטת תאנים וזמן שמייבשים אותם בשדות ... . . חום הוא סוף ימות החמה חצי אב ואלול וחצי תשרי שהעולם חם ביותר .. . .". אף בימי האבות שכיח היה גדול החיטה בארץ כנאמר : "וילך ראובן בימי קציר חיטים" [בראשית ל , 14 ]. החיטה והשעורה דומות זו לזו , ורק חד עין יכולים להבחין ביניהן. את החיטה גידלו במקומות בהם הגשמים מרובים, או במקומות שהושקו ממי מעינות וכיוצ"ב, ואילו את השעורה גדלו בעיקר באזורים שחונים בהם כמות המשקעים אינה מגעת כי אם לכ 200 מ"מ גשם בעונה. בימינו הנגב הוא מקום גידול עיקרי לשעורה, שמגדליה הם בעיקר הבדווים. בילקוט שמעוני על התורה [פרשת וישלח, רמ"ז] מובא סיפור נאה אודות החיטה ומוצרי הלוואי שלה, שרבו זה עם זה. שם נאמר: " החיטין והתבן והקש מריבין זה עם זה, החיטין אומרים בשבילנו נזרעה השדה, והקש אומר בשבילי נזרעה השדה, אמרו להם החיטים תבוא השעה ותהיו רואים, וכיוון שהגיעה שעת הגורן בא בעל השדה נוטל את הקש ושורפו, התבן ומשליכו, החיטין מעמידו בכרי. התחילו הכל מנשקין אותן. כך הללו [אומות העולם] אומרים בשבילנו נברא העולם, והללו אומרים בשבילנו נברא העולם, א"ל ישראל, תבוא שעה ותהיו רואים לעתיד לבא מה כתיב: תזרם ורוח תשאם וסערה תפיץ אותם, אבל ישראל "ואתה תגיל בה' בקדוש ישראל תתהלל". חז"ל בקשו לעמוד על מינו של עץ הדעת בגן העדן. [זאת משום שמינו לא נתפרש בתורה]. בעניין זה נחלקו חכמים, כמובא בבבלי מסכת סנהדרין [דף ע' עמ' ב' ובמקבילות נוספות ברכות דף מ' עמ' א'] "אמר ר' זכאי: אמר לו הקב"ה לנח: נח, לא היה לך ללמוד מאדם הראשון, שלא גרם לו אלא היין, כמאן דאמר אותו אילן שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה. דתניא, ר"מ אומר: אותו אילן שאכל אדם הראשון ממנו גפן היה, שאין דבר שמביא יללה לאדם אלא יין. ר' יהודה אומר: חטה היה, שאין התינוק יודע לקרוא אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן. ר' נחמיה אומר: תאנה היה שבדבר שקלקלו בו נתקנו שנאמר [ בראשית ג' 7] .... "ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגרת". מחלוקת זו עוסקת, כאמור, במינו של עץ הדעת ולפי דעת ר' יהודה אין עץ זה כי אם החיטה. שהרי רק לאחר שמסוגל התינוק לאכול מן הפת בכוחו להשמיע המילים הראשונות ; אבא ואמא, ואמירתו מלמדת על הדעת שיש בתינוק. בשם רב מובאים בתלמוד [בבלי סוכה ה ' עמ' ב' ובעירובין ד' עמ' א'] דברי רבי חייא בר אשי הסובר כי כל המידות המוזכרות בעניינים הלכתיים מקורן ב"הלכה למשה מסיני", היינו: מתורת חכמים שבעל פה. על כך מקשה הגמרא מן הפסוק "ארץ חיטה ושעורה ... ." , שכן נאמר בשמו של ר' חנין: חטה שיעורה לבית המנוגע, משעורין למדו שיעור טומאת עצם, ששיעורו כשעורה. גפן מידתה רביעית יין. תאנה כגרוגרת לעניין חיוב הוצאה בשבת מרשות לרשות. מרימון למדו שכל כלי בעלי בתים שיעורם כרימון. מארץ זית שמן למדו את שיעור הזית, ומן הדבש למדו את שיעור הכותבת הגסה לעניין אכילה ביום הכיפור שיש בה כדי חיוב. לפיכך הדברים שנתנה בהם תורה שיעור או מידות, מקורם מן האמור בתורה [מדאורייתא] ולא כדברי רבי חייא בר אשי. על כך משיבה הגמרא שאכן כל הנאמר לעי"ל מקורם הלכה למשה מסיני , ואולם הפסוק משמש כאסמכתא מן התורה בלבד. מן האמור בספר ויקרא [ פרק ב' 1] "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' סלת יהיה קרבנה... ". למדו שכל המנחות באות מן החיטין, וכדברי רש"י על הפסוק הנ"ל: "אין סולת אלא מן החטין", וזאת למעט מנחת סוטה הבאה מן השעורין, וכל כך למה?, הואיל וזו עשתה מעשה בהמה , אף קרבנה מאכל בהמה [סוטה פרק ב' משנה א' ובגמרא שם]. החטה נמשלה להלכות ואלו הגדות נמשלו ליין. מדרש ברוח תפיסה זו מובא בספרי דברים [פסיקתא שי"ז], שם נאמר: "ויאכל תנובות שדי", זה מקרא, "ויניקהו דבש מסלע", זו משנה. "שמן מחלמיש צור", זה תלמוד. "חמאת בקר וחלב צאן עם חלב כרים", אלו קלים וחמורים וגזירות שוות ודינים ותשובות. "עם חלב כליות חטה", אלו הלכות שהן גופה של תורה. "ודם ענב תשתה חמר", אלו הגדות המושכות לבו של אדם כיין. החיטה היא אחד מהמזונות החשובים של האדם, אם לא החשוב שבהם. ביטוי לכך נמצא במדרש שיר השירים רבה [ פרשה ז'] על האמור בפסוק: "בטנך ערימת חטים", והלא איסטרובלין יפה משל חיטים. אלא אפשר לעולם להיות בלא איסטרובלין, ואי אפשר לעולם להיות בלא חטים. אף לגבי איסור אכילת חדש נקבע שהחיטים, השעורין, הכוסמין, שבולת השועל והשיפון אסורים ב"איסור חדש" לפני הקרבת העומר, דאתיה בגזרה שווה לחם לחם ממצה. וכאן למדו חכמים שדווקא מינים אלו אסורין ואילו אורז ודוחן לא. חז"ל הפליגו בשבח החיטה וקבעו כי חמש מאות מיני טעמים מצויים בחיטה, שהרי בנ"י בעת שהיו במדבר אכלו מן, ולדעת חז"ל טעמו של המן היה טעם פת וטעמים אחרים כגון: בשר ודגים וכל מיני טעמים שבעולם. וכל זאת למדו בכל וחומר מן הפת "מה לחם מתקניו אותו אלף מיני מאכלות, לחם שירד מן השמין על אחת כמה וכמה". מתוך חשיבות החטה והפת שנאפית ממנה חדר ללשון העברית הביטוי: "טענו בחטים והודה לו בשעורים", שמקורו בבלי מסכת שבועות פרק ו' משנה ג', ומשמעו: תבע ממנו חטים והנתבע הודה שקיבל ממנו שעורים, בהשאלה: נאמר הדבר על המשיב תשובה שאינה ממין השאלה. המינים חטה ושעורה שייכות למשפחת הדגניים. החיטה משמשת לתעשיית הלחם בכל העולם. ואילו השעורה מתאימה בעיקר לתעשיית הלתת [אחד ממרכיבי השכר והממתקים] והבירה, וכן כמספוא לבהמות ולעופות. בין השניים קיימים הבדלים בוטניים וכימיים. ההבדל העיקרי הוא ברמת הגלוטן המצוייה בגרעין. הגלוטן הוא חלבון החיוני ליצירת נפח הלחם בתהליך תסיסת השמרים. מכיוון שגרעין השעורה דל בגלוטן, אין השעורה מתאימה לייצור לחם. יתרונה של החיטה הוא בעובדה שעל אף שגרעיניה הגיעו לבשלות אין הם נפוצים ומתפזרים על הקרקע כי אם נשארים שלמים בשיבולים. יש הסבורים שמוצא החיטה מאזורנו. בשנת 1906 גילה האגרונום אהרן אהרנסון, איש זיכרון יעקב, את אם החיטה בסמוך לאחד מפרדסי ראש פינה. אהרונסון סבר שמצמח זה התפתחה החיטה התרבותית. אם החיטה יבולה מועט ודלה היא בחלבון ובויטמינים , אולם עמידותה גבוהה, ואין היא רגישה ליובש , חום וקור. מה שאין כן החיטה המתורבתת, אשר טופחה בעיקר במאה העשרים. שהגם שיבולה רב , רגישה היא עד מאוד למחלות ולתנאים קיצוניים. פיתוחה של חיטה שאינה רגישה לתנאים קיצוניים ולמחלות הביא לאיכותה המשופרת וליבוליה המופלגים. החיטה ברפואה ב"ספר המזונות" כתב הרמב"ם: "החלב יותר רב, המזון מן החיטה. החיטה הנכברת היא אותה שגובר עליה הלב, והקמח והחיטה הנקלה היא אותה שגובר עליה הסובים. קמח לבן ולחם הסולת והחיטה המבושלת [הריסה] אינם מאכלים טובים. ואם הם בכ"ז טובים, כאשר נתבשלו, הם צריכים אל האסטומכא שיש לה כח די גדול לבשלם, ואז יזונו באמת מזון טוב ורב". בחיטה עשו שימוש אף כנגד נשיכות, שיש בהן סכנה . " נשיכת כלבים הביתיים וכן נשיכת האדם וזולתו בעלי חיים, אשר אין סם להם, יספיק בזה כשימשח המקום בשמן החם פעם אחר פעם, עד שינוח הכאב. לאחר כך יושם על המקום פול נא, כבר לעסו בפיו עד ששב כמו המרהם ויחבוש בו את מקום הנשיכה, וכן החטה הלעוסה. ואם היה לועס הפול או החטה לא טעם דבר עדיין, והייתה הלעיסה בתחלת היום, והיה לועס נער או בחור, יהיה זה יותר מפליג בתועלת". ב. השעורה אף השעורה נמנית על המינים שהשתבחה בהם הארץ, ועם זאת אין חשיבותה ששימשה למאכל אדם, כי אם בעובדה שמזונם של בעלי החיים במשק ביתו של האדם ניזונו ממנה. עיקר שימושה של השעורה היה כחלק מהמספוא בו הוזנו בהמות העבודה, כגון: גמלים , סוסים וחמורים, ואף הבקר והצאן ניזונו ממנה בימים שהמרעה הירוק, או היבש, כבר לא היה מצוי. ראייה לדבר הם הפסוקים הבאים: " ותאמר אליו בת בתואל [לאליעזר עבד אברהם] בת בתואל אנכי בת מלכה אשר ילדה לנחור, ותאמר אליו גם תבן גם מספוא רב עמנו גם מקום ללון" [בראשית כ"ד 25-269.], ורש"י מפרש מספוא - כל מאכל הגמלים קרוי מספוא כגון: תבן ושעורים... ".אף הרד"ק בפרושו לאמור בספר הושע [פרק ג', 3] " ואכרה לי בחמשה עשר כסף וחמר שערים ולתך שערים", פירש: "שעורים נחשב למאכל בהמה". ובמקום אחר פורש : בלילת שעורים עם שבולת שועל או עם תבן נקראת מספוא. עם זאת, בתנאים מסוימים נאכלה פת העשויה משעורים כמוזכר בשופטים ז' 13: " ויבא גדעון והנה איש מספר לרעהו חלום ויאמר הנה חלום חלמתי והנה צליל לחם שערים מתהפך במחנה מדין .... ", ופירש רש"י צליל לחם שעורים – חרר דלחם שעורים, חררה העשויה על גחלים. על הכתוב במלכים ב' [פסוקים מ"ב- מ"ד]: " ואיש בא מבעל שלושה ויבא לאיש האלהים לחם ביכורים עשרים לחם שערים וכרמל בצקלונו ויאמר תן לעם ויאכלו... .", מפרש הרד"ק : "לחם שעורים" מן השעורים הראשונים שנקצרו כי בזמן קציר שעורים היה". אולם לחם העשוי שעורים היה טוב מפת קיבר, שהייתה עשויה סובין, היינו קליפות החיטה והשעורה כפרושו של הרד"ק על האמור בירמיה פרק ל"ז פסוק כ"ה: "פת קיבר שהיא נמכרת חוץ לפלטרא", פירוש פת קיבר פת סובין. ההגדרה "פת נקיה" עניינה פת עשירים העשויה מקמח חיטה שנטחן עד דק, ואילו "פת קיבר" היתה אוכל עניים, וכן מותר להניח שכך גם פת שעורים. ע"פ חז"ל בין הדברים הממעטין את הזרע נמנים פת שעורים ופת קיבר [ אבות דרבי נתן פרק מ"ח ]. מקור נוסף לעובדה שפת ירודה הייתה מזונם של עניים, שמנועים היו מלאפות לחמם מקמח חיטה, מצוי בתלמוד הבבלי ובמדרש ההלכה – ספרי. על הפסוק האמור בדברים ט"ו, בנוגע לעבד עברי המסרב לצאת לחופשי בתום שש שנות עבדות, נאמר: "והיה כי יאמר אליך לא אצא מעמך כי אהבך ואת ביתך כי טוב לו עמך" נאמר בגמרא: "כי טוב לו עמך – עמך במאכל , עמך במשתה, שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש ... ". נראה ששוויה של יחידת מידה של חיטה היה כפול מזה של שעורה, וזאת בהתבסס על האמור במשנה במסכת פאה [פרק ח' משנה ה']: " אין פוחתין לעניים בגרן מחצי קב חטים וקב שעורים". את החייבים במלקות,ששבו על מעשיהם, היה בית הדין מכניס לכיפה ומאכילים אותו שעורין עד אשר כרסו הייתה מתבקעת. עובדה זו עולה מן האמור במשנה סנהדרין [פרק ט' משנה ה']. כלומר, אכילת שעורים לאורך זמן וללא גיוון של מקורות המזון היה בה להמית . העניים היו מלקטים בשדות אחר הקוצרים בעת הקציר, כמוכח ממגילת רות. מלקט זה היו העניים דשים, זורים וחובטים, כנאמר ברות [ ב' 17]: " ותלקט בשדה עד הערב ותחבט את אשר לקטה ויהי איפה שעורים". את השעורה דשו בגורן כדרך שדשו את החיטה, אולם עניים שכמות השעורה שלקטו הייתה מועטה, במקום לדושם עסקו בחביטתם. אפיית לחם שעורים הייתה קשה וטעמה נפל בהרבה מזו של פת העשויה חיטה. השעורה היא, כאמור, אחת מחמשת מיני הדגן הגדלים בארץ ושמקורם, ככל הנראה, באזורנו. גידול השעורה דורש פחות מים משל החיטה, ולפיכך הוא אופייני לגידולי-בעל, הנהנים מימי גשמים בלבד. הערבים מגדלים שעורה גם בכפריהם שבספר המדבר, שבשנים גשומות יבוליה טובים.