יום ג', ג’ בטבת תשע”ט
    דף הבית  |  יצירת קשר  
תחזית מזג האויר
מנהג הכפרות החל כנתינת צדקה לעניים. כי הרי נאמר (משלי י, ב; יא, ד): "וצדקה תציל ממות", וחז"ל אמרו "האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני, ובשביל שאזכה לעולם הבא – הרי זה צדיק גמור!" ואין מתאים יותר מנתינת צדקה בערב יום הכיפורים – יום הדין הגדול שבו נחתמים לחיים או חלילה למיתה. והנותן צדקה אפילו כדי שהבנים יחיו, הרי הוא צדיק גמור.

כפרות ד"ר אפרים יצחקי מנהג הכפרות, לקחת בערב יום הכיפורים תרנגול (לבן?) לכל אחד מבני המשפחה, לסובבו מעל הראש ולומר "זה חליפתי... זה כפרתי" וגו', מעורר שאלות מספר: א. מהי תכלית ה"כפרות"? ב. האם יש לעשות "כפרות" עם תרנגול דווקא, או שאפשר לעשות זאת עם בעל חיים אחר? ג. האם חשוב להקפיד על תרנגול לבן דווקא? ד. האם אפשר לעשות "כפרות" לא עם בעל חיים (כגון כסף)? ה. האם יש חשיבות ליום ולשעה בעשיית ה"כפרות"? ו. האם מנהג זה נכלל בכלל "מנהג ישראל דין הוא", וחייבים כל ישראל להקפיד לקיימו, או שהוא מנהג לא מחייב ואפשר לוותר על קיומו? ז. מתי התחיל מנהג ה"כפרות", ומאיזו סיבה? נתחיל בתכלית הכפרות ונביא שני הסברים למהות המנהג, האחד רציונלי והשני מיסטי. 1. הסבר רציונלי הרב שם טוב גאגין,[1] כתר שם טוב (על ימים נוראים) עמ' 228 - 227: נשאלתי לדעתי מה היא תכלית כוונת הכפרה. וזאת היתה תשובתי לשואל: כי כוונת הכפרה היא משום שדומה לקרבן, זאת אומרת שעל ידה מקרב האדם מחשבותיו אל ה' בהתפילה, כי היא העבודה. אך במקום שהתפילה היא בעיון ובבטוי שפתיים, הקרבן הוא בפועל ובמעשה, וכל דבר הנעשה בפועל יש בכוחו לפעול על האדם פעולה נמרצת, ובזה ישוב אל ה' בכל לבו. כי החוטא היה ראוי להשחט בעד חטאותיו אלא שחס הקב"ה... בקרבן אדם. ציווה שיקריבו בעדו בקר או מן הצאן ... ומטעם מזה בא מנהג הכפרה בערב יוה"כ, בעת שהמתכפר רואה התרנגול צועק ככרוכיה ואומר האב בעת שמסובב התרנגול – נפש תחת נפש, ואח"כ אומר זה חליפתך, זה תמורתך, זה כפרתך וכו' וכו'. ואח"כ סומך ידו עליו ושוחטו לאלתר, וכל המזומנים שם רואים איך דם התרנגול שותת על הארץ וכל אבריו מזדעזעים, וראיה זו פועלת בקרב הרואים פעולה עזה ונוראה, ולבם הערל נשבר ושב אל ה'... אם רואה דבר בפועל שאינו מורגל לראותו יום יום מביא אותו לידי זכרון. כלומר שתכלית הכפרות לקרב את האדם לבורא ולהביאו לחזרה בתשובה לקראת יום הכפורים, על ידי ראיית סבלו של התרנגול ושפיכת דמו. גם לאחר קריאת דברי הרב גאגין עדיין נותרות השאלות הבאות ללא מענה: א. האם חובה לערוך "כפרות", או שזה רק מנהג טוב שיכול לעורר חזרה בתשובה לקראת יום הכיפורים? ב. האם יש לערוך "כפרות" בתרנגול דווקא או שאפשר לעשותן בכל בעל חיים? ג. האם די בתרנגול אחד למשפחה כולה? ד. האם יש לערוך "כפרות" אך ורק בערב יום הכיפורים או שאפשר להקדים? עם זאת, ר' שם טוב גאגין קובע בבירור שיש לערוך כפרות עם בעל חיים, בדומה לקרבן, כדי שיראו את סבל בעל החיים בשחיטה ואת דמו השותת, דבר שאמור להשפיע על נפש הרואה ויחזירו בתשובה. 2. הסבר מיסטי המובא בשם האר"י של"ה[2], שערי שמים, אמשטרדם 1717, עמ' רצז: מצאתי בקונטרס תלמידי האר"י ז"ל: מנהג אר"י ז"ל היה לשחוט תרנגול לבן בערב יה"כ באשמורת, אחרי סליחות, ויהיה כפי חשבון בני אדם שבבית. זכר לזכר, נקבה לנקבה, ואפילו האשה שמעוברת שוחט עליה ג', אחד עבורה ושנים עבור הולד, אחד זכר ואחד נקבה מספק, אם הוא זכר אם הוא נקבה. והוא סוד הגבורות, כי תרנגול יקרא – גבר, וסוד הגבורות של היסוד הנקרא 'גבר' הוא יסוד הנוקבא, יום התשיעי (לתשרי) כנגד היסוד אנו שוחטים אותו למתק הגבורות... אך ביום הכפורים אז הם גבורות המלכות שבה דינים קשים, וכנגדם שעיר המשתלח. נמצא תרנגול הזה דוגמת השעיר, רק שהוא נמתק יותר, ולכן נשחט באשמורת כי אז הרחמים גוברים, כנודע. עכ"ל. כלומר, כל עניין ה"כפרות" הוא עניין מיסטי, הקשור לעולם הספירות ואמור להשפיע למעלה בעולמות העליונים. לכן לוקחים תרנגול שנקרא "גבר", כדי להשפיע על הספירה "גבורה". ועושים זאת דווקא ביום התשיעי בתשרי (ערב יום הכיפורים) כדי להשפיע על הספירה "יסוד", שהיא הספירה התשיעית מתוך עשר הספירות. מדברי האר"י אנו למדים ארבעה כללים: א. יש לערוך "כפרות" בתרנגול דווקא. ב. התרנגול חייב להיות לבן. ג. כל אדם: איש, אשה, ילד, ילדה ואפילו עוברים במעי אימם צריכים לערוך "כפרות" בתרנגול נפרד, תרנגולת לנקבה ותרנגול לזכר. ד. יש לערוך את ה"כפרות" בערב יום הכיפורים דווקא ובאשמורת הבוקר. מתי התחיל מנהג ה"כפרות"? רש"י, שבת פא ע"ב, ד"ה האי פרפיסא שרי לטלטולא, מביא מנהג מזמן הגאונים שדומה ל"כפרות" ול"תשליך" גם יחד:[3] פרפיסא – עציץ נקוב שזרעו בו. ובתשובות הגאונים מצאתי שעושין חותלות[4] מכפות תמרים וממלין אותם עפר וזבל בהמה. וכ"ב או ט"ו יום לפני ר"ה עושין כל אחד ואחד לשם כל קטן וקטנה שבבית וזורעים לתוכן פול המצרי או קטנית וקורין לו פורפיסא וצומח. ובערב ר"ה נוטל כל אחד שלו ומחזירו סביבות ראשו שבעה פעמים ואומר זה תחת זה וזה חליפתי וזה תמורתי ומשליכו לנהר. מדברי רש"י אלו ניתן להסיק את הדברים הבאים: א. שמנהג ה"כפרות" מתפתח מתקופת הגאונים. ב. אין חובה לערוך "כפרות" בבעל חיים דווקא, אפשר בעציץ. ג. אין חובה לערוך את ה"כפרות" בערב יום הכיפורים, המנהג היה לעשות זאת בערב ראש השנה. אנו מוצאים את תחילת המנהג, מקורו וסיבתו בתקופת הגאונים. ב"מ לוין, אוצר הגאונים, יומא, סימן רטז, עמ' 62 - 64: מר ששנא גאון[5] וששאלתם שאנו רגילים לשחוט ערב יוה"כ תרנגולין, אין אנו יודעים מנהג זה למה, אי משום תמורה – מאי שנא תרנגול מבהמה וחיה? הא ודאי קושיא היא, ויש לומר, שיש בה שני טעמים: אחד שתרנגול מצוי בביתו של אדם מבהמה וחיה. ועוד יש במקומנו עשירים, שעושים תמורה אלים ועיקר מבעלי קרנים, דמות אילו של יצחק אבינו. לפיכך לא דבר קבוע הוא. ועוד שמענו מחכמים ראשונים שאע"פ שיש מי שעושה תמורה בבהמה שדמיה יקרים – תרנגול מובחר. לפי ששמו 'גבר'... וכיון ששמו גבר – תמורת גבר בגבר טפי מהני ומעלי. וכך צריך: אוחז שליח תרנגול ומניח ידו על ראש התרנגול ונוטל ומניחו על ראש המתכפר, ואומר: זה תחת זה וזה חילוף זה. מחול על זה. ומחזירו עליו פעם אחת, ואומרים "יושבי חושך וצלמות... יוציאם מחושך וצלמות... אוילים מדרך פשעם... כל אוכל תתעב נפשם... ויצעקו אל ה' בצר להם... ישלח דברו וירפאם... יודו לה' חסדו" (תהילים קז) ו"יחננו ויאמר פדעהו" (איוב לג, כד)... ועושה כסדר הזה ז' פעמים, ואח"כ מניח ידו על ראש מתכפר ואומר: הכנס אתה פלוני בן פלוני לחיים ולא למות. ועושה כסדר הזה ג' פעמים. ומניח מתכפר ידו על ראש תרנגול תבנית סמיכה, וסומך ידו עליו ושוחטו לאלתר תבנית 'תכף לסמיכה שחיטה' (ברכות מב ע"א). מדברי הגאון אנו שומעים: א. שאין בזמנו מנהג אחיד לערוך "כפרות" בתרנגול דווקא. ב. יש תומכים ברעיון לערוך "כפרות" בתרנגול, בגלל השם "גבר", ו"גבר" תמורת גבר. אך יש גם רעיון לעשות "כפרות" באייל בן קרנים, לזכר אילו של יצחק. ג. שליח עורך את טקס ה"כפרות", ולא המתכפר עצמו. ד. יש לסובב את ה"כפרה" סביב הראש ז' פעמים, לא על ידי אחיזה ברגלי התרנגול, אלא בגוף התרנגול כשיד אחת על ראשו. ה. גם כאן אנו שומעים על המטרה של ה"כפרות" שהיא מעין קרבן, לכן המתכפר צריך לסמוך ידיו על ראש התרנגול, וכן יש לשחוט אותו מיד. בתשובה אחרת של הגאונים (שם ריח) אנו יכולים לשמוע על תחילת התפתחותו של המנהג והסיבה לכך: ושחקרתם שאנו רגילים ליקח ראש של כבשים בר"ה ולשחוט ולאכול כל אחד ואחד תרנגול בערב יוה"כ... וששאלתם לפרש לכם דבר זה. חכמים וכל אנשי בבל כך רגילין לעשות, שבערב ר"ה לוקחין בשר או ראשים (של צאן) ומבשלים אותם בטסני (חיטה כתושה – משנה מכשירין י, ב) או בדבר מתיקה. ואין מבשלים בישול שיש בו חומץ, ואומרים נאכל מיני מתיקה ובשר ובישול שמן, כדי שתהא כל השנה כולה מתוקה ועריבה, ולא יהא בה דבר רע ודבר צרה... ובערב יוה"כ שוחטין תרנגולין כל אחד ואחד שבבית, ומחזירין אותן בחייהון על כל אחד ואחד מבני הבית, ואומר: זה תחת זה, זה חילופו של זה, זה תמורת זה, זה מחול על זה. זה יוצא למיתה, ותכנס אתה פלוני בר פלוני לחיים ולא למות. ושוחטין אותן ומחלקים אותן לעניים וליתומים. ואומר: יהא כופר זה כופר שלנו ויהיה עלינו כפרה. וחכמים ובעלי בתים אף בערב ר"ה עושין כך. וכן בתשובה הבאה (שם ריט): ושאנו שוחטים תרנגולים בערב יוה"כ כמספר בני הבית בכוונה טובה אנו עושין. וכן מנהג כל חכמי הארץ. ובעלי בתים לוקחים תרנגולים זכרים ונקבות ומחזירים אותם בחייהם על כל אחד ואחד, ואומרין: זה תחת פלוני וזה חילופו של פלוני, זה נכנס לחיים וזה נכנס למיתה. ושוחטין ומחלקין לעניים ויתומים ואלמנות, כדי שיהא כפרה על נפשותינו. ויש חכמים ובעלי בתים שעושין כן גם בר"ה. ויש עשירים גדולים ששוחטין בענין זה אלים וכבשים וגדיים, ומחלקים לעניים. מתשובות אלו אנו שומעים כמה דברים חשובים ביותר: א. מנהג הכפרות החל כנתינת צדקה לעניים. כי הרי נאמר (משלי י, ב; יא, ד): "וצדקה תציל ממות", וחז"ל אמרו[6] "האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני, ובשביל שאזכה לעולם הבא – הרי זה צדיק גמור!" ואין מתאים יותר מנתינת צדקה בערב יום הכיפורים – יום הדין הגדול שבו נחתמים לחיים או חלילה למיתה. והנותן צדקה אפילו כדי שהבנים יחיו, הרי הוא צדיק גמור. ב. חז"ל קבעו שעדיף לתת אוכל מוכן לעניים מאשר כסף.[7] לכן עורכים "כפרות" במזון[8] (תרנגולים, אילים וגדיים וכד') ולא בכסף. ג. המנהג לערוך "כפרות" הוא גם בערב ראש השנה וגם בערב יום הכיפורים, בהיות שניהם ימי דין. ד. במשך הדורות, אולי בגלל חוסר אמצעים, הצטמצם המנהג לעשות כפרות רק פעם אחת במשך עשרת ימי התשובה, ובעיקר בערב יום הכיפורים. גם ר' אהרן הכהן מלוניל,[9] בספרו אורחות חיים (עמ' רכח - רכט) סובר שעיקר ה"כפרות" הוא לתיתם לעניים: אומרים... ואח"כ משלחין את התרנגול למי שאין נכון לו, כדי לעשות צדקה על דרך "צדקה תציל ממות" (משלי י, ב). במהלך הדורות התפתחו מנהגים שונים סביב המנהג הפשוט של ה"כפרות", לפעמים מוזרים, ויש מהם אף המנוגדים לרוח ההלכה. לדוגמה: א. המנהג לזרוק את בני המעיים של ה"כפרות" על הגג. רא"ש ליומא סימן כג: ...ומה שאנו רגילים לזרוק את בני המעים על הגג היינו כדי ליתנם לעופות.[10] ויש להביא ראיה לזה קצת מההיא דמסכת חולין (צה ע"א וקי ע"ב) : "רמי בר תמרי דהוא רמי בר דיקולי איקלע למערבא במעלי יומי דכיפורי (רמי בר תמרי שהוא רמי בר דיקולי נקלע לארץ ישראל בערב יום כפור), חזייה דקא שדו כבדא וכולייתא אזל שקלינהו (ראה שהם זרקו את הכבד ואת הכליות הלך ולקחם), משום דהאידנא דהיתרא שכיחא טפי (משום שעכשו – בערב יום כפור, המותר – הכשר מצוי יותר). הרא"ש מנסה ליישב את המנהג של זריקת בני המעיים של הכפרות על הגג באמצעות סיפור מן התלמוד. אך גם הרא"ש עצמו אומר שאין זו ראיה מוחלטת אלא "ראיה לזה קצת". ואמנם מהתלמוד, לפי גרסתנו, לא משמע כלל שזורקים את בני המעיים על הגג כדי ליתנם לעופות. חולין צה ע"ב: רב נחמן מנהרדעא איקלע לגבי רב כהנא לפום נהרא במעלי יומא דכפורי (רב נחמן מנהרדעא נקלע אצל רב כהנא ליד הנהר בערב יום כיפור), אתו עורבי שדו כבדי וכוליתא (באו עורבים והשליכו כבדים וכליות), אמר ליה: שקול ואכול, האידנא דהיתרא שכיח טפי (אמר לו: קח ואכול, עכשו המותר מצוי יותר). ובחולין קי ע"א: בסורא לא אכלי כחלי, בפומבדיתא אכלי כחלי (בסורא לא אכלו עטינים, בפומבדיתא אכלו) רמי בר תמרי, דהוא רמי בר דיקולי מפומבדיתא, איקלע לסורא במעלי יומא דכפורי (רמי בר תמרי נקלע לסורא בערב יום כפור). אפקינהו כולי עלמא לכחלינהו שדינהו (כולם הוציאו וזרקו את העטינים), אזל איהו – נקטינהו אכלינהו (הלך הוא – לקחם ואכלם), אייתוה לקמיה דרב חסדא, אמר ליה: אמאי תעביד הכי (הביאוהו לפני רב חסדא, אמר לו למה אתה עושה כך)? אמר ליה: מאתרא דרב יהודה אנא, דאכיל (אמר לו: ממקומו של רב יהודה אני שאוכל). אמר ליה: ולית לך נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם? אמר ליה: חוץ לתחום אכלתינהו. המחלוקת בגמרא היא אם מותר לאכול "כחלי" (=עטינים, בגלל בשר בחלב). בסורא לא נהגו לאכול "כחלי" ולכן השליכו אותם. ואילו בפומבדיתא נהגו לאכול "כחלי". רמי בר תמרי הגיע לסורא בערב יום כיפור וראה שזורקים את ה"כחלי". לקח ואכל אותם. מכאן, אומר הרא"ש, שיש קצת ראיה לכך שבערב יום כיפור, כששוחטים את הכפרות, יש להשליך על הגג את המעיים, כדי ליתנם לעופות. אפשר ללמוד מכאן שבערב יום כיפור נהגו היהודים לשחוט עופות ובהמות, וזרקו את החלקים האסורים או הלא ראויים למאכל. אך קשה לראות מקטעי גמרא אלו שזרקו את המעיים על הגג כדי ליתנם לעופות. ב. רבים החלו לראות בתרנגולי ה"כפרות" כנושאים בגופם את העוונות של המתכפרים, ולכן לא רצו לאכול את בשרם: מהרי"ל[11] עמ' 43 - 44: דרש מהר"י סגל,[12] יש מקומות שנותנים הכפרות גופן לעניים. והוכשר מנהג ריינוס, שנותנים מעות שויים לעניים. דאז לא מתבייש העני מלב בלב, אבל כשנותנים את התרנגול גופיה, אומר העני: זה השליך עוונותיו על תרנגול זה, ונבזה אני לו ששולחו אלי. ג. המנהג לעשות כפרות בתרנגול לבן דווקא. מנהגי המהרי"ל שם: נהוג ליטול תרנגול לבן לכפרה, דחטאים אדומים הם, ויתקיים ביה "אם יאדימו כתולע כצמר ילבינו" (ישעיהו א, יח).[13] המשנה אוסרת למכור לגוי תרנגול לבן כי הוא שימש לעבודה זרה, לכן "הידור אחר לבנים – דזהו כעין דרכי האמורי" (מגן אברהם). משנה עבודה זרה א, ה (בבלי יג ע"ב): אלו דברים אסורים למכור לעובד כוכבים: אצטרובלין, ובנות שוח, ופטוטרות, ולבונה, ותרנגול הלבן. ד. רבים ראו בכפרות מעשה הדומה לקרבן, ויש בכך בעיה הלכתית – "נראה כשוחט קדשים בחוץ". מסיבות אלו ואחרות היו חכמים שהתנגדו למנהג הכפרות. הרמב"ן[14] ז"ל אוסר את מנהג הכפרות משום דרכי האמורי.[15] אף תלמידו הרשב"א[16]מתנגד (שו"ת רשב"א חלק א' שצה, ב"ב תשי"ח, עמ' קלט-קמ): מוטפנשליר לחכם ר' יעקב בר מכיר, כתב מר כי ראית מה שהשהתי אני בענין כפרה שעושין לנערים בערבי יוה"כ ואסרתי אני. והנאך... אני מצאתי מנהג זה פשט מבעירנו עם שאר דברים שהיו נוהגים כיוצא בזה, שהיו שוחטין תרנגול זקן לכפרה על הנער היולד, וחותכין ראשו ותולין הראש בנוצתו בפתח הבית על שומים והבלים הרבה, שנראו בעיני כדרכי האמורי. ודחקתי על זה הרבה, ובחסד עליון נשמעו דברי, ולא נשאר מכל זה ומכיוצא באלו בעירנו מאומה. אע"פ ששמעתי מפי אנשים הגונים מאד מאשכנז היושבים עמנו בבית המדרש, שכל רבני ארצם עושין כן בערב יוה"כ ושוחטין לכפרה אווזין ותרנגולין. גם שמעתי כי נשאל לרבנו האי גאון ז"ל, ואמר שכן נהגו. ועם כל זה מנעתי המנהג הזה מעירנו. מכל מקום איני רואה לפסול השחיטה... נראה שגם ר' יוסף קארו התנגד למנהג הכפרות מסיבות אלו. שו"ע או"ח סימן תרה: מה שנוהגים לעשות כפרה בערב יוה"כ לשחוט תרנגול על כל בן זכר ולומר עליו פסוקים יש למנוע המנהג.[17] (פחד יצחק[18] מביא גרסה בשו"ע "דמנהג שטות הוא"). הרמ"א לעומתו תומך במנהג, וכותב שם: ויש מהגאונים שכתבו מנהג זה וכן כתבו אותו רבים מן האחרונים, וכן נוהגין בכל מדינות אלו ואין לשנות כי הוא מנהג ותיקין. מפרשי השו"ע האשכנזים מגינים, כמובן, על מנהג הכפרות, כפי שמובא ברמ"א, אף על פי שנראה כדרכי האמורי. ט"ז[19] שם ס"ק ב (על תרנגול לבן דווקא): כתב מורי וחמי (בעל הב"ח) שיש בזה קצת דרכי האמורי ואף על פי שיש זה במהרי"ל אפשר שלא שאל אחריו בכוונה אלא אם אירע לפניו, כן בחר, אבל שואל אחריו ולקנותו ביוקר הוא מדרכי האמורי וכן קיבלתי מא"מ ז"ל. גם המגן אברהם[20] שם, מעלה את עניין התרנגול הלבן: הידור אחר לבנים - דזהו כעין דרכי האמורי, שהיו מחפשים אחר תרנגול לבן כדאיתא בפרק לפני אדיהן (ע"ז יד ע"א). לכן לא יהדר אחר לבן, אלא אם אירע לידו יקניהו. כלומר, אסור להדר ולשלם דמים מרובים עבור תרנגול לבן לכפרות. אך אם יזדמן בין שאר התרנגולים תרנגול לבן שאינו יקר יותר, כדאי לקחת לכפרות דווקא אותו. לבוש החור מתרץ את בעיית "נראה כשוחט קדשים בחוץ" ואומר שמשום כך נוהגים לקחת לכפרות רק מינים שאינם ראויים לקרבן, כגון תרנגולים. לבוש החור[21] (סימן תרה ג): ויש אומרים שיש למנוע המנהג הזה, ואומרים אדרבה איסור יש בדבר, ויש בו משום דרכי האמורי, דאי משום קרבן, הרי תרנגול אסור לקרבן. ועוד שהרי שוחטו בחוץ ונראה כשוחט קדשים בחוץ. ואני אומר. אדרבה, והיא הנותנת, דמשום זה נהגו ליקח מינים שאינם ראוים לקרבן, כדי שלא יטעו לומר קרבן ממש הוא ויבואו להקדישו קדושת הגוף ממש ויאכלו משחיטתו בחוץ, לכן לוקחים מינים הללו, שידעו הכל שלא לשם קרבן הנהיגוהו, אלא כדי להשביע עינו של רשע, הוא יצר הרע, הוא השטן, הוא מלאך המות. החפץ בהשחתת העולם ומקטרג על הבריות, כדי שימסרו בידו. וכשישחט כל אחד מן ב"ח במקומו, יחשב כאילו שחט עצמו. אין לו מקום לקטרג כל כך ועל דרך שעיר המשתלח לעזאזל, כן נראה לי לקיים המנהג, כי ראיתי מדקדקים בו הרבה... וכל גדולי מדינות האלה נוהגין כן כי מנהג ותיקין הוא... גם המגן אברהם קובע: "לא יקח תורים ובני יונה הראויים להקרבה דלא ליתחזי כקרבן" (שם). בעניין דומה מטפל גם הט"ז: "מה שכתבו 'לסמוך ידיו' – אין לעשות כן דמחזי כסמיכה בקרבנות, ואף שתרנגולין אינם ראוים לקרבן... דאסור כן לכתחילה" (שם). ערוך השולחן (תר"ה)[22] מעלה בעיה נוספת: בעוונותינו הרבים אנו רואים הקילקול בשחיטה מריבוי הכפרות מהדחק והלחץ ואין השוחטים משגיחים – מפני העייפות והטורח. וכמה טריפות יצאו מתחת ידיהם. וגם הסכין אי אפשר להיות בדוק כראוי וגם ידי השוחט כבדות. ועתה בזמן הזה מצוה וחובה להמעיטן ולא להכנס ביום הקדוש בחשש שחיטה, וכבר טרחו גם בדורות שלפנינו לבטלן ולא עלתה בידן. כי ההמון דבק בזה כמו במצות אתרוג ועוד יותר. ולכל הפחות לראות להתחיל בשחיטתו איזה ימים מקודם ולמנוע האשמורת שידי השוחט כבדות אז. מסכם בעל המשנה ברורה שם: "או שיסובבו על ראשיהם במעות ותחשב להם לצדקה, שלא יהיו נכשלים באסור נבלה חס ושלום". לסיכום: א. מנהג הכפרות החל בתקופת הגאונים כנתינת צדקה לעניים. ב. היות שעדיף לתת לעניים אוכל מוכן מאשר כסף, נהגו לתת תרנגולים שחוטים ולא כסף. ג. המנהג הראשוני היה לתת צדקה זו (=כפרות) גם בערב ראש השנה וגם בערב יום הכיפורים, בהיות שניהם ימי דין. ד. במשך הדורות, אולי בגלל חוסר אמצעים, הצטמצם המנהג לעשות כפרות רק פעם אחת במשך עשרת ימי התשובה, ובעיקר בערב יום הכיפורים. מנהג זה התחזק בעקבות קבלת האר"י ז"ל שיש לעשות "כפרות" בערב יום הכיפורים בגלל הספירה התשיעית שהיא "יסוד" (=תשיעי לחודש השביעי).[23] ה. כבר בזמן קדום יחסית, החלו לראות בעשיית "כפרות" בבעלי חיים ושחיטתם מעשה סמלי שדומה לקרבנות. החוטא הרואה את שחיטת הקרבן מדמה בנפשו שהיה ראוי שהוא, החוטא, היה צריך להישחט ועל ידי כך חוזר בתשובה. ו. מכאן היו שראו בעופות ה"כפרות" כנושאי החטאים של המתוודים, ולכן היו עניים שלא רצו לקבל את בשר ה"כפרות". ז. בעקבות זאת התפתח המנהג לערוך "כפרות" בבעלי חיים (בדומה לקרבן), אך לתת את פדיונם (=כסף) לעניים. ח. ויש העושים כפרות מלכתחילה בכסף ונותנים אותו לעניים, ועל ידי כך נמנעים מכמה בעיות הלכתיות. כגון: דרכי האמורי, נראה כשוחט קדשים בחוץ, חשש שחיטה לא כשרה בגלל עייפות השוחטים וכד'. [1] ראה עליו בפרק על תשליך, הערה 2. [2] ר' ישעיהו הורוויץ, נקרא השל"ה הקדוש על שם ספרו "שני לוחות הברית", נולד בערך ב- 1560, למד תורה בישיבות פראג, לובלין וקראקא, נפטר ב- 1630 בטבריה ושם נקבר. [3] ראה גם לעיל בפרק על תשליך. [4]ראה פירוש ר' עובדיה מברטנורא על כלים פט"ז מ"ה: "כלים שעושין מחריות של דקל ומניחים בו תמרים לחים והן מתבשלות בתוכו". [5] מראשוני גאוני סורא, כיהן אחרי רב הונאי גאון ונפטר בסביבות 689. שמו המלא שהיה כתוב על חותמו היה "משרשיא בר תחליפא". [6] פסחים ח ע"ב; ר"ה ד ע"א; בבא בתרא י ע"ב. [7] תענית כג ע"ב: "אבא חלקיה... ומאי טעמא קדים סלוק ענני מהך זויתא דהוות קיימא דביתהו דמר, לעננא דידיה? – משום דאיתתא שכיחא בביתא, ויהבא ריפתא לעניי ומקרבא הנייתה ואנא יהיבנא זוזא, ולא מקרבא הנייתיה". [8] וראה גם משנה ברורה תר"ה (ה): ".. ליתן לו העופות עצמם שלפעמים נהנה יותר שהוא הנאה שא"צ צריך לטרוח". [9] מגדולי הפוסקים בדורו. היה מהמגורשים בגירוש הכללי של יהודי צרפת בשנת 1306. [10] וראה גם רמ"א שו"ע או"ח תרה; וב"ח על הטור שם, ומשנה ברורה שם. [11] מהרי"ל – ר' יעקב לוי מולין סג"ל, אבי המנהג האשכנזי. נפטר 1427. [12] הוא המהרי"ל עצמו. [13] הובא לעיל בשל"ה כמנהג האר"י. [14] ר' משה בן נחמן, ספרד 1194 - 1270. נפטר בארץ ישראל. [15] ראה ב"י, טור או"ח תרה. [16] ר' שלמה בן אדרת, ספרד 1235 - 1310. [17] ראה משנה ברורה על אתר: "משום דרכי האמורי". [18] ר' חזקיה למפוראנטי, איטליה 1679 – 1757. [19] ט"ז = טורי זהב, ר' דוד ב"ר שמואל הלוי, אב"ד לבוב, חתנו של הב"ח. נפטר בשנת 1667. [20] ר' אברהם (אבלי) גומבינר, נפטר בשנת 1683. [21] ר' מרדכי ב"ר אברהם יפה, בעל הלבושים, תלמידם של המהרש"ל והרמ"א. ספרו הגדול "לבוש מלכות" מחולק לעשרה לבושים: לבוש התכלת, לבוש החור, לבוש עטרת זהב וכו', לכן נקרא בעל הלבושים. נפטר 1612. [22] וראה גם במשנה ברורה שם; שו"ת יחוה דעת חלק ב' סימן עא. [23] ראה לעיל דברי השל"ה.