יום ה', ה’ בטבת תשע”ט
    דף הבית  |  יצירת קשר  
תחזית מזג האויר
עד שנת 1883 הייתה חיפה עיירה קטנה מוקפת חומה וחסרת חשיבות מכל בחינה. שלמה לייב גלמן, שאפשר שהיה ראוי לתואר "הכתב היהודי הראשון בחיפה", פירסם כתבה בעיתון "החבצלת" מיום כ"ב באייר תרמ"ה – 1855. בפתח דבריו ציין כי שלוש שנים קודם לכן, משמע בשנת 1882, בהגיעו לראשונה לחיפה, חכך בדעתו אם ראויה חיפה להיקרא עיר, אפשר, סבר, שראויה היא יותר להיקרא עיירה נידחת וחסרת חשיבות,

ראשית נמל חיפה והתפתחותו מימי המנדט ועד סוף שנות החמישים של המאה הקודמת מרדכי אשל נמלי הים העיקריים בארצנו, לאורך אלפי שנים, היו של יפו ושל עכו. נמל יפו קדם שנים הרבה לזה של עכו, באשר נמלה מוזכר כבר בתנ"ך, בספר יונה, והדברים ידועים. יפו הייתה נמלה הראשי של הארץ ולא בכדי מצויה על מטבעות אלכסנדר ינאי צורת עוגן, בזיקה ישירה ליפו, שנכבשה בידי יונתן הורקנוס. יפו הייתה שער הכניסה לארץ לעולי רגל לירושלים ולבאים להתגורר בה שביקשו להגיע אליה בדרך הים מאירופה. נמלה העתיק של עכו היה כנראה בשלביו הראשונים באפיקו התחתון של נחל הנעמן, היינו בשפך הנעמן לים. אבנר רבן במאמרו ב"קרדום" (25-24 ראה אור בשנת 1983) ציין כי נמל זה נזכר לראשונה במסעו של כמביזס לכיבוש מצרים בשנים 525- 527 לפנה"ס, במהלכו רוכזו בעכו מאות כלי שיט שהובילו צבא, סוסים ואספקה. ידוע כי נמל עכו פעל אף בתקופה הרומית, לצד נמלה של קיסריה. נמל זה הופיע על גבי מטבע מן המאה השנייה לסה"נ. נמל עכו היה פעיל ברצף בתקופה הביזנטית ולאחריה. ימיו ה"טובים", והתבססותו כנמל עיקרי של הארץ, התרחשו בתקופת הכיבוש הצלבני ולאחריו. נמל זה שימש עולי רגלים נוצרים ויהודים בימי הביניים ולאחר תקופה זו, היינו: בתקופה המוסלמית המאוחרת ובימי השלטון האימפריאלי העות'מאני. נמלה של עכו, בימי ניסיון כיבושה ע"י נפוליון, ספג הפגזה כבדה מצד שייטת ספינות בריטיות, שצרו עליה וביקשו למנוע מנפוליון את כיבוש העיר (1799). נמל עכו היה נמל הייצוא העיקרי של תבואות, צמר גפן ואריגים שהובאו מן החורן, הגולן וצפת לשם יצוא לאירופה. אריגים נארגו בצפת, עובדו במבטשותיה שבנחל למון-עמוד שלידה ונשלחו לאירופה. עד שנת 1883 הייתה חיפה עיירה קטנה מוקפת חומה וחסרת חשיבות מכל בחינה. שלמה לייב גלמן, שאפשר שהיה ראוי לתואר "הכתב היהודי הראשון בחיפה", פירסם כתבה בעיתון "החבצלת" מיום כ"ב באייר תרמ"ה – 1855. בפתח דבריו ציין כי שלוש שנים קודם לכן, משמע בשנת 1882, בהגיעו לראשונה לחיפה, חכך בדעתו אם ראויה חיפה להיקרא עיר, אפשר, סבר, שראויה היא יותר להיקרא עיירה נידחת וחסרת חשיבות, זאת משום ש"בחוצותיה שלטה שלוות שקט ואיש לא הפריע את הדומיה.... גם על שפת הים אם לא רעשו גלי הים, כי עתה לא נשמע קול המפריע דומיית השממה אשר שלטה שם". שנים רבות גם לאחר הקמת המושבה הגרמנית בחיפה בשנת 1868, (שהייתה מושבתם הראשונה בארץ) ונבנתה על ידי הטמפלרים (בני ההיכל) מויטנברג שבגרמניה, התעלם הקיסר הגרמני מקיומה של זו ושל אחיותיה שהוקמו בארץ. ביום ה-25 בנובמבר 1899 התקרבה אל העיר שייטת אוניות ובה הקיסר הגרמני וילהלם השני לבית "הוהנצולרן" (Hohenzollern), אשתו אוגוסטה ויקטוריה, לביקור בארץ, כעולי רגל. את ביקורו הראשון בחיפה עשה הזוג הנכבד במושבה הגרמנית, וכדי להקל על ירידת הקיסר לחוף הוקם מזח עץ מיוחד באורך 85 מטר וברוחב של 6 מטרים. הקיסר ירד מספינתו אל סירה שעשתה דרכה למזח עץ זה, שהוקם ע"י השלטונות התורכיים בקצה המושבה הגרמנית, בכדי שלאחר סיום הביקור המלכותי יוסיף המזח לשמש בעיקר את צורכי המושבה. מזח זה היה למעשה "נמלה" הראשון של חיפה. הרכבת החיגא'זית וסעיפה רכבת העמק ונמל חיפה . מפנה דרמטי בנמל חיפה, אשר עתיד היה להיעשות נמלה הראשי של הארץ, התרחש כאשר הוחלט להקים את המסילה החיג'אזית, ביוזמת השולטאן התורכי עבד אל חמיד השני, ואשר נועדה להוביל חינם אין כסף עולי רגל מוסלמים לערים הקדושות להם במכה ומדינה. מסילה זו תוכננה ע"י מייסנר פחה הגרמני ובוצעה על ידי עשרת אלפים חיילים תורכים. כדי להעביר חומרי בניה למסילה זו החליטו השלטונות העות'מאניים לבנות שלוחה שאורכה 161 ק"מ למסילה זו בקו חיפה –דרעה (אדרעי) שבעבר הירדן. בהיותה מסילת שירות נבנתה ברוחב של 105 ס"מ (צרה יותר מרוחב מסילות הברזל הסטנדרטיות שבאירופה). במקביל הוחלט ע"י השלטונות התורכיים על בניית נמל חדיש בחיפה, שנועד לשמש כנמל נוסף בארץ, לייבוא ולייצוא סחורות ולייבוא חומרי גלם למסילה זו. בשנת 1905 החלה בניית הנמל החדש. העדפת נמל חיפה, ע"י השולטאן, על פני נמל ביירות נבע משיקולים פוליטיים. לשם הקמת הנמל בחיפה נבנו בו שני מזחים המזח הישן ומזרחה לו מזח מסילת הברזל. בפקודת השולטאן הוכנה תוכנית מפורטת להרחבת הנמל, אך מהפכת "התורכים הצעירים" מנעה השלמת בניית הנמל. במשך חמש שנים אלו הייתה בניית מסילה זו למקור התעסוקה הגדול ביותר בחיפה. בנמל חיפה הוצבו מנופים גדולים כדי לפרוק ולהעמיס ציוד הדרוש להנחת המסילה. חיפה נקבעה כמושב הנהלת המסילה החיג'אזית ושלוחתה ובה הוקמו בתי המלאכה הראשיים לתיקונים ולשירותים. מבנה המינהלה אינו קיים עוד, זולת מונומנט הנצחה הניצב על עומדו עד ימינו. מסילה זו איפשרה הובלה מהירה ונוחה של תוצרת חקלאית בעיקר וייצואה מחיפה. החל משנת 1906 עלה הייצוא מנמל חיפה על ייצואה של עכו, ומאז הלך וגדל הפער בין שני נמלים אלה. פרוץ מלחמת העולם הראשונה גרם להקפאת כל תוכניות הפיתוח של נמל חיפה. התוכניות לפיתוח נמל חיפה בראשית השלטון המנדטורי. כאן המקום לציין שכבר בשנת 1902 קבע הרצל, בספרו "אלט נוילנד", כי חיפה עתידה להיות עיר ובה נמל עמוק מים ומרכז מסחרי במרחב. בראשית תקופת המנדט היה נמל יפו הנמל המרכזי בארץ. בו עברו מרבית הסחורות וכל הנוסעים. בהיות הנמל ללא מפרץ טבעי ובשל השירטונות (שרשרת הסלעים הרבים המצויים בקרבת החוף) נבנה בו מזח קטן עבור ספינות דייג קטנות וסירות גדולות. על גבי סירות אלו שונעו לאוניות שעגנו ממערב לנמל הייצוא והייבוא, וכניסת נוסעים לארץ ויציאתם הימנה. זיכרונותיהם של הבאים ארצה בשנים ההן גדושים בחווית ירידתם לסירות אלו, ששייטיהם וסבלייהם היו ערביי יפו. הבריטים הם שהחליטו על הקמת נמל עמוק מים בחיפה. להקמת נמל כזה היה צורך בבניית שני שוברי גלים. האחד באורך באורך 2210 מטר והשני באורך 765 מטר, הואיל וההגנה הטבעית של המפרץ אינה מספקת, במיוחד בעת רוחות צפון מערביות חזקות שנפוצות בחלק מעונות השנה. בתחילת שנת 1923 הגיע לארץ המהנדס פאלמר שערך סקר לקביעת מיקומו המועדף של הנמל החדש. בחיפה דווקא היו התנאים הטבעיים, היינו: המפרץ החולי והעדר שירטונות בסמוך לחוף, מסילת העמק, וקירבת עמק יזרעאל לחיפה, שהיווה דרך נוחה המובילה למרחב. גורם נוסף שהשפיע היה התוואי הנוח להנחת צינור נפט מעיראק לחיפה, שהיה קצר יחסית, והיה נתון לשליטה בריטית לכל אורכו. בנוסף לכל אלה התברר ששאיבת חול בחיפה קלה יותר מאשר הקמת נמל חדש במקום חלופי. חברות נוספות העלו הצעות בדבר מיקום הנמל בחיפה, ובין המציעות היו שתי חברות איטלקיות, שתי חברות ברטיות, וחברה הולנדית אחת. גם האדריכל ריכרד קאופמן, שהיה מאדריכליה החשובים ביותר של הסוכנות היהודית בעיקר בתחום תכנון היישובים (קבוצים ומושבים), הגיש הצעה מפורטת לשלטונות המנדט. אך מאחר שהעלות ותוכניותם של המציעים האחרים הייתה גבוהה בד"כ מזו של פאלמר, ומשיקולים אסטרטגיים, נדחו כל ההצעות. (לימים התקבלה הצעת קאופמן שביקש להקים את הנמל בסמוך לשפך הקישון אל הים, בגלל שמיקום הנמל הנוכחי, בסמוך לכרמל, קרוב מדי לאזור בנוי צפוף ועלול לגרום לסתימת עורקי התחבורה). ואומנם, הקמת הנמל במיקומו הנוכחי אילצה את השלטונות לייבש, באיזור בו קיים הנמל כיום, שטח נרחב ( שטח זה נמצא בדרום הנמל ומצפונה של המושבה הגרמנית ועד לכיכר פלומר ובסה"כ יובשו 340 דונם). על שטח מיובש זה נסלל הרחוב הראשי, כיום רחוב העצמאות, כשמצפון לו ניבנו בנייני מסחר רבים. על השטח המיובש הונחה מסילת הברזל ונבנתה תחנת הנוסעים המנדטורית של חיפה. בסופו של דבר המשיכו השלטונות בהרחבת הנמל עוד בטרם הוחלט על הקמת נמל מים עמוקים בחיפה. בתחילה שופץ המעגן בשנת 1922 וב-1926 עסקה חברה איטלקית בהעמקת המעגן ובהרחבת המזח הקיים. באותה שנה אישר הפרלמנט הבריטי הקצאה של 1.25 מיליון לירות שטרלינג לבניית נמל חיפה, ושנתיים אח"כ מונתה המועצה הראשונה של נמל חיפה בראשותו של מנהל המכס והבלו. רק בשנת 1928 הוחל במדידות בשטח, ובשנת 1929 הוחלט על הקמת הנמל באמצעות חברה בריטית. ראוי לציין כי בפני הנציב העליון ארתור פלומר הונחו תוכניות אחדות ובסופו של דבר העדיף פלומר את תוכנית פרידריך פאלמר. לשם בניית הנמל הופעלה מחצבה גדולה בעתלית, שאבניה הועברו ברכבת לחיפה. טכס רשמי של חנוכת הנמל החדש התרחש ב- 31.10.1931 . בטכס חנוכת הנמל לא נכחו אורחים רבים, ובין המעטים שנכחו היו האמיר עבדאללה, הנציב העליון במצרים, נציגי ממשלות סוריה, לבנון, עיראק ומצרים, וקולונל פלמינג, שייצג את סוכני הכתר של משרד המושבות, וכמובן גם סיר פרידריך פאלמר. כלי השייט הראשון שעגן ליד רציף המטענים, עוד בטרם הושלמה בנייתו, הייתה ספינת משא בריטית בשם "סטרין מרינס" אחריה הגיעו אוניות רבות, קטנות וגדולות, ישנות וחדשות. פריקת מטענים מכל סוג שהוא היתה באמצעות עבודת האדם שנשא על גבו או על כתפיו משקל עשרות ק"ג. שיטה זו הייתה נהוגה בכל נמלי המזה"ת. בבניית הנמל הועסקו יהודים בפריקת קרונות האבן והחצץ שהגיעו ברכבת מעתלית והשלכתם לים לצורך ייבוש שטחים. זולת זאת הועסקו יהודים בנמל בעבודות נגרות, מסגרות, יציקת בלוקים ועמודי בטון. לעבודות העמסה ופריקה גויסו קבוצות עבודה מקיבוצי עמק יזרעאל ועמק זבולון, שנאלצו להתחרות בערביי החורן שהועסקו בנמל כפועלים -סבלים. חברי קבוצות וקיבוצים אלו התאחדו על בסיס "פלוגות עבודה" בדומה לאלה של "הקיבוץ המאוחד", שפעלו בסדום. אין צורך לומר כי בימים בהם החל הנמל לפעול באופן רשמי והועסקו בו אלפי פועלים ערביים, שהגיעו לחיפה עם משפחותיהם מן החורן ושראו בנמל את ביתם, זאת בסיוע שלטונות המנדט, שביקשו למנוע עבודת יהודים בתחומי טעינה ופריקה סווארות וסירנאות. למרות ההתנגדות הערבית והבריטית חדרו לנמל אט אט קבוצות של פועלים יהודיים ובתוכם מתושבי חיפה עצמה, כמוזכר לעיל. אבא חושי היה העסקן הראשון שהבין את הצורך בהעסקת פועלים יהודים בנמל, יצא לסלוניקי ע"מ לגייס שם קבוצת סווארים וסבלים יהודים לעבודה בנמל חיפה. עם הגידול במספרם של הפועלים היהודים ייסדה מועצת פועלי חיפה "לשכת עבודה" משלה לפיקוח על עבודות הפריקה והטעינה. לימים הקימה "סולל בונה" את חברת "סינדיקט" ומאוחר יותר את חברת "שרותי נמל מאוחדים" שקיבלה על עצמה את עבודות הסבלות בקרב יהודים. נמל הנפט בחיפה החל להתפתח בשנת 1934. נמל זה, על מיכליו העצומים, נבנה במזרחו של נמל חיפה, תוך ניצול שטחי החולות. בשטח הנמל הוקם מסוף נפט, ולא רחוק ממנו חוות מיכלים גדולים (נקראו בפינו בילדותנו "ברמיל חיפה"), ובסוף שנות השלושים הוקמו בתי הזיקוק בעמק זבולון שאף בהם הועסקו פועלים ערבים ויהודים. הנפט שהגיע לחיפה הועבר במיכליות לנמלי בריטניה. בימי מלחמת העולם השנייה הורגש צורך בשיפורים בנמל, אשר עיקרם היה בתחום המינהל. מאורעות 1936 – 1939, והשביתות הערביות שנלוו אליהם, גרמו לזעזועים, ופעילות הנמל שותקה כמעט כליל ובעטיין פעולות הבנייה בנמל הואטו. בשנת 1944 פורסמה הודעה בעיתונות בדבר "תכנית להרחבת נמל חיפה". תוכנית זו כללה בניית רציף נוסף למים עמוקים, הקמת מחסנים חדשים, סלילת רשת כבישים והנחת פסי מסילת ברזל, שיאפשרו להגדיל את כושר עבודת הנמל ב- % 150 . ההודעה נמסרה ע"י מנהל לשכת המודיעין הממשלתית, מר סטאבס, בפגישתו החודשית עם עיתונאי חיפה. "טרם ידוע", הוסיף מר סטאבס, "מתי יתחילו בבצוע תכניות אלה". נראה שתוכניות אלו נותרו על הנייר בלבד. השינוי החשוב ביותר בוצע בשנת 1943 ועסק בהעברת האחריות לנמל ממחלקת המכס והבלו המנדטורית למינהלת רשת מסילות הברזל. אי השקט בארץ ,לאחר תום המלחמה, והחלטת הבריטים לסיים את משטר המנדט בארץ, מנעו כל פיתוח של הנמל עד לסיום המנדט. בשנת 1948, עם כיבוש חיפה, נסתלקו מן הנמל כל הפועלים הערבים שהועסקו בו, הנמל שותק לחלוטין, אך היו מי שדאגו להמשך פעילותו. באמצעות גיוס שלוש מאות פועלים יהודים, מהם שרכשו ניסיון קודם בעבודות סבלות, רבסודאות וסווארות, ומהם שהגיעו לנמל מתחומי עבודה אחרים. עם הסתלקות הבריטים מהנמל, ביוני 1948, היה הנמל לרכוש מדינת ישראל באחריות משרד התחבורה. בעיתון "דבר" מיום ה-1 ביולי 1958, במלאת חצי יובל שנים להקמת נמל חיפה, נמצאו מאמרים אחדים העוסקים בנמל זה. אחד מקטעי העיתונות כולל את ה"רשומון" דלהלן: 1920 קידוחי ניסיון מטעם הממשלה המנדטורית. 1922 חיפה נבחרה כמקום המתאים ביותר לבניית נמל עמוק מים. 1926 הפרלמנט הבריטי אישר את חוק המלווה לא"י הכולל בין היתר הקמת נמל בא"י. 1928 נקבעה מועצת נמל בראשות מנהל המכס והבלו. ב- 1929 החלה בניית שובר הגלים הראשי. ב- 1931 עגנו אוניות ראשונות ליד שובר הגלים הראשי. באוקטובר 1933 נחנך הנמל רשמית. ב- 1934 היהייצוא ראשון של דלק ממסוף הדלק. ב-30 ביוני 1948, כוחות הביטחון הבריטיים האחרונים יצאו את נמל חיפה וב- 1 ביולי עברה הנהלת נמל חיפה לידי משרד התחבורה. ב-1950 נכנסו לשירות המנוף הצף וספינת הכיבוי הראשונה. ב-1951 החלו העבודות בנמל הקישון. ב-1952 הוחל בבניית רציפים נוספים: רציף מס' 2, וכן נוסף בית ממגורות לאיחסון תבואות. ב- 1954 המבדוק הצף נכנס לפעילות. בחודש מארס 1956 הגיע הייצוא לשיא של קרוב למאה אלף טון. ב- 1957 היקפי מטעני הייבוא והייצוא הגיעו לשיא של מיליון טון ומעלה. ב- 1958 נמשכו עבודות הפיתוח, ותפוקת הנמל (למעט דלק) עמדה על 2 מיליון טון . מודיעין , ז' בשבט תשע"ה , 27 בינואר 2015. להרחבה ראו: " המאבק על הקמת נמל חיפה בתקופת המנדט הבריטי", מאת שמעון שטרן. "נמל חיפה – מעבודת כפיים לטכנולוגיה מתקדמת", מאת רב חובל צדוק אשל, בהוצאת רשות הנמלים בישראל- נמל חיפה, תמוז תשמ"ד – יולי 1984. חיפה ואתריה בהוצאת "אריאל", מס' 37 – 39 מארס 1985. עמודים 37 – 42. שם: מאמרים בגיאוגרפיה של א"י מס' 40 – 41. יולי 1985. עמודים 221 -259. מרדכי אשל נמלי הים העיקריים בארצנו, לאורך אלפי שנים, היו של יפו ושל עכו. נמל יפו קדם שנים הרבה לזה של עכו, באשר נמלה מוזכר כבר בתנ"ך, בספר יונה, והדברים ידועים. יפו הייתה נמלה הראשי של הארץ ולא בכדי מצויה על מטבעות אלכסנדר ינאי צורת עוגן, בזיקה ישירה ליפו, שנכבשה בידי יונתן הורקנוס. יפו הייתה שער הכניסה לארץ לעולי רגל לירושלים ולבאים להתגורר בה שביקשו להגיע אליה בדרך הים מאירופה. נמלה העתיק של עכו היה כנראה בשלביו הראשונים באפיקו התחתון של נחל הנעמן, היינו בשפך הנעמן לים. אבנר רבן במאמרו ב"קרדום" (25-24 ראה אור בשנת 1983) ציין כי נמל זה נזכר לראשונה במסעו של כמביזס לכיבוש מצרים בשנים 525- 527 לפנה"ס, במהלכו רוכזו בעכו מאות כלי שיט שהובילו צבא, סוסים ואספקה. ידוע כי נמל עכו פעל אף בתקופה הרומית, לצד נמלה של קיסריה. נמל זה הופיע על גבי מטבע מן המאה השנייה לסה"נ. נמל עכו היה פעיל ברצף בתקופה הביזנטית ולאחריה. ימיו ה"טובים", והתבססותו כנמל עיקרי של הארץ, התרחשו בתקופת הכיבוש הצלבני ולאחריו. נמל זה שימש עולי רגלים נוצרים ויהודים בימי הביניים ולאחר תקופה זו, היינו: בתקופה המוסלמית המאוחרת ובימי השלטון האימפריאלי העות'מאני. נמלה של עכו, בימי ניסיון כיבושה ע"י נפוליון, ספג הפגזה כבדה מצד שייטת ספינות בריטיות, שצרו עליה וביקשו למנוע מנפוליון את כיבוש העיר (1799). נמל עכו היה נמל הייצוא העיקרי של תבואות, צמר גפן ואריגים שהובאו מן החורן, הגולן וצפת לשם יצוא לאירופה. אריגים נארגו בצפת, עובדו במבטשותיה שבנחל למון-עמוד שלידה ונשלחו לאירופה. עד שנת 1983 הייתה חיפה עיירה קטנה מוקפת חומה וחסרת חשיבות מכל בחינה. שלמה לייב גלמן, שאפשר שהיה ראוי לתואר "הכתב היהודי הראשון בחיפה", פירסם כתבה בעיתון "החבצלת" מיום כ"ב באייר תרמ"ה – 1855. בפתח דבריו ציין כי שלוש שנים קודם לכן, משמע בשנת 1882, בהגיעו לראשונה לחיפה, חכך בדעתו אם ראויה חיפה להיקרא עיר, אפשר, סבר, שראויה היא יותר להיקרא עיירה נידחת וחסרת חשיבות, זאת משום ש"בחוצותיה שלטה שלוות שקט ואיש לא הפריע את הדומיה.... גם על שפת הים אם לא רעשו גלי הים, כי עתה לא נשמע קול המפריע דומיית השממה אשר שלטה שם". שנים רבות גם לאחר הקמת המושבה הגרמנית בחיפה בשנת 1868, (שהייתה מושבתם הראשונה בארץ) ונבנתה על ידי הטמפלרים (בני ההיכל) מויטנברג שבגרמניה, התעלם הקיסר הגרמני מקיומה של זו ושל אחיותיה שהוקמו בארץ. ביום ה-25 בנובמבר 1899 התקרבה אל העיר שייטת אוניות ובה הקיסר הגרמני וילהלם השני לבית "הוהנצולרן" (Hohenzollern), אשתו אוגוסטה ויקטוריה, לביקור בארץ, כעולי רגל. את ביקורו הראשון בחיפה עשה הזוג הנכבד במושבה הגרמנית, וכדי להקל על ירידת הקיסר לחוף הוקם מזח עץ מיוחד באורך 85 מטר וברוחב של 6 מטרים. הקיסר ירד מספינתו אל סירה שעשתה דרכה למזח עץ זה, שהוקם ע"י השלטונות התורכיים בקצה המושבה הגרמנית, בכדי שלאחר סיום הביקור המלכותי יוסיף המזח לשמש בעיקר את צורכי המושבה. מזח זה היה למעשה "נמלה" הראשון של חיפה. הרכבת החיגא'זית וסעיפה רכבת העמק ונמל חיפה . מפנה דרמטי בנמל חיפה, אשר עתיד היה להיעשות נמלה הראשי של הארץ, התרחש כאשר הוחלט להקים את המסילה החיג'אזית, ביוזמת השולטאן התורכי עבד אל חמיד השני, ואשר נועדה להוביל חינם אין כסף עולי רגל מוסלמים לערים הקדושות להם במכה ומדינה. מסילה זו תוכננה ע"י מייסנר פחה הגרמני ובוצעה על ידי עשרת אלפים חיילים תורכים. כדי להעביר חומרי בניה למסילה זו החליטו השלטונות העות'מאניים לבנות שלוחה שאורכה 161 ק"מ למסילה זו בקו חיפה –דרעה (אדרעי) שבעבר הירדן. בהיותה מסילת שירות נבנתה ברוחב של 105 ס"מ (צרה יותר מרוחב מסילות הברזל הסטנדרטיות שבאירופה). במקביל הוחלט ע"י השלטונות התורכיים על בניית נמל חדיש בחיפה, שנועד לשמש כנמל נוסף בארץ, לייבוא ולייצוא סחורות ולייבוא חומרי גלם למסילה זו. בשנת 1905 החלה בניית הנמל החדש. העדפת נמל חיפה, ע"י השולטאן, על פני נמל ביירות נבע משיקולים פוליטיים. לשם הקמת הנמל בחיפה נבנו בו שני מזחים המזח הישן ומזרחה לו מזח מסילת הברזל. בפקודת השולטאן הוכנה תוכנית מפורטת להרחבת הנמל, אך מהפכת "התורכים הצעירים" מנעה השלמת בניית הנמל. במשך חמש שנים אלו הייתה בניית מסילה זו למקור התעסוקה הגדול ביותר בחיפה. בנמל חיפה הוצבו מנופים גדולים כדי לפרוק ולהעמיס ציוד הדרוש להנחת המסילה. חיפה נקבעה כמושב הנהלת המסילה החיג'אזית ושלוחתה ובה הוקמו בתי המלאכה הראשיים לתיקונים ולשירותים. מבנה המינהלה אינו קיים עוד, זולת מונומנט הנצחה הניצב על עומדו עד ימינו. מסילה זו איפשרה הובלה מהירה ונוחה של תוצרת חקלאית בעיקר וייצואה מחיפה. החל משנת 1906 עלה הייצוא מנמל חיפה על ייצואה של עכו, ומאז הלך וגדל הפער בין שני נמלים אלה. פרוץ מלחמת העולם הראשונה גרם להקפאת כל תוכניות הפיתוח של נמל חיפה. התוכניות לפיתוח נמל חיפה בראשית השלטון המנדטורי. כאן המקום לציין שכבר בשנת 1902 קבע הרצל, בספרו "אלט נוילנד", כי חיפה עתידה להיות עיר ובה נמל עמוק מים ומרכז מסחרי במרחב. בראשית תקופת המנדט היה נמל יפו הנמל המרכזי בארץ. בו עברו מרבית הסחורות וכל הנוסעים. בהיות הנמל ללא מפרץ טבעי ובשל השירטונות (שרשרת הסלעים הרבים המצויים בקרבת החוף) נבנה בו מזח קטן עבור ספינות דייג קטנות וסירות גדולות. על גבי סירות אלו שונעו לאוניות שעגנו ממערב לנמל הייצוא והייבוא, וכניסת נוסעים לארץ ויציאתם הימנה. זיכרונותיהם של הבאים ארצה בשנים ההן גדושים בחווית ירידתם לסירות אלו, ששייטיהם וסבלייהם היו ערביי יפו. הבריטים הם שהחליטו על הקמת נמל עמוק מים בחיפה. להקמת נמל כזה היה צורך בבניית שני שוברי גלים. האחד באורך באורך 2210 מטר והשני באורך 765 מטר, הואיל וההגנה הטבעית של המפרץ אינה מספקת, במיוחד בעת רוחות צפון מערביות חזקות שנפוצות בחלק מעונות השנה. בתחילת שנת 1923 הגיע לארץ המהנדס פאלמר שערך סקר לקביעת מיקומו המועדף של הנמל החדש. בחיפה דווקא היו התנאים הטבעיים, היינו: המפרץ החולי והעדר שירטונות בסמוך לחוף, מסילת העמק, וקירבת עמק יזרעאל לחיפה, שהיווה דרך נוחה המובילה למרחב. גורם נוסף שהשפיע היה התוואי הנוח להנחת צינור נפט מעיראק לחיפה, שהיה קצר יחסית, והיה נתון לשליטה בריטית לכל אורכו. בנוסף לכל אלה התברר ששאיבת חול בחיפה קלה יותר מאשר הקמת נמל חדש במקום חלופי. חברות נוספות העלו הצעות בדבר מיקום הנמל בחיפה, ובין המציעות היו שתי חברות איטלקיות, שתי חברות ברטיות, וחברה הולנדית אחת. גם האדריכל ריכרד קאופמן, שהיה מאדריכליה החשובים ביותר של הסוכנות היהודית בעיקר בתחום תכנון היישובים (קבוצים ומושבים), הגיש הצעה מפורטת לשלטונות המנדט. אך מאחר שהעלות ותוכניותם של המציעים האחרים הייתה גבוהה בד"כ מזו של פאלמר, ומשיקולים אסטרטגיים, נדחו כל ההצעות. (לימים התקבלה הצעת קאופמן שביקש להקים את הנמל בסמוך לשפך הקישון אל הים, בגלל שמיקום הנמל הנוכחי, בסמוך לכרמל, קרוב מדי לאזור בנוי צפוף ועלול לגרום לסתימת עורקי התחבורה). ואומנם, הקמת הנמל במיקומו הנוכחי אילצה את השלטונות לייבש, באיזור בו קיים הנמל כיום, שטח נרחב ( שטח זה נמצא בדרום הנמל ומצפונה של המושבה הגרמנית ועד לכיכר פלומר ובסה"כ יובשו 340 דונם). על שטח מיובש זה נסלל הרחוב הראשי, כיום רחוב העצמאות, כשמצפון לו ניבנו בנייני מסחר רבים. על השטח המיובש הונחה מסילת הברזל ונבנתה תחנת הנוסעים המנדטורית של חיפה. בסופו של דבר המשיכו השלטונות בהרחבת הנמל עוד בטרם הוחלט על הקמת נמל מים עמוקים בחיפה. בתחילה שופץ המעגן בשנת 1922 וב-1926 עסקה חברה איטלקית בהעמקת המעגן ובהרחבת המזח הקיים. באותה שנה אישר הפרלמנט הבריטי הקצאה של 1.25 מיליון לירות שטרלינג לבניית נמל חיפה, ושנתיים אח"כ מונתה המועצה הראשונה של נמל חיפה בראשותו של מנהל המכס והבלו. רק בשנת 1928 הוחל במדידות בשטח, ובשנת 1929 הוחלט על הקמת הנמל באמצעות חברה בריטית. ראוי לציין כי בפני הנציב העליון ארתור פלומר הונחו תוכניות אחדות ובסופו של דבר העדיף פלומר את תוכנית פרידריך פאלמר. לשם בניית הנמל הופעלה מחצבה גדולה בעתלית, שאבניה הועברו ברכבת לחיפה. טכס רשמי של חנוכת הנמל החדש התרחש ב- 31.10.1931 . בטכס חנוכת הנמל לא נכחו אורחים רבים, ובין המעטים שנכחו היו האמיר עבדאללה, הנציב העליון במצרים, נציגי ממשלות סוריה, לבנון, עיראק ומצרים, וקולונל פלמינג, שייצג את סוכני הכתר של משרד המושבות, וכמובן גם סיר פרידריך פאלמר. כלי השייט הראשון שעגן ליד רציף המטענים, עוד בטרם הושלמה בנייתו, הייתה ספינת משא בריטית בשם "סטרין מרינס" אחריה הגיעו אוניות רבות, קטנות וגדולות, ישנות וחדשות. פריקת מטענים מכל סוג שהוא היתה באמצעות עבודת האדם שנשא על גבו או על כתפיו משקל עשרות ק"ג. שיטה זו הייתה נהוגה בכל נמלי המזה"ת. בבניית הנמל הועסקו יהודים בפריקת קרונות האבן והחצץ שהגיעו ברכבת מעתלית והשלכתם לים לצורך ייבוש שטחים. זולת זאת הועסקו יהודים בנמל בעבודות נגרות, מסגרות, יציקת בלוקים ועמודי בטון. לעבודות העמסה ופריקה גויסו קבוצות עבודה מקיבוצי עמק יזרעאל ועמק זבולון, שנאלצו להתחרות בערביי החורן שהועסקו בנמל כפועלים -סבלים. חברי קבוצות וקיבוצים אלו התאחדו על בסיס "פלוגות עבודה" בדומה לאלה של "הקיבוץ המאוחד", שפעלו בסדום. אין צורך לומר כי בימים בהם החל הנמל לפעול באופן רשמי והועסקו בו אלפי פועלים ערביים, שהגיעו לחיפה עם משפחותיהם מן החורן ושראו בנמל את ביתם, זאת בסיוע שלטונות המנדט, שביקשו למנוע עבודת יהודים בתחומי טעינה ופריקה סווארות וסירנאות. למרות ההתנגדות הערבית והבריטית חדרו לנמל אט אט קבוצות של פועלים יהודיים ובתוכם מתושבי חיפה עצמה, כמוזכר לעיל. אבא חושי היה העסקן הראשון שהבין את הצורך בהעסקת פועלים יהודים בנמל, יצא לסלוניקי ע"מ לגייס שם קבוצת סווארים וסבלים יהודים לעבודה בנמל חיפה. עם הגידול במספרם של הפועלים היהודים ייסדה מועצת פועלי חיפה "לשכת עבודה" משלה לפיקוח על עבודות הפריקה והטעינה. לימים הקימה "סולל בונה" את חברת "סינדיקט" ומאוחר יותר את חברת "שרותי נמל מאוחדים" שקיבלה על עצמה את עבודות הסבלות בקרב יהודים. נמל הנפט בחיפה החל להתפתח בשנת 1934. נמל זה, על מיכליו העצומים, נבנה במזרחו של נמל חיפה, תוך ניצול שטחי החולות. בשטח הנמל הוקם מסוף נפט, ולא רחוק ממנו חוות מיכלים גדולים (נקראו בפינו בילדותנו "ברמיל חיפה"), ובסוף שנות השלושים הוקמו בתי הזיקוק בעמק זבולון שאף בהם הועסקו פועלים ערבים ויהודים. הנפט שהגיע לחיפה הועבר במיכליות לנמלי בריטניה. בימי מלחמת העולם השנייה הורגש צורך בשיפורים בנמל, אשר עיקרם היה בתחום המינהל. מאורעות 1936 – 1939, והשביתות הערביות שנלוו אליהם, גרמו לזעזועים, ופעילות הנמל שותקה כמעט כליל ובעטיין פעולות הבנייה בנמל הואטו. בשנת 1944 פורסמה הודעה בעיתונות בדבר "תכנית להרחבת נמל חיפה". תוכנית זו כללה בניית רציף נוסף למים עמוקים, הקמת מחסנים חדשים, סלילת רשת כבישים והנחת פסי מסילת ברזל, שיאפשרו להגדיל את כושר עבודת הנמל ב- % 150 . ההודעה נמסרה ע"י מנהל לשכת המודיעין הממשלתית, מר סטאבס, בפגישתו החודשית עם עיתונאי חיפה. "טרם ידוע", הוסיף מר סטאבס, "מתי יתחילו בבצוע תכניות אלה". נראה שתוכניות אלו נותרו על הנייר בלבד. השינוי החשוב ביותר בוצע בשנת 1943 ועסק בהעברת האחריות לנמל ממחלקת המכס והבלו המנדטורית למינהלת רשת מסילות הברזל. אי השקט בארץ ,לאחר תום המלחמה, והחלטת הבריטים לסיים את משטר המנדט בארץ, מנעו כל פיתוח של הנמל עד לסיום המנדט. בשנת 1948, עם כיבוש חיפה, נסתלקו מן הנמל כל הפועלים הערבים שהועסקו בו, הנמל שותק לחלוטין, אך היו מי שדאגו להמשך פעילותו. באמצעות גיוס שלוש מאות פועלים יהודים, מהם שרכשו ניסיון קודם בעבודות סבלות, רבסודאות וסווארות, ומהם שהגיעו לנמל מתחומי עבודה אחרים. עם הסתלקות הבריטים מהנמל, ביוני 1948, היה הנמל לרכוש מדינת ישראל באחריות משרד התחבורה. בעיתון "דבר" מיום ה-1 ביולי 1958, במלאת חצי יובל שנים להקמת נמל חיפה, נמצאו מאמרים אחדים העוסקים בנמל זה. אחד מקטעי העיתונות כולל את ה"רשומון" דלהלן: 1920 קידוחי ניסיון מטעם הממשלה המנדטורית. 1922 חיפה נבחרה כמקום המתאים ביותר לבניית נמל עמוק מים. 1926 הפרלמנט הבריטי אישר את חוק המלווה לא"י הכולל בין היתר הקמת נמל בא"י. 1928 נקבעה מועצת נמל בראשות מנהל המכס והבלו. ב- 1929 החלה בניית שובר הגלים הראשי. ב- 1931 עגנו אוניות ראשונות ליד שובר הגלים הראשי. באוקטובר 1933 נחנך הנמל רשמית. ב- 1934 היהייצוא ראשון של דלק ממסוף הדלק. ב-30 ביוני 1948, כוחות הביטחון הבריטיים האחרונים יצאו את נמל חיפה וב- 1 ביולי עברה הנהלת נמל חיפה לידי משרד התחבורה. ב-1950 נכנסו לשירות המנוף הצף וספינת הכיבוי הראשונה. ב-1951 החלו העבודות בנמל הקישון. ב-1952 הוחל בבניית רציפים נוספים: רציף מס' 2, וכן נוסף בית ממגורות לאיחסון תבואות. ב- 1954 המבדוק הצף נכנס לפעילות. בחודש מארס 1956 הגיע הייצוא לשיא של קרוב למאה אלף טון. ב- 1957 היקפי מטעני הייבוא והייצוא הגיעו לשיא של מיליון טון ומעלה. ב- 1958 נמשכו עבודות הפיתוח, ותפוקת הנמל (למעט דלק) עמדה על 2 מיליון טון . מודיעין , ז' בשבט תשע"ה , 27 בינואר 2015. להרחבה ראו: " המאבק על הקמת נמל חיפה בתקופת המנדט הבריטי", מאת שמעון שטרן. "נמל חיפה – מעבודת כפיים לטכנולוגיה מתקדמת", מאת רב חובל צדוק אשל, בהוצאת רשות הנמלים בישראל- נמל חיפה, תמוז תשמ"ד – יולי 1984. חיפה ואתריה בהוצאת "אריאל", מס' 37 – 39 מארס 1985. עמודים 37 – 42. שם: מאמרים בגיאוגרפיה של א"י מס' 40 – 41. יולי 1985. עמודים 221 -259.