יום ג', ג’ בטבת תשע”ט
    דף הבית  |  יצירת קשר  
תחזית מזג האויר
השבוע פרשת נחמו מתחיל ד"ר אפרים יצחקי בנושא חדש "קבלת"שבת" אחד הדברים שמקבל האדם עם כניסת השבת היא הנשמה היתרה. אנו מאחלים לכל קוראינו שיתבשמו מאותה תחושת התעלות של "נשמה יתרה" בכל עת שיקראו את המאמרים בסדרה זו. ותודה לכותב על התמדתו ומסירותו .

קבלת שבת ד"ר אפרים יצחקי לפרוש המילה "קבלה" יש שני פירושים: א. לקבל על עצמי משהו, כגון: קבלת תענית, קבלת עול מלכות שמים. ולגבי השבת אני מקבל על עצמי את השבת (אפילו לפני זמן כניסתה). לכן אדם יכול לקבל על עצמו את השבת לפני הזמן, לפי הבית יוסף אדם מקבל על עצמו את השבת עם אמירת "מזמור שיר ליום השבת. ואילו לפי הרמא אדם מקבל על עצמו את השבת בתפילת ערבית: בית יוסף אורח חיים סימן רסא: לדידן מכי אמר מזמור דשבת קבליה לשבת עליה: דרכי משה הקצר אורח חיים סימן רסא: ובמדינות אלו אין נוהגין לומר מזמור בכניסת השבת לכן עניית ברכו הוי קבלת השבת: כנ"ל, לפי מנהגנו, שכשאשה מדליקה נרות היא קיבלה על עצמה את השבת. ב. קבלת פנים,כגון: קבלת פני מלך או כלה, או לצאת לשדה התעופה כדי לקבל אורחים חשובים . בעיקרון ההלכתי, "קבלת שבת" הוא במובן הראשון. השבת נכנסת בזמנה, אבל אפשר לקבל את השבת מוקדם יותר. ולכן האשה מקבלת על עצמה את השבת - בהדלקת נרות והאיש - בתפילה או באמירה מפורשת שקיבל על עצמו את השבת. המושג השני קבלת פני השבת בטכס כקבלת פני מלך או מלכה הוא מאוחר יחסית. לפני שנתחיל לברר מתי נוספה תפילה מיוחדת המכונה "קבלת שבת" (הרי ר' יוסף קארו והרמ"א לא הכירו תפילה זו), נברר את הבטוי "שבת כלה – שבת מלכתא". אנחנו רגילים לקרוא לשבת "מלכה": "בואי כלה שבת מלכתא". מעניין שהרמב"ם קורא לשבת מלך: רמב"ם הלכות שבת פרק ל הלכה ב: איזהו כבוד זה שאמרו חכמים שמצוה על אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת מפני כבוד השבת ומתעטף בציצית ויושב בכובד ראש מיחל להקבלת פני השבת כמו שהוא יוצא לקראת המלך, וחכמים הראשונים היו מקבצין תלמידיהן בערב שבת ומתעטפים ואומרים בואו ונצא לקראת שבת המלך. הרמב"ם, במקום לכתוב שבת המלכה, כותב לכבוד שבת המלך. לכאורה זה פלא, כי הגמרא במס' שבת דף קי"ט ע"א וגם בב"ק ל"ב אומרת, שרבי חנינא היה מתעטף בבגדים נאים לכבוד שבת ואומר בואו נצא לקראת שבת המלכה. ואילו הרמב"ם כותב במקום שבת המלכה, שבת המלך. מדוע הרמב"ם משנה את דברי הגמרא? המגיד משנה, מעתיק את לשון הגמרא וכותב שבת מלכא (=המלך) ולא מלכתא (=המלכה). ואין זה טעות דפוס, כי רבינו זכריה הרופא בפירושו על הרמב"ם כותב גם שבת מלכא, והוא לא העתיק מהמגיד משנה, כי הוא לא ראה בכלל את המגיד משנה. ויש הוכחות שכך הייתה הגירסא בגמרא עצמה, "לקראת שבת המלך". בדקדוקי סופרים מביא גירסא כזאת. גם מהרי"ץ מביא כך בשם הרי"ף דפוס קושטא, ששם כתוב שבת המלך. דהיינו, כך הם גרסו בגמרא. שבת המלך. רק הקבלה שינתה ל"שבת מלכתא", כי שבת מלכתא רומז למידת המלכות. קראו לה גם שבת כלה. פעם שבת מלכתא, ופעם כלה, כי אשתו של המלך היא מלכה וממילא היא גם הכלה שלו. אבל כנראה שהגרסא המקורית בתלמוד היה כמו הרמב"ם "שבת המלך", ובעקבות הקבלה שונתה הגרסא מ"מלכא" ל"מלכתא", מתוך "שיגרא דלישנא". מעניין מה שכותב הכל בו: ספר כלבו[1] סימן מא: ונהגו לומר הבדלות בנגינות במוצאי שבת משל למלך שמלוין אותו העם בשמחה ובשירים כך ישראל מלוין שבת כלתה ומלכתא בשמחה ובשירים וע"כ נכון להבדיל מעומד לכבוד המלך שאנו מלוין אותו ודרך לויה מעומד, וקדוש נמי שהוא כמו שאנו יוצאין לקראת המלך היה לנו לאומרו מעומד מזה הטעם אך לפי שאין קדוש אלא במקום סעודה צריך לישב דאי קאים ויתיב כחוכא ואטלולה ולכך כשחל יום טוב במוצאי שבת עבדינן לה מיושב משום קדוש די"ט. הכל בו עונה על שאלת התוספות תוספות (ברכות מג ע"א ד"ה הואיל ואין בית הבליעה פנוי): ...אבל צריך עיון קצת מהבדלה שאנו מבדילין ועומדים, היאך אנו פוטרין זה את זה מיין ומהבדלה, אחרי שאין אנו לא יושבים ולא מסובין? ושמא יש לומר, מתוך שקובעין עצמן כדי לצאת ידי הבדלה, קבעי נמי אכולה מילתא (קבעו גם על כל הדבר). ולכך נאה וטוב למבדיל וגם לשומעים שישבו בשעת הבדלה, שאז יהיה נראה כקבע ופוטר אותם.[2] הכל בו מתרץ ואומר, היות וההבדלה לא שייכת לסעודה אין חובת ישיבה, ואנו עומדים לכבוד לווית המלך שהולך מאתנו. אבל בליל יו"ט שחל להיות בשבת שהקידוש וההבדלה נעשים יחד חובה לשבת, כי הקידוש הוא חלק מהאכילה. הכל בו כבר מערב בין המלך והמלכה, מצד אחד המשל הוא המלך והנמשל הוא כלה ומלכה. ואמנם השבת וישראל הם בני זוג, אך ישראל הכלה והשבת הזכר: בדברים רבה הקב"ה קורא לישראל כלה: דברים רבה (וילנא) פרשה ב ד"ה לז ואהבת את: בעשרה מקומות קרא הקב"ה לישראל כלה ואלו הן (שיר /השירים/ ד) אתי מלבנון כלה (שם /שיר השירים/ ה) באתי לגני אחותי כלה (שם /שיר השירים/ ד) לבבתני אחותי כלה מה יפו דודיך אחותי כלה נופת תטופנה שפתותיך כלה כמשוש חתן על כלה קול חתן וקול כלה כי כולם כעדי תלבשי ותקשרים ככלה וככלה תעדה כליה וכנגדן ישראל מעטרים את הקדוש ב"ה בעשרה לבושין ואלו הן צדק לבשתי וילבשני הרי שנים (ישעיה נט) וילבש צדקה כשריון (שם /ישעיהו נ"ט/) וילבש בגדי נקם תלבושת הרי חמשה (דניאל ז) לבושיה כתלג חיור (ישעיה סג) מדוע אדום ללבושך (תהלים צג) ה' מלך גאות לבש לבש ה' עוז התאזר (שם קד) הוד והדר לבשת הרי י', בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשה יא ד"ה ויברך אלהים וגו' תני ר' שמעון בן יוחי אמרה שבת לפני הקב"ה רבון העולמים לכל יש בן זוג, ולי אין בן זוג אתמהא, אמר לה הקב"ה כנסת ישראל היא בן זוגיך, וכיון שעמדו ישראל לפני הר סיני אמר להם הקב"ה זכרו הדבר שאמרתי לשבת כנסת ישראל היא בן זוגיך זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ ז). מדובר פה על "כנסת ישראל" – נקבה, והשבת בן זוגך – הזכר. וכן "זכור את יום השבת לקדשו" ולא לקדשה. למעשה אנו מוצאים גם בתלמוד שהשבת מכונה "כלה": בבא קמא לב ע"א: דאמר ר' חנינא: בואו ונצא לקראת כלה מלכתא; ואמרי לה: לקראת שבת כלה מלכתא. רבי ינאי מתעטף, וקאי ואמר: בואי כלה, בואי כלה. אבל רש"י בפרושו קורא לשבת "מלך". רש"י שם: בואו ונצא - כאדם המקבל פני מלך. אפילו בזוהר, כנסת ישראל היא הכלה, מלכתו של הקב"ה. זוהר כרך ג (ויקרא) פרשת ויקרא דף ה עמוד א אימתי אקרי קודשא בריך הוא גדול, בזמנא דכנסת ישראל אשתכחת עמיה הדא הוא דכתיב (שמות רלא) בעיר אלהינו הוא גדול, בעיר אלהינו עם עיר אלהינו, אמר ליה רבי יהודה אלהינו מאי בעי הכא, א"ל הכי הוא ודאי האי עיר דחלא אלהינו (ס"א חילא) ותושבחתא דישראל הוא, מאי משמע, אשתמע דמלכא בלא מטרוניתא לאו הוא מלכא, ולאו הוא גדול ולא מהולל, ובגין כך כל מאן דלא אשתכח דכר ונוקבא כל שבחא אעדוי מניה ולאו הוא בכללא דאדם, ולא עוד אלא דלאו איהו כדאי לאתברכא, כתיב (איוב א) ויהי האיש ההוא גדול מכל בני קדם תנינן בספרא דרב המנונא סבא, דבת זוגו בדחילו דקודשא בריך הוא הות כותיה ומסטרא דאתתיה אקרי גדול, תרגום: מתי נקרא הקב"ה גדול בזמן שכנסת ישראל נמצאת עמו וזהו שכתוב "בעיר אלהינו", הוא גדול בעיר אלוקינו, עם עיר אלוקינו. אמר לו ר' יהודה: מה עושה כאן אלוקינו? אמר לו כך זה ודאי העיר הזאת היא יראת אלוקינו ותשבחתה של ישראל היא. מה משמע? נשמע שמלך בלי גבירה אינו מלך, ולא גדול ולא מהולל, ולכן מי שלא נמצא זכר ונקבה את כל השבח מסירים ממנו והוא לא בכלל אדם. ולא עוד אלא שאינו כדאי להתברך. כתוב (איוב א) ויהי האיש ההוא גדול מכל בני קדם שנינו בספרו של רב המנונא סבא, שבת זוגו כמוהו ביראת הקב"ה, ומהצד של אשתו נקרא גדול. אך הקבלה הפכה את היוצרות והשבת הפכה לנקבה – לכלה וישראל לזכר. ר' ישראל אלנקאוה[3], מנורת המאור, ב, עמ' 191: מה כלה זו באה לחתן נאה ומקושטת ומבושמת, כך השבת באה לישראל נאה ומקושטת ... מה חתן בא לבוש בגדי תפארתו, כך אדם בשבת לבוש בגדו תפארתו. מה חתן זה מעונג כל ימי החופה, כך אדם מעונג בשבת. מה חתן זה יושב בטל ואינו עושה מלאכה, כך אדם בטל בשבת . כלומר החתן - ישראל מקבל את פני הכלה - הנקבה. וכן הקבלה הכניסה מין טכס לקבלת פני השבת – המלכה – הכלה: יציאה לשדה כדי לקבל את פני המלכה וכן תפילה מיוחדת הנקראת "קבלת שבת". [1] ר' אהרן ב"ר יעקב הכהן מנרבונה שבפרובנס (נוהגים לכנותו ר' אהרן הכהן מלוניל, אך הוא היה כנראה בן העיר נרבונה) בשנת ס"ו (1306) גורש עם כל יהודי צרפת, והתיישב באי מיורקה שליד ספרד. הוא נפטר בערך (1330). הספר 'כלבו' הוא כנראה המהדורה הראשונית של ספרו הידוע 'ארחות חיים', [2] ראה גם מרדכי על ברכות מג ע"א. [3] מאה ה – 14.