יום ג', ג’ בטבת תשע”ט
    דף הבית  |  יצירת קשר  
תחזית מזג האויר
הפעם נעסוק במחלוקת בין הרמב"ם לגאונים בעניין ילד שנולד ליהודי משפחתו. מה יהיה הסטטוס שלו. והאם יהיה יהודי או גוי? לעניינים הנדונים בדיון זה יש נפקא מינה לגבי כל הנושא בו אנו עוסקים ועל כך במאמרים הבאים.

נישואין אזרחים (8) ד"ר אפרים יצחקי בעניין "חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות" הרמב"ם חולק בצורה קיצונית ובוטה על גאונים: רמב"ם גירושין פ"י הי"ט: הורו מקצת הגאונים: שכל אשה שתבעל בפני עדים צריכה גט, חזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. והגדילו והוסיפו בדבר זה שעלה על דעתם שמי שיש לו בן משפחתו, חוששין לו ולא תתיבם אשתו שמא שיחרר שפחתו ואח"כ בא עליה. ויש מי שהורה שודאי שיחררה, שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. וכל הדברים האלה רחוקים הם בעיני עד מאד מדרכי ההוראה ואין ראוי לסמוך עליהן. שלא אמרו חכמים חזקה זו אלא באשתו שגירשה בלבד או במקדש על תנאי ובעל סתם, שהרי אשתו היא ובאשתו היא שחזקתו שאינו עשה בעילת זנות עד שיפרש שהיא בעילת זנות או שיפרש שעל תנאי הוא בועל. אבל בשאר נשים הרי כל זונה בחזקת שבעל לשם זנות עד שיפרש כי היא לשם קדושין. ואין צריך לומר בשפחה או גויה, שאינה בת קדושין, שאין חוששין להן כלל. והרי בן מהן בחזקת גוי ועבד עד שיוודע בודאי שנשתחררה או נתגיירה. אנחנו מוצאים כאן מחלוקת יסודית בין "מקצת הגאונים ובין הרמב"ם, הרמב"ם אפילו אומר על גאונים: "וכל הדברים האלה רחוקים הם בעיני עד מאד מדרכי ההוראה ואין ראוי לסמוך עליהן". לפי הגאונים יוצא שכל ביאה אפילו הבא על שפחתו היא ביאת קידושין, בגלל "חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. והבן אפילו משפחתו יהיה יהודי כשר. הרמב"ם מתנגד לקביעה זו כי הרי ביאה עם שפחה היא ביאת זנות. וזו משנה מפורשת: משנה יבמות פ"ב מ"ה: מי שיש לו בן מכל מקום (אפילו ממזר) פוטר את אשת אביו מן היבום, וחייב על מכתו ועל קללתו, ובנו לכל דבר. חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן הנכרית. המשנה קובעת חד משמעית, שהבא על שפחתו הקידושין לא תקפים והבן אינו בנו אלא בנה. כלומר עבד וגוי. מהיכן לקח הרמב"ם שהגאונים פסקו שהבא על שפחתו הוולד כשר, ואם אמנם כן, מדוע פסקו הגאונים הפוך מהמשנה? כידוע שכסף ופוליטיקה יכולים אפילו לטהר ממזרים. הגאונים פסקו על מקרה מאד ספציפי וממנו רצו במשך הדורות להסיק על כל המקרים, ועל זה הרמב"ם מתרעם. וכך מצאנו בגאונים: שו"ת הגאונים שערי צדק חלק ג' שער ראשון יז': שאלה: הבא על שפחתו נכרית ונתעברה הימנו וילדה בן והביאו לביה"כ למולו. ואמרו לו הקהל שאין אנו מלים אותו עד שתודיענו בן מי הוא. והודה למקצתם שהוא בנו ושממנו נתעברה ומלו אותו. ועמד הוא אחרי כן ושיחרר את השפחה והטבילה ומת בלא בן מאשתו הנשואה. ויש לו ג' אחין, וקדם אחד מהם ויבם את אשת אחיו וטען שאותו בן שנולד מן השפחה עבד גמור הוא, לפי שנולד קודם שתתגייר ותטבול בלא כתובה ובלא קידושין. וטען אחיו שלא היתה אשת המת זקוקה לו ליבם כלל ואותו בן שנולד לו מן השפחה פוטרה. השאלה היא מימי הביניים, לא מתקופת הגאונים. התשובה מסתמכת על מקרה מתקופת הגאונים. כידוע שבימי הביניים באירופה היה איסור חמור, משלטונות הנוצרים, להתגייר וכמובן לגייר תינוקות. כל גיור דינו היה מוות, למגייר ולמתגייר. (דרך אגב כדאי לספר, שהכמרים היו מסיתים בדרשות יום ראשון בכנסיה, שמשרתות נוצריות תחטופנה תינוקות יהודים לפני ברית המלה כדי להטביל אותן. ואז יהיה אסור למול אותם כי הם כבר נוצרים. ובכך הן גורמות לתינוקות להגיע לגן העדן, והן עושות מצווה מן המובחר). למקרה שבשאלה, יהודי שאשתו לא ילדה, בא על שפחתו הגויה וילדה בן. האיש מאד רצה שבנו יהיה יהודי. לכן הביאו לבית הכנסת למולו. כמובן שהיה חשש שהתינוק לא יהודי ולא רצו למולו. הוא הודה שהילד שלו מהמשרתת, לפי חוקי הנצרות הילד מתייחס לאביו, לכן לפי החוק אפשר למולו. לאחר מכן השפחה התגיירה. האיש מת ללא ילדים נוספים, לא מאשתו הכשרה ולא מהמשרתת שהתגיירה. היו לו שלושה אחים, שכמובן רבו על הירושה. אחד האחים יבם את האשה היהודיה וטען שהילד מהמשרתת הוא גוי ועבד, בהסתמך על המשנה. ואילו האחים האחרים טענו שיש למת בן. תשובה: וכך ראינו שמי שבא על שפחתו והולידה בן שורת הדין שאין אותו בן פוטר את אשת אביו מן היבום, דתנן (יבמות פ"ב מ"ה): מי שיש לו בן מכל מקום, פוטר את אשת אביו מן היבום וכו' ובנו הוא לכל דבר, חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן הנכרית. ומיהו, יש בדבר חלוקה בין גאונים אחרונים, ועיקר שלה בוסתנאי ריש גלותא דהוא חנינאי, שבא על שפחתו בת כוסרי מלך פרס דיהבה ניהליה עמר בן כטאב מלך ישמעאל במתנה, וילדה בן ומת ועמדו אחיו למכרו. ונחלקו חכמי ישיבות בדבר הזה. יש מהם שאמר כמה דלא משחרר עבד הוא וצריך שחרור מאחיו. וכתב מר רב חנינאי דיינא דבבא ז"ל שטר שחרור לההיא שפחה מבית דינא. ויש מהן שאמרו: בוסתנאי נשיא הוה ובידו לשחררה ואי לאו דהוה משחררה לא בא עליה, דהא בית הלל קאסברי: אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, וכל שכן נשיא. לפי המשנה ברור לחלוטין שמי שיש לו בן מן השפחה אינו בנו. אבל ישנה מחלוקת בין הגאונים והוא מתחיל עם בוסתנאי ראש הגולה. על בוסתנאי קיימות כמה גירסאות, המקובלת ביותר: מסופר שמלך פרס קוזרוי השני (כוסרו פרוויז) השמיד את כל צאצאי בית דוד, ובהם חנינאי, אביו של בוסתנאי. לילה אחד ראה המלך את עצמו מהלך בבוסתן וכורת את העצים בו. כאשר הניף את הגרזן על העץ האחרון, הופיע זקן "אדמוני יפה עיניים", חטף ממנו את הגרזן והשתמש בו להכות במצחו של המלך ולפצוע אותו. המלך התעורר מבועת מהחלום ונבהל עוד יותר כשמצא עצמו בשלולית של דם. הוא ביקש לשמוע פתרון לחזיון הלילה המבעית. את ההסבר סיפק לו בסופו של דבר חכם יהודי, חמיו של חנינאי. לפי פתרונו, הזקן היה דוד המלך אשר הזהיר את מלך פרס מפני מה שיקרה לו אם ינסה להשמיד את כל משפחתו. המלך התרשם ושלח את היהודי לבדוק האם אחת מנשות צאצאי בית דוד בהיריון, והאם אפשר שייוותר משהו מזרעו ובכך יתפייס דוד. ואכן התברר שאשתו של חנינאי, בתו של היהודי פותר החלום, הרתה. המלך קיים הבטחתו והותיר לפליטה את הילד, צאצא אחרון לבית דוד. שמו נקרא בוסתנאי, על שם הבוסתן שראה השליט בחלומו. עוד כילד ניכר בוסתנאי בחוכמתו ומונה רשמית לראש הגולה, אך את מקומו בפועל מילא עד התבגרותו חכם יהודי אחר. הנסיבות שבהן הרשים בוסתנאי את המלך מתוארות ב"אוצר מדרשים" של אייזנשטיין: "ויגמל בוסתנאי ויגדל וילמד תורה ומשנה ותלמוד, הלכה וחכמה ותבונה, ויוגד למלך ויתאב לראותו ויצו להביאו אליו... ויעמוד לפני המלך מאז עד עת ערב ולא נענע ראשו ולא הסיע רגלו, ויבא זבוב ויעמוד על רקתו ויך אותו וינשכהו ולא הבריחו ויטף דמו לפני המלך... ויאמר לו המלך: למה לא הברחתו מעל פניך? וישיבהו: מוסר זה ירשנו מאבותינו כי מעת הורדנו מכתר מלכותנו וחויבנו לעמוד בהיכלי מלך, לא לדבר ולא לצחוק ולא להרים יד בפניהם". כשהגיע לגיל 16 כבשו הערבים את בגדד. בוסתנאי התייצב לפני הח'ליף עומר, וזה אישר את עלייתו לכס ראש הגולה. כשראה הח'ליף עלי אבן אבו טאלב שבוסתנאי בן 35 ועדיין לא התחתן נתן לו את בתו השבויה של המלך הסאסאני כוסרו השני, איזדדואר, שהייתה שבויה בידי המוסלמים. (לפי מקורות אחרים היא הייתה בתו של יזדגרד השלישי ושמה היה דארא.) נולדו לו שני ילדים מנשים יהודיות ושלושה בנים מהנסיכה הנוכרית, שהייתה לשפחה. ילדי השפחה נחשבו כילדים יהודים לחלוטין עד שעמדו שני מועמדים לרשת את ראשות הגולה, אחד היה צאצא של הנסיכה הפרסית ואחד היה צאצא לאשה היהודיה. כנראה שהגאונים נטו למנות את הצאצא של הנסיכה, והשני מצא שיש פסול ביחוסו. הוא פנה לאחד החכמים הזקנים "מר רב חנינאי דיינא דבבא", ושאל אותה שאלת תם: "מה דינו של בן שפחה"? הדיין ענה גם בתמימות שהוא גוי ועבד, כפי שכתוב במשנה. ואז השואל גילה את "קלפיו". ואמר הרי אני יורש חוקי של בוסתנאי, ואם אותו בן הוא עבד, הרי הוא עבדי ואני עומד למכור אותו. הדיין הזקן נבהל, וכתב לו מיד שטר שחרור מבית הדין. הבעיה הייתה חמורה יותר, כי הרבה מנכבדי בבל, כולל ראשי ישיבות התחתנו והתערבבו עם בני הלא יהודיה. וכאן הבעיה כיצד מטהרים את כולם. והעלו את הרעיון: "בוסתנאי נשיא הוה ובידו לשחררה ואי לאו דהוה משחררה לא בא עליה, דהא בית הלל קאסברי: אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, וכל שכן נשיא". כלומר, שאנו מניחים חד משמעי, שבוסתנאי לא עשה בעילת זנות, אלא קודם גייר ובביאה הוא התכוון לביאת קידושין. כך שכל הצאצאים הם כשרים. (מעניין שרב שרירא גאון כותב על משפחתו: ואנן לאו מבני בוסתנאי אנן. עם כל הכשרות של בני בוסתנאי, עדין יש לפקפק). מכאן רצו להסיק, שכל יהודי שמבצע ביאה יש להתייחס אליה כביאת קידושין, בגלל "חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות". בכל אופן הרמב"ם חולק וסובר שה"חזקה" מעניקים רק לכשרים בישראל, שאינם מוחזקים כעושים בעילתם בעילת זנות ורק למיועדת להיות אשתו.