יום ה', ה’ בטבת תשע”ט
    דף הבית  |  יצירת קשר  
תחזית מזג האויר
במרחק של כ – 2 ק"מ מערבית לקיבוץ בארי, על אדמות "נחאביר" , מצויים שרידי שדות הכרייה של מפעל הגופרית מימי המנדט הבריטי בארץ ישראל . אל שרידי המפעל ניתן להגיע בכביש המוביל מקיבוץ בארי של ימינו אל הנקודה בה הוקמה בארי בראשיתה, בכביש העוקף את הקיבוץ מצפון ופונה מערבה לעבר בתרונות "מכתש בארי" , במפגש כביש זה עם כביש הבטון המנדטורי יש לפנות דרומה כשלוש מאות מטר, ומימין לכביש ניתן להבחין בשרידי מבני בטון חשופים . מבנים אלו היו מפעל לעיבוד הגופרית שנכרתה ממזרח למפעל .

מכרות הגופרית באדמות "נחאביר" ליד קיבוץ בארי מרדכי אשל על שרידי הבניין המרכזי של המפעל, הוצב לוח של המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות עליו נרשם: מפעל הגופרית והמכרות המפעל לזיקוק גופרית הוקם ב – 1933 ביוזמה אנגלית – ערבית משותפת. את הגופרית כרו במכרות פתוחים ממזרח למפעל. בקצה הבניין קיימת באר עמוקה, שנחפרה לצורכי המפעל, ובחלק הצפוני של השטח נבנו המשרדים. העובדים היו פועלים מעזה שהוסעו מידי יום לעבודה ובחזרה. במלחמת העולם השניה ננטש בעיקר בשל קשיים בשיווק. לאחר נטישתו שכנה במפעל [ ב 1942] מפקדת חיל האוויר המלכותי הבריטי [ F .A.R ] ואז נסללה מערכת כבישי הבטון שמסביב. מפעל גופרית זה הוקם ע"י גיאולוג , מהנדס מכרות וקפטן אנגלי בשם ליאונרד ויליאמס, שהיה בין הקצינים הבריטיים במלחמת העולם הראשונה שנלחמו באזור זה כנגד הכוחות התורכיים – גרמניים . לא מן הנמנע שכאשר שהה בסביבה הבחין באזור מכתש בארי בסימנים המעידים על המצאות גופרית. המצאות הגופרית באזור הייתה ידועה אף לבדואים תושבי הסביבה. ייתכן והיו אלו הבדואים אשר גילו את אוזניו של ויליאמס בדבר החומר "המוזר" . בשנת 1925 פנה ליאונרד ל. ויליאמס לשלטונות המנדט הבריטי לשם קבלת זיכיון להפקת גופרית במקום , כדרך שפנה פנחס רוטנברג, שייזם את מפעל החשמל בנהריים , וכדרך שפנה נובומייסקי, שיזם את הקמת מפעל האשלג בים המלח . את הכרייה ועיבוד הגופרית ביקש ויליאמס לבצע באזור הכפר אבו מאלק [מושאבע] . בשנת 1925 הוענק לו הרשיון לעריכת סקרים באזור ונתקבלו תוצאות, מהן עלה כי הכרייה הפתוחה כדאית, מה עוד שנמצא שריכוז הגופרית באתר הגיע ל 15% בממוצע. הגופרית הייתה אז, ועודנה כיום, מחצב חשוב. מן הגופרית ניתן להפיק חומרי הדברה, חומצת גופרית , תרופות, וכן גם חומרי חבלה , דשנים כימיים ועוד. ואכן, אף הכימאי נובומייסקי שהכיר בחשיבותו של חומר זה, ביקש זיכיון על מרבצי הגופרית בנחאביר. אלא שלרוע מזלו, לא זכה נובמייסקי במשפט שנערך בשנת 1933 נגד ויליאמס, בעניין הזיכיון על מרבצי הגופרית שבמקום. שלטונות המנדט הבריטיים [ כמובן, על פי הוראות ממשלת בריטניה בעלת המנדט על א"י], תבעו, כתנאי למסירת הזיכיון לויליאמס הוכחות על יכולתו הכלכלית. משאלו סיפקו את ממשלת המנדט, ניתן לויליאמס בשנת 1929 זיכיון ל – 30 שנה . ויליאמס, שכנראה חיפש אוצרות בארץ לא רק באזור עזה, כי אם גם באזור אילת, [ הכל מכירים את ביתו של ויליאמס בפתחו של נחל שלמה דרומית לאילת ], עבר להתגורר בעזה והקים בשנת 1932 חברת מניות בשם " החברה הארץ ישראלית למכרות הגופרית בע"מ ". הון החברה עמד על 37000 לירות ארץ – ישראליות, ששווים אז היה כשווי לירה סטרלינג בריטית באותם הימים. 55% מהון החברה הוחזקו בידי ויליאמס ומשקיעים בריטים נוספים, ואלו 45% הנוספים הוחזקו בידי משקיעים ערביים מעשירי עזה וערים נוספות בא"י . בתוך שלוש שנים מרגע הקמת החברה נמכרו ע"י ויליאמס כל מניותיה והמפעל יצא לדרכו . בכסף שצברה החברה ממכירת מניותיה רכש ויליאמס ציוד וכלים , וכן הביא עמו מאנגליה מהנדסים ומומחים נוספים בתחום כריית המחצב ותהליך הפקתו . את עבודת הכרייה בשטח ביצעו פועלים עזתיים . כאמור, הכרייה הייתה עילית ונעשתה באמצעות טרקטורים ובעבודה ידנית . המחצב, שהיה מעורב באדמת חרסית, הובל על גבי קרוניות משטח הכרייה אל המפעל . חומר הגלם שנגרס הוצף במים, שנלקחו מימי באר שנחפרה במקום ושהגיעה לעומק של 50 מטר . לאחר שטיפת הגופרית, שריכוזה הגיע ל – 98% , הועברה זו לייבוש ולאריזה לקראת משלוחה. בשנים הראשונות לכרייה החל משנת 1933 ועד שנת ,1936 הופקו באתר 5767 טון גופרית, בשנת 1935 בלבד הפיק המפעל 1225 טון. בשנים ההן נמכר טון מן החומר שהופק במחיר שבין 20 ל 40 לירות ארץ ישראליות מנדטוריות . הגופרית שווקה בעיקר לחו"ל, למצרים , תורכיה , יון והודו, וכן גם לשוק המקומי . בשנים 1936 – 1938 יוצרו במפעל כ 7000 טון גופרית, שהועברו ברכבות לעזה, ומשם לנמל חיפה . בשנת 1938 נקלעה החברה למשבר , הסיבות היו עליה בשכר העבודה , הצורך בכרייה עמוקה יותר, שהעלתה את ההוצאות, ומחסור בחלפים . משכון חלק מאדמות המכרה, וכן חלקים מן המפעל, לא היה בו כדי מלחלץ את המפעל מקשייו הכלכליים . בקיץ 1939 פסקה הכרייה , אך זו חודשה בראשית 1940 . עם פרוץ מלחמת העולם השניה חל גידול בדרישה לאספקת גופרית, אך המלחמה עצמה הקשתה על יבוא חלקי חילוף ומכונות לארץ. בשנת 1941 בכל זאת נכרו כ 42 אלף טון אדמה שממנה הופקו מעל 5000 טון עופרה שהפיקה 421 טון גופרית. דליקה שפרצה במפעל כילתה חלק מן המטענים שעמדו לפני משלוח. חורף 1942 היה עז במיוחד וחלקים רבים במכתש הוצפו במי גשמים . מקיץ 1942 פסקה למעשה הכרייה באתר. הפועלים נפוצו לכל עבר. גם הצבא הבריטי שהתכונן בארץ למערכה נגד גרמניה, החל להעסיק פועלים רבים, הן יהודים והן ערבים בבניית מחנות צבאיים באזור. אך הסיבה העיקרית לסגירת המפעל הייתה הידלדלות המחצב באתר. על כל אלו צריך להוסיף גם את העובדות שדרכי ההובלה הימית נחסמו בשל המלחמה , וכן שמסילות הברזל שפעלו בארץ הן בכיוון מצרים והן בכיוון לבנון וסוריה, גויסו ע"י הבריטיים למאמץ המלחמתי . לימים החליטו הבריטיים להקים במקום מחסני נשק, לשם כך סללו את כביש הבטון אשר חלקים רבים ממנו ראויים לנסיעה עד ימינו. [ אגב, היה זה כביש הבטון היחידי בארץ, עד לסלילת הכביש החדש, שבין לטרון לצומת נחשון]. בתקופה שקדמה למלחמת העצמאות, כאשר הבריטים התפנו, היתה סביבת המכרה נתונה לשליטת הבדואים ותושבי הרצועה. חלקים רבים ממבני המפעל ומן המכונות נגנבו , חובלו והושמדו. לאחר מלחמת העצמאות נערכו באתר מספר בדיקות מומחים . העובדה שהכרייה לא חודשה מעידה, יותר מכל, על חוסר הכדאיות שבהפעלת המפעל מחדש . כיום נותרו, כאמור, ממפעל זה רק מספר מבנים המעידים על אחד ממפעלי התעשייה החשובים שהיו בארץ בימי המנדט הבריטי.