יום ה', ה’ בטבת תשע”ט
    דף הבית  |  יצירת קשר  
תחזית מזג האויר
לקראת חג העמצמאות הבא עלינו לטובה כתב מרדכי אשל מאמר חדש, ממש בימים אלו. אנו שמחים להביא את מאמרו זה לעיון קוראינו הנאמנים. המאמר מצטרף למאמר נוסף המתפרסם במדורו לפני מאמר זה. קריאה נעימה.

נרצחי מאורעות תרפ"ט בירושלים ופליטיהם (ע"פ זיכרונות שולמית לסקוב) מרדכי אשל א. הבריחה משכונת תלפיות. בספר זיכרונותיה של ההיסטוריונית שולמית לסקוב: "לפנים", פרקי זיכרונות מא"י שלפני מלחמה"ע השנייה, נכלל פרק לא ידוע על מאורעות 1929 בירושלים, עת התגוררה בשכונת תלפיות. באותם הימים הייתה שולמית כבת שלוש עשרה. חלפו עשרות שנים מאז הימים ההם עד אשר ראה ספרה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 2010, לפיכך ממרחק של שמונים שנה נראה שהמאורעות חרטו חריץ עמוק בזיכרונה. בשכונת תלפיות היו אישים בולטים ביישוב של אותם הימים, וספרה כולל תיאורים של הסופר הנכבד ש"י עגנון, ההיסטוריון פרופסור יוסף קלאוזנר וד"ר יעקב לוי, מי שניהל את בנק אפ"ק בירושלים ועמד בקשרים עם הרצל, כאשר הגה את תוכניתו להקמת בית לאומי ליהודים בדרום הארץ, בשיתוף פעולה עם הבדואים תושבי הדרום. מאורעות אלו החלו ביום שישי ה-25 באוגוסט 1929. עת הגיעו, לפנה"צ, לשכונת תלפיות המבודדת, שמועות אודות התפרעויות של המוני ערבים שיצאו אחרי התפילה ממסגד "אל אקצה", והחלו לעורר מהומות ולפגוע בעוברים ושבים יהודים שנקרו על דרכם. אל ההמון המשולהב הצטרפו כפריי צור בחר, מלחה, ליפתא ובית צפפה וכפרים נוספים בקרבת ירושלים אשר התנפלו בזעם על שכונות יהודיות הסמוכות לכפריהם. כשהגיעו השמועות לשכונתה הוזעקו כל הגברים הכשירים למקומות ריכוז-פעולה שכונו בשכונה אז ב"הגנה" 'גיוס'. מאחר שאביה, שהיה פקיד בכיר בקק"ל, לא היה באותה שעה בביתו, נותרו הכותבת, אמה ואחיה הקטן לבד בבית. לביתם הגיעה שכנתם, אשר התגוררה בקצה השכונה מול אותם שטחים ריקים שבין צור בחר לעיר העתיקה, וזו תיארה בפניהם את מאות הערבים המשתוללים. מאחר שמשפחת של שולמית התגוררה בדרום מערב תלפיות, מול "דרך בית לחם", דומה היה כי ביתה מוגן יותר, באשר שכניהם נמנו על בני העדה הנוצרית. אט אט הצטרפו אליהם שכנים נוספים. איש מיושבי הבית ומן השכנים הקרובים לא ידע באמת את אשר התרחש בעיר באותן שעות, ולכן שמועות החלו פושטות בעיר. רחובות השכונה נתרוקנו ומועקה כבדה החלה פושה בקרב תושביה. סוד גלוי בשכונה היה שאין בה הרבה נשק. גם חברי ההגנה, מקרב תושבי השכונה, לא היו בעלי ניסיון של ממש בפעילות הגנה. מניינם של החיילים הבריטים ברחבי הארץ היה מועט, ובכל זאת בתחילה לא הורגשה כל פאניקה. מאחר שהשכונה הייתה מבודדת ומנותקת בימים ההם משכונות יהודיות, הואיל ושכונות ערביות חצצו בינה לבין השכונות היהודיות שבמרכז העיר, כל שנותר היה להמתין, מתוך חרדה מחד ולהשלים עם העשוי להתרחש מאידך. היישוב היהודי הסמוך בקרבתם היה קיבוץ "רמת רחל", אשר בינו לבין תלפיות היה שטח פתוח. השכונה היהודית הקרובה הייתה שכונת "מקור חיים", שאף היא הייתה מבודדת וסמוכה לכפר הערבי "בית צפפה". ביום השבת הגיעה לשכונה הידיעה שאחד מבחורי תלפיות נהרג, קולות הירי גברו והחלו להופיע ברחובות השכונה טנדרים משוריינים בלוחות פלדה, ללא חלונות, אך קנה מכונת ירייה בלט מחלקם הקדמי. שמועה הופצה בשכונה אלו מאוישים בפקידי ממשלה בהעדר חיילים, ומטרתם להטיל מורא על הערבים. בשעות אחר הצהרים של אותה השבת הגיעה לשכונה הוראה כי על תושביה לנטוש את בתיהם ולהימלט העירה. מקום הריכוז לתושבי השכונה נקבע במגרש ריק בתווך שבין חלקה העליון של השכונה לבין חלקה התחתון. במקום התרכזו זקני השכונה, נשים וילדים. הגברים הכשירים להגנת השכונה נותרו מאחור. במקום רוכזו מוניות, וכאן החלה הבהלה. פליטי השכונה החלו למלא את המוניות מעל ליכולת הקיבולת שלהן. בהיכנס משפחת הכותבת למונית התברר כי נהגה ערבי נוצרי שהביאם בשלום דרך השכונות הערביות לליבה של ירושלים, למלון ורשבסקי שמקומו היה מול קולנוע ציון, הידוע, במרכז כיכר ציון של הימים ההם. במלון זה, אליו פונו רבים מפליטי השכונה, החלה ההתפרקות מן המתח בו היו שרויים. רחוב יפו שלרגלי המלון היה שקט, אף כי בימי השבת כסדרם נהגו רבים מתושבי העיר להלך לאורכו בבגדי השבת בניחותא, ואילו עתה התקהלו לרגלי המלון אנשים רבים שהתעניינו בנעשה, וביקשו לקבל מידע אודות המתרחש בשכונת הספר שננטשה. תושבי השכונה, לאחר שהתאוששו קמעה, החלו לבכות את רכושם שנותר מאחור. לפליטים דווח על שאירע בחברון ובמוצא, והיו שחששו מטבח דומה אף במרכזה של ירושלים. ברחובות העיר לא נראו כלל, באותה השעה, חיילים או שוטרים. מאוחר יותר הצטרפו למשפחות במלון גם הגברים, למעט אלו שנותרו להגנת השכונה. היו שנסעו לביתם כדי להביא חפצים הכרחיים לימים הבאים. אותו לילה לנו הפליטים במלון. יריות נשמעו מעברים שונים. מאוחר יותר החלו להופיע ברחובות העיר חיילים ושוטרים בריטיים. תוך שהיית משפחת הכותבת במלון נודע לה כי חלקה הגבוה והמזרחי של השכונה נבזז ע"י פורעים ערביים ושבתים בודדים אף הועלו באש. בין הבתים שנבזזו היה ביתו של ההיסטוריון פרופ' יוסף קלאוזנר. מגורי משפחת הכותבת במלון ורשבסקי היו זמניים ואט אט החלו האנשים לפנות איש לדרכו. משפחתה של הכותבת העתיקה מגוריה, עד יעבור זעם, לשכונת מאה שערים שם התגוררו זקניה. ב . ההתנפלות על תושבי שכונת "הגורג'ים" ו"קריה נאמנה" (בתי ניסן בק). בתי ניסן בק, או בשמם הרשמי "קריה נאמנה" הסמוכים לשער שכם היו מכלול של ארבע שכונות יהודיות. בספרו של יהושע בן אריה "עיר בראי תקופה – ירושלים החדשה בראשיתה", נכתב כי בשנת 1875 הוחל בהקמת שכונה יהודית חדשה ליד שער שכם, היא שכונת "קריה נאמנה". היזמים היו חסידי רוז'ין בהנהגת ניסן בק ועל כן נקראה השכונה בשמו. קניית האדמות ע"י שער שכם, ולא בסמוך לשכונת מאה שערים ובתי הונגרין, נבעה מהאמרת מחירי הקרקע ומחוסר מקום באותם האזורים. ב"חבצלת" מיום 11 בנובמבר פורסמה הודעה לפיה "נוסדה חברת בניין בתים על כר נרחב אשר בין מגרש ניסן בק ובין החצר החדש אשר בנה פרוטיגער מחוץ לשער שכם, על דרך המלך. חמישים חברים יתקבלו, וכל החמישים בתים יוגמרו אי"ה עד סוף השנה הזאת. הבניין יותחל תיכף בהמלאות חמשה ועשרים חברים, כל החפץ לבא בברית החברה הזאת, יתראה עם שמואל בק הגר במגרש הנזכר...". א' בן יהודה מוסר כי השכונה נוסדה בשנה בה נוסדה שכונת בית יעקב... . "בשנה ההיא כונן ניסן בק חברה אחרת ויקן אדמה מצפון לירושלים על דרך ההולכת שכמה, ויבן שם כעשרים בית. ועוד יש לחברה הזאת אדמה הרבה, אפס מאין כסף עמדה החברה מבנות עוד.... ". בשטחים שנרכשו ע"י ניסן בק הוקמו מספר שכונות קטנות, מצפון מזרח לבתי השכונה הראשונים, רובם בסמוך לדרך שכם של ימינו. השכונות שנבנו היו: השכונה הגורג'ית "אשל אברהם", "בית שמואל" ליוצאי הקוקז - היהודים ההרריים, ו"עיר צדק" ליוצאי סוריה ועיראק. כל השכונות הללו, שבתיהן היו קטנים ודלים, נקראו בתי ניסן בק, משום שנבנו על חלקת האדמה שרכש, ואשר התקשה במכירת חלקותיה ליהודים אשכנזיים. בשנת 1899 נכללו בשכונות אלו 120 בתים (ככל הנראה דירות) וכשמונה בתי מדרש ובתי כנסת. בעיתון "הצבי" של א' בן יהודה נמצא תיאור של השכונה הגורג'ית בזו הלשון: "באחד הפרורים של ירושלים החדשה לא רחוק משער שכם, יושבים זה שנים ושנים חברי העדה היהודית הגרוזית. מי לא מכיר את האנשים החרוצים האלה, שהגבירו במספרם את החלק הפועל אשר בעירנו ושכל אחד פוגש על דרכו יום יום. מי לא ראה אותם בעבדם בזיעת אפם להרוויח את לחמם, מי במסחר הגדול, מי במסחר הקטן, בחלפנות או בתגרנות. ובאמת, בשנים מועטות הצליחו היהודים הזריזים האלה לכבוש מקום חשוב בהמוננו הירושלמי-היהודי, ובפרור האמור קבעו להם הגורג'ים את מקום מושבם ויעשו ממנה שכונה מיוחדת, שכונה גורג'ית. יש להם ענייניהם, יש להם רבניהם, יש להם בית תפילתם, ויש להם גם ת"ת שלהם וגם ז'רגונם.... ואולם הם, כאשר כבר אמרנו יהודים טובים, ולזה צריך להוסיף כי לחיבתם לארץ ישראל ולעברית אין באמת כל גבול". ביום השישי, י"ז באב תרע"ט, היום בו החלו הפרעות ביהודי ירושלים, פרצו ערבים שהוסתו ע"י המופתי חאג' אמין אל חוסייני לתוככי השכונה הגורג'ית, רצחו שמונה מתושביה, העלו באש בתים אחדים ואת בית הכנסת הגדול שבשכונה. המוני הערבים התפצלו לשני ראשים כשהראש השני צועד לעבר שכונת מאה שערים, אך שם נתקלו הפורעים בהתנגדות חזקה מצד המשטרה ויהודי המקום. משנהרג מוביל קבוצת הפורעים ונפצעו אחדים מהם, נסוג ההמון וכילה חמתו ביהודים עוברי אורח ברחבי העיר. במאורעות אלו נרצחו עשרים וארבעה יהודים, בתוכם נשים ילדים וגברים. בעיתון "דבר" מיום ה-2 בספטמבר 1929 נכלל תחת הכותר "חללינו המעונים והנספים על קידוש השם והמולדת בין הימים י"ז ועד כ"ד אב", כל שמות נרצחי חברון, ירושלים, מוצא, צפת, יפו, חיפה, חולדה ובאר טוביה. מניין חללי ירושלים כלל עשרים ושלושה, ואולם בפועל נרצחו עשרים וארבע נפשות בתוכן חיים בירנבוים שמת מפצעיו חמישה שבועות לאחר שנדקר בכל חלקי גופו. יתר הנרצחים היו: יצחק בן שמעון שנרצח בעיר העתיקה, יוסף רוטנברג נרצח בסמוך לשער יפו, יהודה רוטנברג נרצח בסמוך לשער יפו, מנחם סבלני נרצח ליד שער שכם, מרדכי הרולד וינר, שהיה זקן הנרצחים, נרצח ליד שער שכם שעה שהוביל במכוניתו שני פועלים יהודים שעסקו בשיפוץ ביתו. אליהו ששון נרצח בשכונת הגורג'ים, יעקב מוכר דגים – אלבוחר נרצח ליד שכונת רוממה, פנחס וולמן נפל ליד רמת רחל, משה תבורי (משה דוד קושק ?) נפל ברחוב יפו ליד ברקליס בנק, שלום צוינישבילי נרצח בשכונה הגורג'ית, חנה מלגישבילי נרצחה עם שני בניה בשכונה הגורג'ית, מרדכי בן מנשה נרצח ליד שכונת בית וגן בחושו להגן עליה, שלום בן זכריה נרצח ליד קולנוע עדן (ברחוב אגריפס), מאיר אפלבוים שהיה בן שבעים ושלוש בהירצחו, נהרג ככל הנראה בעיר העתיקה, סרג'נט נחום יודלביץ, אשר שירת בתזמורת המשטרה המנדטורית, נפל בהגנו על שכונת בית וגן, נחמן סגל נרצח ברחוב יפו ליד ברקליס בנק, משה ברנדס נפל בתלפיות, יעקב לייב דימנשטיין נרצח בגבעת שאול, ראובן וולפא נרצח סמוך לשכונת הגורג'ים, אליהו ריימן נרצח בעיר העתיקה, דוד וילנאי, תלמיד הסמינר למורים, נפל בחושו להגן על שכונת בית הכרם, יעקב (דוד ?) לב נהרג על משמרתו במקום עבודתו על קיר בניין. שמואל גנני נרצח ליד שער שכם. ההתנפלויות על יהודי ירושלים החלו בשעה 12.30 לאחר צאת המוסלמים ממסגדי הר הבית. התנפלויות אירעו ברחוב יפו ליד בניין הדואר המרכזי. בשכונת הגורג'ים נרצחו בנוסף ליוצאי גרוזיה, גם יעקב בן שמעון, ראובן וולפא וינר, מנחם סבלני ושמואל גנני. קרב קשה התחולל עם הפורעים הערביים בשכונת סנהדריה, אליה התפרצו תושבי בית חנינא וליפתא, אך הודות לעמידת תושבי השכונה והמשטרה נהדפו הפורעים. התנפלות הייתה גם על שכונת בית וגן. שכונת ימין משה הותקפה אף היא אך הפורעים נתקלו בהתנגדות נמרצת ונאלצו לסגת. על שכונת מקור חיים המבודדת התנפלו הערבים בשעה 14.30 , היו ערביי בית צפפה ומלחה, אולם הם נהדפו. התנפלות הייתה, כאמור, גם על תלפיות, רמת רחל, בית הכרם וגבעת שאול. נרצחי מאורעות ירושלים נקברו בקבר אחים בהר הזיתים בסמוך לקברו של אליעזר בן יהודה. מידי שנה בשנה עולים רבים לחלקת קברי הנרצחים ביום י"ז באב, קדיש על הנרצחים אומר שמואל צפניה בנה של חנה אשר הובל עם אמו ושני אחיו לחדר הקירור לבית החולים הדסה שברחוב הנביאים. במוצ"ש, כשהגיעו חברי החברה הקדישא לקבור את הנרצחים, שמעו בכי חרישי, היה זה קולו של התינוק שמואל אשר איבד את אחת מעיניו בהתקפה על בית מגוריו. לאחרונה החלו לחזור אל שכונת ניסן בק תושבים יהודים, באמצעות עמותת "חומת שלם", אשר רכשה מחדש בתים אחדים מתושביה המוסלמים, על מנת לחדש את היישוב היהודי במקום. כיום מתגוררות במקום שש משפחות יהודיות. ברוך מציב גבול אלמנה. להרחבה: שולמית לסקוב "לפנים" דפוס חדקל ת"א, תשע"א -2010. יהושע בן אריה "עיר בראי תקופה – ירושלים החדשה בראשיתה", עמודים 163 – 165.הוצ' יב"צ תשל"ט. ערוץ 7 , "הגירוש מעזה תרפ"ט", מאמרה של עופרה לקס באינטרנט. ספר "יזכור עם ישראל את קדושי אב תרפ"ט" מאת א. צ. ברזין, ירושלים, מנחם אב תר"ץ. נכתב במודיעין ביום רביעי כ"ו בניסן תשע"ה, 15 באפריל 2015.