יום ה', ה’ בטבת תשע”ט
    דף הבית  |  יצירת קשר  
תחזית מזג האויר
הצורך בבית חולים למצורעים במחצית השניה של המאה ה 19 , נבע ממצב התברואה הירוד של ירושלים, שמחלות קשות היו מצויות בה, כולל הצרעת. העדויות על מצב העיר, הסיבות לו ופרטי מחלות נפוצות, תוארו לא אחת בידי תיירים נוצרים ששהו בירושלים, והעלו את התרשמותם על הכתב. גם רופאים ששהו בעיר בימים ההם נדרשו לעניין זה כתבו את ממצאיהם ומסקנותיהם . מקורות אלו מבהירים היטב את הצורך שבהקמת בית החולים למצורעים.

בית החולים למצורעים בירושלים מרדכי אשל בירושלים, בגבול שבין השכונות טלביה וקטמון, מול "תיאטרון ירושלים" , מצוי מבנה ישן ומוקף חומה, סביבו גן של עצי רימון, תאנה, זית וסרק, בהם אורנים קשישים , אזדרכת, פלפלונים ושיחי הרדופים. על מרפסת הקומה העליונה של המבנה הרבוע חקוקה הכתובת: " JESUS HILFE " שמשמעותה: "עזרת ישו". מבנה זה הוא בית החולים למצורעים, לשעבר, שפעל החל מ 1877 , שנת הקמתו, ועד למלחמת העצמאות. בבית שוכנו, בתנאי בידוד חמורים, אזרחים חולי צרעת, שרובם היו ערבים תושבי ירושלים, אך היו בו גם חולים יהודים ספורים. אבן הפינה למבנה זה הונח בשנת 1875 . את בית החולים הפעילו אחיות מן המסדר הדיאקוניסי, מסדר נשים הקשור לכנסיה האוונגלית - לותרנית בגרמניה, שנוסד ע"י הכומר תיאודור פלינדר [1809 - 1879 ]. המונח "דיאקוניסי", מקורו נוצרי קדום, ומשמעו "עוזר בכנסיה", שם שניתן גם לנשים. מסדר זה החל לפעול בארץ בשנת 1850 . בעקבות מפגש שקיים בישוף הכנסיה הפרוטסטנטית גובאט עם פלינדר, החליטו מספר אחיות לעבוד בבית ספרו בעיר העתיקה בירושלים. אחיות אלו פעלו גם בבית הספר "טליטא קומי", שעמד ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים, במקום בו הוקם לימים בניין המשביר לצרכן. בנין בית החולים למצורעים תוכנן בידי קונרד שיק לבקשתן של האחיות הדיאקוניסיות, נבנה בסגנון אירופי - גרמני ונחשב עד ימינו לאחד המבנים היפים בעיר. הגן המקיף את המבנה תוכנן כגן בוטני -תנכ"י בידי גוסטב דלמן, שהיה תיאולוג ואחד מחוקרי א"י במאה ה - 19. משכנו הקודם של בית החולים למצורעים בירושלים היה בשכונת ממילא ברח' אגרון [מול לבריכת ממילא הנמצאת בתוככי גן העצמאות], במבנה שנבנה בשנת 1866 , והידוע כיום כ"בית ישעיה". ביה"ח נבנה אודות לתרומת האציל הגרמני פון-קפנבריק שביקר בירושלים באותה השנה, ונתן לבישוף גובאט סכום כסף גדול. למבנה זה כונסו מצורעים שנאספו מרחובותיה של ירושלים, אך כאשר החלו נבנים סביבו בתי מגורים, היה כורח להעתיק את מקום האכסניה הרחק ככל שניתן, ובית החולים הוקם באזור מסולע מרוחק מן העיר ופרבריה ורק שביל עפר חיבר בינו לבין העיר העתיקה. ד"ר איינסלר היה הרופא הראשי של בית החולים וכשהלך לעולמו בשנת 1919 , מילא מקומו ד"ר טאופיק כנעאן. בימי מלחמת העולם הראשונה, המשיך בית החולים לפעול ולא נפגע. משנות השלושים החלה מחלקת העור של ביה"ח הדסה לשתף פעולה עם מוסד זה. במלחמ"ה השניה סייע ארגון הדסה לבית חולים זה בתחומים שונים כולל סיוע חומרי. עם פרוץ קרבות מלחמת העצמאות, הועברו החולים הערבים ועמם אחיות אחדות לחלק המזרחי של העיר. מאז שפונו אחרוני המצורעים ממבנה זה, המצוי ברשות משרד הבריאות, והנקרא מאז מלחמת העצמאות בשם "בית החולים ע"ש הנסן " [ ע"ש מדען נורווגי שעסק בחקר מחלת הצרעת וזיהה בשנת 1879 את החיידק שמחוללה ] , הוא עומד בשיממונו, למעט מספר מעבדות ממשלתיות הפועלות בו. הצורך בבית חולים למצורעים במחצית השניה של המאה ה 19 , נבע ממצב התברואה הירוד של ירושלים, שמחלות קשות היו מצויות בה, כולל הצרעת. העדויות על מצב העיר, הסיבות לו ופרטי מחלות נפוצות, תוארו לא אחת בידי תיירים נוצרים ששהו בירושלים, והעלו את התרשמותם על הכתב. גם רופאים ששהו בעיר בימים ההם נדרשו לעניין זה כתבו את ממצאיהם ומסקנותיהם . מקורות אלו מבהירים היטב את הצורך שבהקמת בית החולים למצורעים. גוסטאב פלובר [1821 - 1880 ] סופר, מחבר הספר "מדאם בובארי", ביקר בארץ בשנת 1850 וכתב ביומנו: "ירושלים היא בית עצמות מוקף חומות, הכל נרקב בתוכה, כלבים מתים נרקבים ברחובות … . בית מטבחיים מצוי בעיבורו של רחוב… . בכל שטח פתוח מוקף בתי מגורים, אפשר לראות דם, קרביים ושתן מתערבים בבור אחד. הצחנה הייתה קטלנית… . בהמות נשחטו והוצאו למכירה במקום … ". אחרים תיארו את בתי השימוש הפתוחים שהיו בעיר ואת פסולת הפירות והירקות שהושלכו בכל סמטה. הרחוב נחשב למקום חסר ערך שאפשר לעשות בו הכל. לצד העדר תודעת ניקיון בסיסית של תושבי העיר, אף השלטונות התורכיים והעירוניים לא עשו דבר לתיקון מצב זה. ד"ר טובלר, שבחן במחצית השניה של המאה ה - 19 את הסיבות לתחלואה הרבה של תושבי העיר, קבע כי הסיבה העיקרית לתחלואה, ממנה סבלו התושבים, הייתה הספקת המים הלקויה. מים סופקו לעיר, באותם הימים, מבורות בהם נאגרו מי גשמים, ממעיינות שהיו סביב העיר והמים מהם וממאגרים פתוחים הובלו לתושביה בצינורות מתפוררים או ע"י סבלים בנאדות עור. בורות השפכים בחצרות רוקנו לעיתים נדירות, הביוב זרם בתעלות פתוחות, מגיפות זיהומיות קשות התרחשו בעיקר בחודשי הקיץ. בשנת 1865 פגעה מגיפת חולירע קשות בתושבי העיר [במאה זו לא הייתה זו ההתפרצות היחידה]. מחלות שכיחות אחרות היו המלאריה ומחלות עיניים קשות, בהן הגרענת. כן היו נפוצות מחלות דרכי העיכול: השלשול, הדיזנטריה, וטיפוס הבטן. גם מחלת הצרעת הייתה נפוצה במידה מסוימת בירושלים. בשנת 1838 כתב רובינסון כי מצורעי העיר מתגוררים בכמה בקתות מוזנחות סמוך לשער ציון. מבט בתמונה מהימים ההם מזהה את מיקום מגוריהם בסמוך לשער ציון, מול חנויות הארמנים בדרך המובילה לרובע היהודי. המצורעים גרו יחדיו ונהגו להינשא בינם לבין עצמם, מגעם עם שאר תושבי העיר היה מועט. שטראוס [1845 ] דיווח כי מספר המצורעים הגיע לשלושים, והם הקבצנים הבולטים ביותר בהם פוגש הזר בביקורו בעיר. שולץ [ 1851 ] סיפר כי ביקר בבקתותיהם, שמנו בין עשר לשתים עשרה, בתוככי העיר העתיקה ליד שער ציון. הנרי בייקר טריסטראם, בספרו " מסע בא"י" [יומן 1863 - 1864 ] כתב: " ברבות מערי א"י מאוגדים המצורעים במעין אגודה, שכאן [ בשכם ] ובירושלים היא מחזיקה אף בנכסים בפיקוחם של נאמנים המופקדים כחוק. אומרים שיש ביניהם עשירים, אך כולם חיים אותם חיי קלון, במאורות מחוץ לחומות, מתחתנים ביניהם ומורישים את מאירתם כמו גיחזי מדור לדור". רופאים יהודים, במחצית השניה של המאה ה ,19 העידו כי בין המצורעים לא נמצאו יהודים. רופאים ערבים, בימים ההם תלו את הסיבה מחלה זו בקיום יחסי אישות בעת שבת הזוג הייתה במחזור. בירושלים רווחה, בימים ההם, הדעה כי המחלה חשוכת מרפא, ולכן לא נעשה כל מאמץ לרפאה בשלביה המוקדמים. היו שסברו כי המחלה נגרמת מאכילת מזון קלוקל. טיפול במצורעים נעשה ע"י נזירים ודרווישים באמצעים שונים כגון: הקזת דם, שימוש בעלוקות, באמצעי הקאה ושלשול, בתרכובות כספית, באמבטיות גופרית, ואפילו בכשפים. היו שהאמינו שהמחלה תורשתית. כאמור, הוחל לטפל במצורעי ירושלים באופן מתקדם בשנת 1866 . בשנת 1876 דיווח הנוסע אורלי כי בבית המצורעים של האב TAPPE , הנמצא מחוץ לשער יפו ושנוסד ע"י אישה גרמנית אצילה מאושפזים י"ח חולים, בתוכם שש נשים , כולם ערבים. מדריך "בדקר" לנוסעים לפלשתינה, משנת 1912 , דיווח כי במעון החדש של בית החולים למצורעים מצויים בין חמישים לשישים חולים. יהושע ילין [אביו של דוד ילין] כתב כי העירייה הרסה את בתי המצורעים שהיו סמוכים לשער ציון לאחר שמוסדות למצורעים נבנו מחוץ לחומות. מחלת הצרעת היא מחלה מידבקת. לא לחינם נקרא ביה"ח בשם "עזרת ישו". האחיות שטיפלו בחולים והסתכנו בהידבקות, ביטאו בשם זה תפילה ומשאלה וקיוו שמשיחן יהא בעזרן. הסופר שמחה רז בספרו "איש צדיק היה", [שנכתב על הרב אריה לוין], מספר כי ר' אריה נהג לבקר את שנים עשר החולים היהודים שאושפזו במוסד זה בבידוד קשה [ושהיו מוקפים ב שלוש מאות חולים ערבים], בכל ערב שבת. את ידי החולים לא לחץ מחשש הדבקות, אך נהג לשוחח עימם ולעודדם בדברים וקרא בפניהם חומש ורש"י. כך נהג עד לסגירת ביה"ח.