יום ה', ה’ בטבת תשע”ט
    דף הבית  |  יצירת קשר  
תחזית מזג האויר
עץ התאנה גדל, כמו הגפן, בהר ובבקעה, בשפלה, בעמק ובנגב ובכל ארץ המזרע. בספר "שיר השירים" מתאר שלמה המלך את השינויים החלים במראה הארץ בתמורות העיתים: "כי הנה הסתו עבר הגשם חלף הלך לו הניצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע ארצנו, התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח... ". היש תיאור מוצלח יותר מזה המבשר את בוא האביב ?.
08:49 (27/01/15) שייקה שניצר

התאנה במסורת ישראל מרדכי אשל עץ התאנה (ופריו) נחשב לאחד העצים החשובים בארצנו ששכיחותם רבה בתנ"ך ובשאר חלקי ספרי הייסוד של ה"תורה שבעל פה", קרי: המשנה, התוספתא, התלמודים הבבלי והירושלמי, מדרשי ההלכה ומדרשי האגדה. שכיחותו של עץ זה מגיעה במקורותינו לאלפים. בתנ"ך מוזכרת התאנה, לראשונה, בבראשית (פרק ג', 7) "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים המה ויתפרו עלי תאנה ויעשו להם חגורות", לאמור: עץ זה היה בגן עדן, לצד עץ הדעת ועץ החיים. ביואל (ב' פסוק 22) נאמר: "אל תיראו בהמות שדי כי דשאו נאות מדבר כי עץ השדה נשא פריו תאנה וגפן נתנו חילם". מבין עצי הפרי נמנים הבולטים שבהם, בראשונה התאנה ולאחריה הגפן. חבקוק (ג' פסוקים 17 – 18) מזהיר מפני הכשדים ואת העושים עוולה. וכה ניבא: "כי תאנה לא תפרח ואין יבול בגפנים כחש מעשה זית, ושדמות לא עשה אכל, גזר ממכלה צאן, ואין בקר ברפתים". אף כאן מקדים הנביא את התאנה לגפן ואף לזית. גם הנביא זכריה, בספרו (ג' פסוק 10), המנבא על גאולת ישראל העתידית כתב: "ביום ההוא נאם ה' צבאות תקראו איש לרעהו אל תחת גפן ואל תחת תאנה". התאנה, הגפן, הזית והתמר מנויים בין הפירות שנשתבחה בהם ארצנו, ארץ זבת חלב ודבש, כנאמר בספר דברים (ח' פסוקים 7 – 8) "כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עינת ותהמות יוצאים בבקעה ובהר, ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש". במשלי (כ"ז פסוק 18) נאמר: "נוצר תאנה יאכל פריה". דברי שלמה בן דוד, בספרו זה, נועדו להטיף מוסר, להתבוננות מעמיקה וחיפוש האמת. מטרת משל זה היא לנצל את עץ התאנה כארכיטיפ של חכמה התובעת מן האדם לחזות את העתיד ואת מהלכיו. באמת עתיד להנות מעץ התאנה זה השומרה מכל משמר, ומונע ממזיקים שונים לגרום לגוויעתה. מכל האמור לעיל ניתן ללמוד כי התאנה, לצד הזית, הגפן והתמר, היה מן העצים השכיחים בארץ. אלו ייצגו את עושרה החקלאי, אך בעיקר גם את יתרונות פירות עצים אלו, על פני עצים אחרים, בכך שניתן להעלות את פריים בדרגה: מן הגפן ניתן היה לשמר צימוקים, וכן ליצור יין לאחר תסיסה, יין שעשו בו לבד ממשקה חשוב גם שימוש לנסכים במקדש. מן התמרים ניתן להפיק דבש תמרים, ומענפי עץ התמר שלל של מוצרי עזר לחקלאי. מן התאנה המיובשת גרוגרות ודבלות, שניתן להיזון מהן בימי החורף. מן הזית ניתן לייצר שמן למאכל ולמאור וכמובן לקורבן מנחה במקדש. משלו של יותם, בספר שופטים (ט' פסוקים 8 - 15), ממחיש את הדבר, כנאמר: "הלוך הלכו העצים למשח עליהם מלך ויאמרו לזית מולכה עלינו, ויאמר להם הזית החדלתי את דשני אשר בו יכבדו אלוקים ואנשים והלכתי לנוע על העצים. ויאמרו העצים לתאנה לכי את מלכי עלינו ותאמר להם התאנה החדלתי את מתקי ואת תנובתי הטובה והלכתי לנוע על העצים, ואמרו העצים לגפן לכי את מולכי עלינו, ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלוקים ואנשים והלכתי לנוע על העצים". עץ התאנה גדל, כמו הגפן, בהר ובבקעה, בשפלה, בעמק ובנגב ובכל ארץ המזרע. בספר "שיר השירים" מתאר שלמה המלך את השינויים החלים במראה הארץ בתמורות העיתים: "כי הנה הסתו עבר הגשם חלף הלך לו הניצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע ארצנו, התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח... ". היש תיאור מוצלח יותר מזה המבשר את בוא האביב ?. רוב נבואות הנביאים ותביעתם מעם ישראל כי ילכו בדרכי ה', לוו באזהרות כי אם לא יעשו זאת ייענשו, וביטוי לכך הוא העשוי להיגרם לעץ התאנה. להלן הפסוקים: "והשימותי גפן ותאנתה... ושמתים ליער" (הושע ב' 14). "הגפן הובישה והתאנה אומללה" (יואל א' 12). "שם גפני לשמה ותאנתי לקצפה" (שם א' 17). "אין ענבים בגפן ואין תאנים בתאנה" (ירמיה ח' 13). "תאנה לא תפרח ואין יבול בגפנים" (חבקוק ג' 17). מאידך, כאשר ילך עם ישראל בדרכי ה' נאמרו בחזון הנביאים דברים הפוכים, ביואל מצינו: "כי עץ נשא פריו תאנה וגפן נתנו חילם" (פרק ב' 22) . האמור: "איש תחת גפנו ותחת תאנתו" הוא בגדר סמל לשלום ולשלווה, לאושר, לבטחון ושפע ככתוב: "וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו מדן ועד באר שבע כל ימי שלמה" (מלכים א' פרק ה' 5). אצל ישעיהו מצינו: " עשו אתי ברכה וצאו אלי ואכלו איש תחת גפנו ואיש תאנתו ושתו איש מי בורו" (פרק ל"ו 17). ובזכריה נאמר: "וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד" ( פרק ג' פסוק 10). המרגלים שנשלחו לתור את הארץ הביאו עמם "מן הרימונים ומן התאנים" כנאמר בפרשת "שלח לך" (י"ג פסוק 23 ) זאת לצד אשכול הענבים כאמור: הייתה התאנה מצויה בכל רחבי הארץ מדן ועד באר שבע (מלכים א' ה' 5). אנו מכירים מן המקרא שני סוגי תאנים (לבד מאלו הירוקות והשחורות), תאנים "טובות" ותאנים "רעות". בירמיה, (פרק כ"ד פסוקים 3 – 10), מצינו כי ה' שואל את ירמיה מה אתה רואה? וירמיה משיב כי בחזונו ראה תאנים ו"התאנים טובות מאד ורעות רעות מאד אשר לא תאכלנה מרוע". התאנים הטובות מסמלות את גלות יהודה על פי דבר ה', גלות שגלתה מיהודה לארץ כשדים לטובה. וירמיה מסיים "ושמתי עיני עליהם לטובה והשיבותים על הארץ הזאת ובניתים ולא אהרס ונטעתים ולא אתוש". ואילו לגבי התאנים הרעות אמר ה': "כן אתן את צדקיהו מלך יהודה ואת שריו ואת שארית ירושלים הנשארים בארץ הזאת והישבים בארץ מצרים, ונתתים לזועה לרעה לכל ממלכות הארץ לחרפה למשל ושנינה ולקללה בכל המקומות אשר אדיחם שם ... ". עץ התאנה באחדים ממקורותינו. בבלי כתובות דף קי"א נאמר: "רמי בר יחזקאל נזדמן לבני ברק, ראה עזים שאוכלות תחת תאנים והיה דבש נוטף מן התאנים וחלב מטפטף מן העזים ומתערבים זה בזה, אמר: 'זהו ארץ זבת חלב ודבש' , א"ר יעקב בן דוסתאי: מלוד לאונו שלשה מילין, פעם אחת קדמתי בנשף והלכתי עד קרסולי בדבש של תאנים. אמר ריש לקיש לדידי חזי לי זבת חלב ודבש של ציפורי והוי שיתסר מילין אשיתסר מילים" (ששה עשר מיל על ששה עשר מיל). במשנה ובתוספתא אנו מוצאים את התאנה כחשובה ביותר שבין עצי הפרי בארצנו. במשנה ביכורים מובא (פרק ג' משנה ג'): "הקרובים מביאים התאנה והענבים והרחוקים מביאים גרוגרות וצימוקים". עוד נאמר שם: "כיצד מפרישים הביכורים, יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה אשכול שבכר קושרו בגמי ואומר: הרי אלו ביכורים ורבי שמעון אומר אעפ"כ חוזר וקורא אותם ביכורים מאחר שיתלשו מן הקרקע" (שם ג' משנה א'). התאנה הארץ ישראלית קטנה מזו שגדלה בארצות אחרות דוגמת תורכיה, שאת תאניה היבשות אנו אוכלים בט"ו בשבט. במשנה כלים (פרק י"ז משנה ז') נאמר: "הגרוגרת הגדולה בארץ ישראל היא הבינונית שבמדינות". תאנים גדולות גדלות כיום בארץ בסמוך למקורות מים, חסרונן שאינן מתוקות כתאני ההר בחקלאות בעל. סוג שני של תאנים גדולות הן תאנים שייחוריהן מזן תאנה תורכית, ואני אישית מעיד על כך מעץ תאנה הגדל בגני. כאמור, הוזכרו כאן תאנים ירוקות ושחורות נאמר בתרומות (פרק ד' משנה ה' ): "ר' יהושע אומר: תאנים שחורות מעלות את הלבנות". רצונו של ר' יהושע לומר שאם תאנה לבנה של תרומה נפלה למאה של תאני חולין שחלקן צבען שחור וחלקן לבן, הרי אלו מצטרפות לעלות, כלומר לבטל את תאנת התרומה שנפלה לכרי של חולין, במשמע שהן למעשה מין אחד. התאנים הן מן הפירות המתוקים ביותר, על כן ניתן לשמרם לאורך זמן. פירות אלו נאכלים ע"י ציפורים ועטלפי פירות המוצאים מחסה במערות. לשלשתם היא הגורמת לתופעה של ריבוי עצי תאנה בתוך מערות או בבורות מים שחרבו, בינות לגדרות ובין סלעים. את התאנים היו מרבים באמצעות ייחורים, ולפעמים היו מזרזים את השרשת הייחור ע"י שמירתן בבצלי חצב הגדלים בר, בשל יכולתם של הבצלים הגדולים לאגור בקרבם מים, ואכן מצינו במשנה (כלאים א משנה ח') את המימרה הבאה: "אין נוטעים ייחור של תאנה לתוך החצב". פרי התאנה היא למעשה פרח עץ זה. פרי זה מתרבה בעזרת צירעה זעירה החודרת לתוכו מתוך פתחו וכך התאנה גדלה ומבשילה. פגי המחזור הראשון של התאנה גדלים על העץ בטרם עוד החלו עליו להנץ. המחזורים, הראשון והשני, של התאנים אינם מגיעים להבשלה והם נושרים מן העץ. רק המחזור השלישי, ההולך ומתפתח בראשית חודש תמוז ואילך, זוכה ומגיע להבשלה. חז"ל הכירו היטב את תהליך ההפרייה לכל פרטיו. בתוספתא (שביעית פרק ד' כ') מצינו: "סכין את הפגים ומנקבים אותם עד ראש השנה". במסכת זו (פרק ד' כ') נכתב: "מהוצאת עלין עד הפגים חמישים יום, מהפגים עד שיהיו נובלות חמישים יום, משהיו נובלות עד התאנים חמישים יום. רבי אומר כולן ארבעים יום" (והצדק עם דברי רבי). בימי המשנה והתלמוד נמכרו התאנים במידה או במשקל וראייה לכך האמור במשנה מסכת תרומות (ד' משנה ו'): "המונה משובח, והמודד משובח ממנו, והשוקל משובח משלושתן". ממוהל שרף של ענף תאנה, עלה או עוקץ תאנה שלא בשלה דיה, ניתן להכין גבינה (גבינות רגילות ואף ריקוטה). חז"ל הכירו יכולת זו, שכן במשנה מסכת עורלה מצינו: "המעמיד (מגבן) בשרף הערלה אסור. אמר ר' יהושע: שמעתי בפירוש, שהמעמיד בשרף העלים ובשרף העיקרים מותר, בשרף הפגים אסור מפני שהם פרי" (שם פרק א' משנה). ואכן אם תטפטפו טיפות אחדות של שרף תאנה לחלב תיווצר גבינה. מאחר ואין לקיטתה של תאנה כשאר פירות העץ נקבעה הלכה בתוספתא פאה (בפרק א' הלכה ז') כך: "הירק אע"פ שלקיטתו כאחד אין מכניסו לקיום. תאנים אע"פ שמכניסו לקיום אין לקיטתן כאחד". יש הרוצים לומר כי בשל כך פטורות תאנים ממצוות הפרשת תרומה ומעשרות. מקור נוסף המתייחס לתאנה שאין לקיטתה כאחד מצוי ב"לקט יושר" (אורח חיים) עמוד ק"כ ענין א') שם נאמר: " יין רומז לזה 'נכנס יין יצא סוד' (הגימטרייה של 'יין' 70, וכן הדבר במלה 'סוד', שאף ערכה 70) , ואין אומרים שירה אלא על היין. גן עדן, תאנה כמ"ד עץ הדעת שבתוך הגן תאנה היה, והרוצה להיות זוכה לגן עדן, יהא זהיר בעוונו ומעדן שבת שהוא מעין עולם הבא, ויהא מכתף ומעייל, מכתף רמז לתאנה שאין לקיטתו כאחד". התאנים ברפואה העממית. בשרף התאנה נהגו למשוח גידולי עור שבפי ההמונים נקראו "יבלת". בספר "צמחי המרפא של הרמב"ם" (מאת נסים קריספיל) נכתב אודות פרי התאנה כי "התאנים הרטובים מה שיהיה ממנו מבושל, הוא מהמזונות הממוצעים, אשר אי אפשר שיאמר בו, שמדקדק הכימוס ואינו מעבה אותם. כשתהייה מורסא קשה להתמגל, כבדה להתיך ויאות ג"כ במורסות האלה התחבושות הלקוחות בתאנים, והם שיבשילו התאנים עד שישובו המים מעמד הדבש ותערבהו פעם בקמח שעורים ופעם בלחם קיבר" (פת העשויה משעורה). דומה שתחבושת המרוחה פרי תאנה בשלה מאוד, שימשה בימי הרמב"ם כמשחה צהובה של ימי ילדותנו שסייעה בהוצאת המוגלה מן הפצע הדלוק. עוד מובא בספרו של קריספין : " מאכל הזקנים בקיץ הוא מהתאנים הלחים שכבר נתבשלו, והזהירם משאר הפירות, ובסתיו התאנים היבשים". אין צורך לומר כי תרופה זו עושים בה שימוש אף בימינו, הזקנים המתקשים בהתרוקנות המעיים, ראוי שיטלו תאנים אחדות המרככות את בני המעיים. עוד אמר הרמב"ם: " התאנים היבשים כשיאכלו עם אגוז ורודה (פיגם) קודם לקיחת סם המוות (תרופה רעילה משהו) יועיל וישמרנו מהיזק. התאנה מוזכרת כתרופה לשחין: כנאמר בישעיהו: "ויאמר ישעיהו קחו דבלת תאנים ויקחו וישימו על השחין", ומי שאחזו בולמוס מאכילין אותו דבש וכל מיני מתיקה. אמר רבי יוחנן: "פעם אחזני בולמוס ורצתי למזרחה של תאנה וקיימתי בעצמי, החכמה תחיה בעליה", (שבת פ"ג). בספרו של נסים קריספיל "צמחי מרפא" מובא שהתאנה הייתה מאוד מקובלת ברפואה העממית של עדות ישראל ושל ערביי הארץ כתרופה לעצירות (בדוק ומנוסה) להצטננות, לשיעול, לחולשה גופנית, למחלות דרכי העיכול, ליבלות יבשות, לפצעים מוגלתיים לדלקות עיניים ולאנמיה. התאנה בדברי חז"ל לליקוט פרי, בשעת אסיף הפירות שמות שונים: את הענבים בוצרים, את הזיתים מוסקים, את התמרים גודרים ואילו את התאנה אורים, כלומר: משכימים לקטוף עם שחר, כשהאור עולה. בירושלמי (פאה דף ז' עמודה ד') מובא: ש"חכמים היו עמלים בתורה תחת תאנה אחת והיה בעל התאנה משכים ולוקט בכל יום". פרי התאנה אינו בשל באחת, דוגמת אפרסקים, דובדבנים, משמשים, תפוחים או אגסים. כי בעונתן מצויות על עץ התאנה תאנים ברמות שונות של בשלות, ולכן נוהג היה בעל התאנה להשכים קום עם שחר וללקוט את התאנים הבשלות, שאם לא כן הן תתלענה ויפסלו ממאכל. ב"קהלת רבה" (פרק ה') מצינו על הפסוק "מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל, והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון" את הדברים הבאים: " ... ור"ג אומר התאנה הזאת כל זמן שהיא נלקטת בעונתה יפה לה ויפה לתאנה, ושאינה נלקטת בעונתה רע לה ורע לתאנה. דילמא (אולי) ר' חייא רבה ותלמידיו ויש אומרין ר"ש בן חלפתא ותלמידיו ויש אומרים ר' עקיבא ותלמידיו שהיו יושבין ולומדים תחת תאנה אחת, והיה בעל התאנה משכים ולוקט את תאנתו. אמרו נשנה את מקומנו שמא הוא חושדנו. ישבו במקום אחר. למחר השכים בעל התאנה ללקט תאנתו ולא מצאן. חזר אחריהם ומצאן, אמר להם רבותי מצווה אחת עשיתם עמי ומנעתם אותה ממני. אמרו ח"ו, אמר להם ומפני מה הנחתם מקומכם וישבתם במקום אחר ? אמרו לו אנו אומרים שמא הוא חושדנו. אמר להם ח"ו, אלא אומר לכם מפני מה הייתי משכים ולוקט אותה, כשתנץ עליהם השמש הם מתלעים. אותו היום עזב ולא לקט, ומצאו אותם שזרחה עליהם השמש והתליעו. אמרו יפה בעל התאנה יודע עונתה של תאנתו אימתי ראוי להלקט והוא לוקטה, כך הקב"ה יודע מתי הגיע עונתו של צדיק ומסלקו". ורסיה דומה מצויה במקבילה בירושלמי (פאה ז' ד'). עצי התאנה מניבים שנה שנה, שלא כזיתים שעושין פרי הרבה בשנה אחת ולאחריה פרי מועט. על מתיקות התאנה מצוי מקור גם בפאה (ז' ד' ) "רבי יהודה לבנו בסכנין, עלה והבא לנו גרוגרות מן החביות, עלה והושיט ידו ומצאה של דבש, אמר לו אבא של דבש היא! אמר לו השקע ידך לתוכה ואתה מעלה גרוגרות, שאמר יוסי לבנו בציפורי : עלה והבא לנו גרוגרות מן העלייה עלה ומצא את העלייה צף עליה דבש". במדרש תנחומא מצינו בפרשת "תצווה", את הסיפור הבא: "מעשה ברבי יונתן בן אלעזר, שהיה יושב תחת תאנה אחת בימי הקיץ, והייתה התאנה מלאה תאנים יפות, ירד טל והיו התאנים שואבות דבש, והיה הרוח מגבלו בעפר. באה עז אחת והייתה מנטפת חלב בדבש, וקרא לתלמידים ואמר להם: בואו וראו דוגמא מעין עולם הבא, שנאמר: והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס והגבעות תלכנה חלב". דומה שאולי כאן המקור לסיפור העממי "מעשה בעז" או "פי המערה" של עגנון, שפרסמו לראשונה בשנת תרפ"ה בכתב העת "הדים" ולאחר מכן הסיפור פורסם למבוגרים בקובץ "פולין סיפורי אגדות", וכסיפור לילדים בהוצאת "הגינה" בעריכת יחיאל היילפרין בחוברת "מעשה העז" בלווית ציוריו של האמן זאב רבן. סיפור זה ראה אור גם בספרו של עגנון "אלו ואלו". בתלמוד הבבלי (כתובות דף קי"ב ב:) נאמר: "אמר רב חייא בר אשי אמר רב: עתידין כל אילני סרק שבארץ ישראל שיטענו פירות, שנאמר (יואל ו') כי עץ השדה נשא פריו תאנה וגפן נתנו חילם". על הרואה תאנה בחלומו נאמר במסכת ברכות (דף נ"ז עמ' א'): "הרואה תאנה בחלומו תורתו משתמרת בקרבו שנאמר נצר תאנה יאכל פריה". בבלי עירובין (נ"ד עמודים א' וב') נאמר: "נמשלו דברי תורה כתאנה, מה תאנה זו כל זמן שאדם ממשמש בה מוצא בה תאנים, אף דברי תורה כל זמן שאדם הוגה בהן מוצא בהן טעם". נכתב במודיעין, ט"ז בכסלו תשע"ה.