יום ה', ה’ בטבת תשע”ט
    דף הבית  |  יצירת קשר  
תחזית מזג האויר
תעשיית סבון מפותחת הייתה בשכם ובירושלים. ביפו פעלה מסבנה בבית הסאריה הישן [כיום המוזיאון לתולדות יפו] עד שלהי השלטון התורכי בארץ, שהייתה שייכת למשפחת דמיאני, אחת המשפחות המפורסמות והותיקות ביפו.

תעשיית הסבון בארץ מרדכי אשל תעשיית הסבון הייתה אחת מן התעשיות החשובות ביותר בערי הארץ בימי הביניים ולאחריהן. בד"כ הייתה זו תעשיית-לוואי לייצור שמן הזית, שהופק בבתי הבד השונים ברחבי הארץ. תעשייה זו ניצלה את שארית השמן שנותרה בזיתים לאחר שנפרכו ומוצו [גפת], וזו שימשה גם כחומר בעירה לחימום הדודים בתהליך ייצור הסבון. מתעשייה זו נהנו בעלי בתי הבד ומפיקי הסבון גם יחד. מן הזיתים שנפרכו בבתי הבד בתהליכים המסורתיים, הופקו בין 50% ל 60% שמן, כ 33% עכר, [היינו: נוזלים המכילים מים] ובגפת, שהוסרה מן העקלים, נותר שמן בכמות שנעה בין 2% ל 7%, וזו נוצלה לתעשיית הסבון. סביב לוד ורמלה, ובכפרים הערביים הסמוכים לערים אלו, היו כרמי זיתים רבים, ולפיכך ברמלה ובלוד נמצאו בתי בד רבים. על כן לא ייפלא כי היו יזמים אשר ביקשו לנצל את פסולת בתי הבד לתעשיית הסבון. בעיר לוד, בסמוך לשוק עומד עד היום על תילו שריד מבנה המסבנה [ אל מסבנה] של לוד, אשר נוסד לדברי זקני ערביי לוד, בשלהי המאה ה 17 , וליתר דיוק לפני 327 שנים, כלומר: בשנת 1677 . בעל הסבנה בלוד היה מחמוד חאפז אל פאר [ עכבר, בערבית], ולדעה אחרת הייתה המסבנה בבעלותו של הערבי חסונה. תעשיית סבון מפותחת הייתה בשכם ובירושלים. ביפו פעלה מסבנה בבית הסאריה הישן [כיום המוזיאון לתולדות יפו] עד שלהי השלטון התורכי בארץ, שהייתה שייכת למשפחת דמיאני, אחת המשפחות המפורסמות והותיקות ביפו. על תעשיית הסבון בלוד העיד הנוסע ויקטור גרן בספרו " תיאור ארץ ישראל" [בכרך ארץ יהודה [א] ]. נוסע זה, שביקר 8 פעמים בארץ, בין השנים 1852 ועד 1888 , תיאר את העיר לוד, אוכלוסייה, מבניה, בארותיה כרמיה ושדותיה. בלוד מצא גרן תושבים רבים שעסקו בגידול טבק לצריכה עצמית, וכמאה עובדים שעסקו בייצור סבון. גם בשכם מצא גרן מפעלים רבים לייצור סבון, ולהלן עדותו: " כבר הזכרתי את תלוליות האפר שבקרבת העיר, וציינתי כי זוהי פסולת המפעלים לייצור סבון שבה. אכן הללו רבים למדי, ונאבלוס מייצאת מדי שנה בשנתה ארבעה או חמשת אלפים קוינטאל סבון, חלק למצרים והיתרה מופצת במקומות שונים בא"י ובסוריה ". גם בירושלים של המאה התשע עשרה, שהייתה עיר מזוהמת ומוזנחת, ייצרו, למרבה האירוניה, סבון. תעשיית הסבון במאה זו, לצד תעשיית השמן, הייתה התעשייה העיקרית והחשובה ביותר בעיר. התייר הנוצרי זטצן, שביקר בעיר בשנת 1806 , מסר כי בעיר פעלו 4 בתי חרושת גדולים לסבון, תוצרתם טובה וסוחרים שיווקו אותה גם לאזורים מרוחקים. את השמן הפיקו ממטעי הזיתים הרבים שבהרי יהודה ואת הסודה [חומר הדרוש לייצור הסבון] מים המלח. ר' דוד דבית הלל, שביקר בירושלים בשנת 1824 , סיפר: " כאן נמצאים בתי חרושת רבים לסבון הנעשה משמן זית, והוא משובח ביותר בגלל ריחו המבושם. המין הטוב קרוי בערבית "אל מסך" ונשלח למצרים ולכל הארצות הסמוכות". רובינסון [הארכיאולוג הבריטי הידוע], שפעל בעיר בשנות השלושים, מסר כי בירושלים מצא 9 מפעלים לייצור סבון וכן 9 בתי בד. מחוץ לחומה בצפון העיר, לא הרחק מקברי המלכים, מצא שורה של תילים, שלפי אמונת העם היו שפוכת פסולת נתר ובורית מימי קדם, [חוקרים אנגלים אחרים שביקרו במקום סברו כי מדובר בשפך דשן מן המזבח], אך וילסון סבר שמדובר בפסולת בתיה"ח לסבון שפעלו בעיר. גם הארכיאולוג הבריטי וורן דיווח בשנות ה 60 על תעשיית הסבון בירושלים: " זו התעשייה היחידה שירושלים יכולה להתפאר בה. ברם, גם תעשיה זו נמצאת עתה בירידה". וורן מנה 7 מסבנות בעיר, רובן של מוסלמים ומיעוטן של נוצרים. בכל מסבנה עבדו עשרה פועלים. וורן היה החוקר הראשון שתיעד בפרוטרוט את דרכי ייצור הסבון בשיטות המסורתיות שנהגו בימיו בארץ. לתהליך ייצור הסבון נדרשו החומרים: שמן זית, סודה, סיד, קלי ומלח. את שמן הזית לתעשיית הסבון הפיקו, כאמור, מן הגפת, את הסודה [אלקלי] הביאו מדמשק, מעבר הירדן, מן הע'ור, מעזה וממצרים. את הסיד הפיקו באמצעות כבשני הסיד שבסביבת ירושלים, ואת המלח הביאו מחופי ים המלח באזור עין גדי. תעשיית הסבון הארץ-ישראלית הייתה מבוקשת בעיקר בקרב מוסלמים, שנמנעו משימוש בסבון אירופי, מחשש שיש בו שומן חזיר. וורן העיד כי מצא סבון מן הארץ אפילו באירופה. [המעונין בתיאור מפורט של תהליך ייצור הסבון, ימצא זאת בספרו של וורן "ירושלים של מטה" אותו ההדיר רחבעם זאבי הי"ד, בהוצאת משרד הביטחון – יולי 1992 , עמ' 327 – 332 ]. הפקת הסבון המוצק בארץ החלה, ככל הנראה, בראשית ימי הביניים. הפקת סבון מן הצומח התרחשה לראשונה, ככל הנראה, באזורנו. יתרון הסבון שהופק משמן הזית היה בעיקר בשל ריחו הטוב, רכותו וזכותו. בידינו עדויות של היסטוריונים מוסלמים [ ראשון שבהם הירושלמי אל-מוקדסי, משנת 985 ] המעידים על כך שרמלה הייתה מרכז תעשיית הסבון הארץ ישראלי. בתקופה הממלוכית, 1260 – 1517 , הייתה כבר בירושלים תעשיית סבון, שלמן ראשית התקופה העות'מנית הייתה לתעשייה המשגשגת של העיר. כמובן שאיכות הסבון הייתה תלויה באיכות שמן הזית, ששימש מרכיב עיקרי בייצורו. בשלהי התקופה העות'מנית הוחל, כנראה, בהפקת סבון בו שמן הזית היה מאיכות ירודה, דבר שגרם, בסופו של דבר למשבר חריף בענף. גם במושבה הגרמנית בחיפה הוקמה מסבנה ע"י הטמפלרים, בשנת 1874 , ע"י משפחת שטרובה. כיום משמש מבנה המסבנה כמוסך. ניסיון לניצול פסולת בתי בד לייצור שמן וסבון נעשה באזורנו גם ע"י יהודים. הראשון היה התעשיין היהודי המהנדס נחום וילבוש, שעלה ארצה מרוסיה בשנת 1903 . את ביה"ח הקים וילבוש בבן שמן, לאחר שהחליט לנצל את יתרת השמן שנותרה בגפת בתי הבד, ושלדעתו ניתן היה להפיק ממנה, בתהליכי מיצוי [אקסטראקציה בלע"ז], בין 8% ל 11% ממשקלה שמן. לאחר שוילבוש ביקר ב 17 כפרים, מסלמה ועד דיר קדיס, ברמלה ובלוד, הסיק שביה"ח יוכל לעבוד 150 יום בשנה. וילבוש ביקש, לפיכך, לבנות בית חרושת שישמש למצוי שמן מפסולת בתי הבד וטחנת קמח, גם יחד. בית החרושת הוקם בכניסה לכפר הנוער שבבן שמן בשנת 1905 – 1906 ושמו היה "עתיד". לימים התברר כי וילבוש טעה בחישוביו, ומיצוי השמן והפקת הסבון מן הגפת, לא כיסו את ההוצאות התפעוליות של המפעל. בסופו של דבר הועתק המפעל למפרץ חיפה, שלימים נודע כביח"ר "שמן". מעניין לציין כי בקרב אחדים מפרשני המקרא הקלאסיים, פורשה המילה המקראית "בורית" כסבון. בישעיה פרק א' פסוק כ"ה ... "ואצרף כבור סיגיך", מפרש רש"י: "כבור לשון בורית- סבון בלע"ז". גם על האמור בירמיה ב' כ"ב: " אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית" חוזר רש"י על פירושו, "בורית-ניקיון כמו ובר לבב [תהילים] ויש לועזים בורית שאבו"ן". גם הרד"ק מחזיק בפרושו של רש"י, ומגדיר בורית כסבון או ספון. יתכן שבימי פרשנים אלו הסבון לא היה מוצק, כי אם חומר נוזלי, שנועד לניקוי כביסה.