יום ה', ה’ בטבת תשע”ט
    דף הבית  |  יצירת קשר  
תחזית מזג האויר
ביום י"ב במנחם אב תש"ז הודיע האצ"ל כי הוציא לפועל פסק דין מוות על שני הסרג'נטים הבריטיים , וזו לשון הודעת בית הדין של הארגון הצבאי הלאומי בא"י: "שני המרגלים הבריטיים מרטין ופייס שנמצאו במאסר המחתרת מיום 12.7.1947 הועמדו לדין, בית הדין מצא את השניים חייבים בכל האשמות ודן אותם למיתה בתליה בצוואר עד צאת נשמתם. פסק הדין הוצא לפועל.

פרשת תליית שני הסרג'נטים הבריטיים על ידי האצ"ל מרדכי אשל בבית הקברות הצבאי הבריטי ברמלה טמונים שני הסרג'נטים [סמלים] הבריטיים, שהוצאו להורג בתליה ע"י האצ"ל ביום י"ב במנחם אב תש"ז [29.7.1947]. השניים קבורים זה לצד זה. שמות המוצאים להורג הם: מ.ה. פייס [M. H. PAICE] ו ס. ג'. ו. מרטין. [C.J.V. MARTIN] שניהם שרתו ב"קורפס המודיעין" [INTELLIGENCE CORPS] של הצבא הבריטי. בחוברת "דברי הימים למלחמת השחרור" בעריכתם של יעקב עמרמי [יואל] ומנחם מלצקי [אריה מליץ] בהוצאת "הדר" ת"א 1981, נכתב: " ביום י"א במנחם אב תש"ז [ 28.7.1947] הועלו על הגרדום בכלא עכו, יעקב וויס, אבשלום חביב ומאיר נקר, שהיו מפורצי כלא עכו... אף יהודי לא הורשה להיות נוכח בשעת העלתם לגרדום. הם נקברו בצפת בסמוך לקבריהם של אלקחי, גרונר,דרזנר וקשאני". ביום י"ב במנחם אב תש"ז הודיע האצ"ל כי הוציא לפועל פסק דין מוות על שני הסרג'נטים הבריטיים , וזו לשון הודעת בית הדין של הארגון הצבאי הלאומי בא"י: "שני המרגלים הבריטיים מרטין ופייס שנמצאו במאסר המחתרת מיום 12.7.1947 הועמדו לדין, לאחר סיום החקירה של פעילותם הפלילית האנטי-עברית. מרטין ופייס נאשמו בפשעים אלה: א. בכניסה בלתי חוקית לארץ ב. בהשתייכות לארגון בריטי פלילי – טרוריסטי הידוע בשם: " צבא הכיבוש הבריטי בארץ ישראל" והאחראי לשלילת זכות החיים מאת עמנו, למעשי דיכוי אכזריים, לעינויים, לרציחת אנשים, נשים וטף, לרציחת שבויים פצועים ולגירוש אזרחים עבריים מארצם ומולדתם. ג. בהחזקה בלתי חוקית של נשק, הנועד להשליט את הדיכוי והעריצות. ד. ריגול אנטי יהודי, תוך התחפשות במדי אזרח. ה. התנכלות מכוונת למחתרת העברית. בית הדין מצא את השניים חייבים בכל האשמות ודן אותם למיתה בתליה בצוואר עד צאת נשמתם. פסק הדין הוצא לפועל. שני הסרג'נטים הבריטיים נתפסו בלכתם בנתניה ברחוב גד מכנס [כיום], באתר תפיסתם הוצב מונומנט המתעד את האירוע לפרטיו. יודגש כי לאחר לכידתם של החיילים הבריטים נערכו אחריהם חיפושים בהם השתתפו גם אנשי ארגון ה"הגנה", מתל אביב וקיבוצי הסביבה. יש הנוקבים ב 1500 איש את מספר חברי ה"הגנה" שהשתתפו בחיפושים אחריהם. על פי ספרו של יוסף קיסטר "האצ"ל" [בהוצאת משרד הביטחון – יחידת המוזיאונים, 2005], נתלו הסרג'נטים בחורשת מחלקת הייעור הממשלתית שבין "אבן יהודה" ו"נתניה". לא הרחק מתחנת משטרת תל – מונד. גזר הדין להוצאתם להורג על הגרדום של יעקב וויס, אבשלום חביב ומאיר נקר, ניתן ביום בו ביקרה בארץ ועדת חקירה של האו"ם. השלטונות אותתו בכך לנציגי הוועדה ולהנהגת היישוב שאין בכוונתם לסייע לפעולת הוועדה, אלא לנצל את שהותה בארץ להפגנת כוח. בתזכיר לוועדת האו"ם הודיעה מפקדת האצ"ל על נכונותה להיענות לפניות שלא להוציא להורג את הבריטים, אם יימנעו השלטונות מביצוע גזר דין המוות של חיילי המחתרת שנפלו בשבי הצבא הבריטי במהלך הפריצה לכלא עכו ובנסיגתם בתום הפעולה. אך פניות האצ"ל הושבו ריקם. יתר על כן, מפקדם העליון של הכוחות הבריטיים בא"י [לאחר שברקר סיים תפקידו ], גנרל גורדון הולמס מק'מילן השיב: "מעשה של נדיבות לב יתפרש ע"י הטרוריסטים כסימן של חולשה". במהלך הימים שבין תפיסת הסרג'נטים הבריטים עד לתלייתם הם הוסתרו במבנה נטוש של מלטשת יהלומים בשכונת "טוברוק" שבדרום נתניה. ידועים פרטי לכידתם של שני הסמלים הבריטיים מרגע לכידתם ועד להוצאתם להורג בתליה, ותלייתם למחרת היום בבוקר ה30 ביולי בחורשת איקליפטוסים, תוך מלכוד איזור התליה [פרטים ראו בויקיפדיה תחת כותר "תליית שני הסרג'נטים הבריטים"]. משנתפרסמה העובדה שהסרג'נטים אכן נתלו בידי האצ"ל, ואחד מקציני הצבא הבריטי [ D.H. Gallatti Captain] מסקדרון השדה של יחידת המהנדסים המלכותית, נהרג בעלותו על מוקש תוך ניסיון להסיר את הגופות מן העצים שעליהם נתלו , ניתן לאירוע פרסום הן בארץ והן בעולם כולו בכל אמצעי התקשורת של אותם הימים [בעיתונים וברדיו]. במיוחד תרמו לכך תמונות הנתלים [שפורסמו בעיתונות הכתובה] כשראשם כוסה במעין ברדס, רגליהם קשורות ואילו ידיהם אזוקות מאחורי גבם, וסימני דם על בגדיהם. תמונות אלו זעזעו את הצופים, ורבים באנגליה ובארץ ראו בכך מעשה ברוטאלי של ארגון טרוריסטי חסר רחמים. במיוחד גרמו לזעזוע תמונת גופת אחד הבריטים, שתוך ניתוקה מעץ האיקליפטוס עליו נתלתה, נשמטה לארץ והפעילה מוקש שגרם למות קצין ההנדסה הבריטי וריסקה את הגופה ללא הכר, וכל זאת לעיני עיתונאים שהיו באתר לפי הזמנת הצבא והמשטרה הבריטית. תמונות שעשו דרכן במהירות למערכות העיתונים בלונדון. מנחם בגין, שעמד בראש הארגון קבע בספרו "המרד - זיכרונותיו של מפקד האצ"ל ", כי "המעשה האכזר בנתניה, לא רק הציל עשרות בחורים מגרדום, אלא גם שבר את מפרקתו של השלטון הבריטי, כי בהתנפץ עמודי התליה, מתרסק ממילא השלטון הנשען עליהם" עובדה זו, מציין בגין בספרו, אושרה אף בידי קולונל ארצ'ר קסט, שהיה עוזרו הראשון של המזכיר הראשי לממשלת המנדט בארץ, בהרצותו בפני "אגודת האימפריה המלכותית" כאשר קבע: "תליית שני הסרג'נטים הבריטיים גרמה ליציאתנו מא"י יותר מכל דבר אחר". בספרו מציין בגין את המקור ממנו שאב את הפרטים [ראו ספרו עמ' 361 בהערה]. על קביעה זו, לפיה נטשו הבריטיים את הארץ בשל מכה מוראלית , חלקו רבים מהנהגת היישוב העברי של אותם הימים ולאחריהם, מפקדי ארגון "ההגנה" ובתוכם גם רבים מחברי המפלגות הסוציאליסטיות בהנהגת מפא"י בסוכנות ובהסתדרות הכללית של העובדים. נראה בעליל שפעולה זו בה נקט האצ"ל, מזינה עד ימינו טורי השמצות, הן מצד שונאינו מבית והן מצד שונאינו מחוץ, אך בעיקר בממלכה המאוחדת, באירופה, בארה"ב ובאו"ם. מעשה זה, בין השאר, מהווה נשק תעמולתי נגד המפעל הציוני ומדינת ישראל, והרוצה להיווכח בזאת, יבחין בכך באמצעות אתרי האינטרנט הרבים הדנים בתנועה הציונית ובמדינת ישראל מיום הקמתה ועד ימינו אנו, המצטיירת בפי מלעיזים [בני ברית ושאינם בני ברית], כישות טרוריסטית בלתי נילאת. לאחרונה פורסם מעל גבי ""NewStatesman, מכתב אזרח בריטי באחד מטורי "מכתבים למערכת". במכתב קובע הכותב: כי "לפני שישים שנה חיילים בריטיים ניסו לשמור על השלום בפלסטין, תלייתם של שני סרג'נטים, שנלכדו ע"י טרוריסטים יהודים היה בגדר פשע זוועתי שהעלה את האירוע לסדר יומו של הציבור". מנגד, ארתור קוסטלר [יהודי להשערתי] מצדיק אקט זה, אשר עדיין מדמם ורלוונטי אף בימינו. הארגומנט בהסברת הטרור היהודי ב 1947 על ידי קוסטלר יכול להיות, לדעת כותב הטור, גורם המסביר את הטרור הפלשתיני כיום. תגובתו של קוסטלר נראית לקורא הישראלי המצוי משכנעת ביותר. בעיקר בגין הטענה כי פעולות הבריטים נגד העלייה, רכישת הקרקעות וההתיישבות בארץ, חרגו מן המנדט שניתן להם ע"י חבר העמים. זאת ועוד, הבריטים נקטו במדיניות רשמית שכוונה נגד הצהרת בלפור ממניעים פוליטיים שהזמן גרמן [פרוץ מלחמת העולם והנפט הערבי], תוך התעלמות מכוונת מתוצאות השואה, ומשאיפת פליטיה לעלות לארץ. התנגדות הבריטים לעליה גבתה מחיר דמים יקר מבין המעפילים המתפרצים לעלות לארץ לאחר ששרדו את השואה. היו אלו, בין השאר, טבועי הספינות "פטריה" וסטרומה", וכן עובדת גרוש מעפילים שכבר הגיעו לשערי הארץ לנמלי המוצא, מהם הפליגו, בצרפת ובגרמניה, והעברתם למחנות הסגר בקפריסין. לבסוף שואל קוסטלר כלום תליית אנשי האצ"ל בידי הבריטים לא היתה בגדר מעשה פשע מחריד במידה זהה ? בספרו של ברוך הופמן "" Inside Terrorism [הוצאת אוניברסיטת קולומביה , ארה"ב – 2006] מציג המחבר את דעתה של החוקרת הבריטית וההיסטוריונית של המזרח התיכון הגב' אליזבט מונרו; בהתייחס לתליית שני הסרג'נטים הבריטיים. מדבריה עולה כי פרסום תמונות הסרג'נטים שנתלו, בחזית העיתונים, כשמעליהם כותרות ענק בדבר הרצח הטרוריסטי הברוטאלי, כאקט ברברי התואם את ימי הביניים בידי קבוצת טרור יהודית, השפיע נפשית על עיתונאים ועורכי עיתונים ועל כלל הציבוריות הבריטית, יותר מאשר מעשי טרור איריים; ואפילו יותר ממעשי טרור בהם נהרגו רבים כגון: פיצוץ מועדון הקצינים הבריטיים בירושלים [בית גולדשמידט ברחוב המלך ג'ור'ג 45, כיום בניין משרדי הסוכנות היהודית מול בית הכנסת "ישורון" בירושלים], ופיצוץ מלון המלך דוד. היו אלה אירועים קשים, בהם ניטלו חיי אדם רבים, הן של חיילים בריטים והן של אזרחים. רצח הסרג'נטים המחיש לציבור הבריטי את חוסר התכלית והתועלת בהישארות הצבא הבריטי בארץ ישראל מעבר להכרחי. במחקר בשם "מידה של איפוק, המשטרה הפלשתינית וסיום המנדט בפלשתינה" ובשמו המקורי[ "A Measure of Destraint"- The Palestine Police and the end of the British Mandate ] , נכללה אמרה בשם קולונל גריי, מי שהיה המפקח הכללי של משטרת המנדט הבריטי בארץ ישראל שזו לשונה: "האימפריה יכולה להרשות לעצמה להיות בלתי צודקת, אפילו עריצה. היא יכולה להרשות לעצמה תבוסה בשדה הקרב, או בזירה הפוליטית, אך אינה יכולה להרשות לעצמה לאבד פרסטיג'ה ולהיעשות לצחוק", והדברים כוונו כנגד תליית החיילים הבריטים. במאמר זה נכתב: "תקופה קצרה אחרי שמרטין ופייס הוצאו להורג, הצהירה ממשלת "הלייבור" על כוונתה לסגת מפלשתינה ולמסור את המנהל על א"י לאו"ם. התליה הייתה גורם חשוב בהחלטה זו. קולונל ניקול גריי, שהיה המפקח הכללי של משטרת פלשתינה ועמד בראשה, קבע בראיון שנתן לעיתונאים בשנת 1970: "כאשר המחתרת הרגה את אנשינו יכולנו להתייחס לזה כרצח. אבל כאשר הם הפעילו את עצי התלייה והוציאו להורג את אנשינו, הייתה בזאת אמירה שהם מושלים כאן כמונו, ואת זה השלטון לא היה יכול לשאת. הברירה שלנו הייתה ברורה; או לבצע דיכוי טוטאלי או לצאת, ואנו בחרנו באפשרות השנייה". סוגי ההתקפה שהארגון [אצ"ל] ולח"י ביצעו היו יעילים מאד, בכך שהם שברו את רצונם של הבריטים ללחום בטרור, ופגיעותיהם שברו את היעילות והעקשנות של הבריטים להילחם בטרור, ומשנפגעה גאוותם הם החליטו לסגת. מראיונות שערך כותב המאמר הנ"ל עם קציני משטרה בריטיים, שפעלו במסגרת משטרת המנדט, עולה כי אפיזודה זו נחרטה עמוק בזיכרונם של שוטרים בריטיים ששרתו בארץ, ובעת הראיון עימם העידו על תחושותיהם לאחר האירוע. כללית אירוע תליית הסרג'נטים השפיע עליהם מאוד מבחינה רגשית. קצין המשטרה בדימוס, פרנק ג'ונס, ששירת בארץ בשנים 1946 – 1948 , קבע: כי עד לאירוע טיפל ביהודים ובערבים באופן שווה. אירוע תליית הסרג'נטים גרם אצלו לשינוי ביחסו כלפי האוכלוסייה היהודית ולתהיות כלפי העם ממנו יצאו מבצעי המעשה הנפשע. קצין משטרה אחר מרטין דוצ'סני שאף הוא שירת במשטרת פלשתינה טען: מותם של מרטין ופייס היה נקודת מפנה ביחסים שבין הציונים והבריטים, וגרם למתח רב בין אנשי המשטרה הבריטיים לבין יהודים ששרתו במשטרה. קצין זה הוסיף ואמר "הגם שהיו לפני התלייה אירועים בהם נהרגו שוטרים וחיילים בריטים רבים, היו אלו פחות מכאיבים ולא הטביעו חותם על זיכרון השוטרים שפעלו בארץ, כפי שתליית השנים פעלה עליהם". כידוע, בתגובה לתליות השתוללו למחרת היום חיילים בריטים בתל אביב, תוך הרג אזרחים שלווים ופציעת עשרות עוברים ושבים. המפקח הכללי של משטרת המנדט, קולונל גריי, ציין במברק שנשלח לבריטניה זמן קצר אחר אירוע זה, שהגם שקודם לכן היו אירועים נוראיים יותר, בכל זאת הם נחשבו כאירועים יום יומיים, ואילו אחר התלייה, האלימות המשטרתית והתפרעותה אינם מובנים לו. גם הלקאת חיילים בריטיים, בתגובה להלקאת לוחמי המחתרות , השפיעה רבות הן על השוטרים הבריטים והן על החיילים. השוט היה מעין סמל אוטנטי של משטר המנדט הבריטי, ולכן השימוש בו נגד השלטון הקולוניאליסטי, היה בו משום מהפכה. שימוש בשוט ע"י הארגון גרם לשיבוש בסדר הקולוניאלי. כיצד השפיעה התלייה על יהודי אנגליה? משנודעו הפרטים על תליית הסרג'נטים בממלכה הבריטית, היו כותרות העיתונים מלאות שיטנה נגד היישוב היהודי בארץ. התיאורים היו מתלהמים ועוינים במיוחד. בימים שלאחר פרסום הידיעות והתמונות בעיתונים, הייתה תגובת אזרחים בריטים כלפי היהודים חריפה ביותר. בעיקר בימים בין האחד באוגוסט לבין החמישה בו. בימים אלו פרצו מהומות נגד היהודים. ליברפול הייתה אחד המקומות הגרועים ביותר. בתי כנסת הוצתו, חנויות בבעלות יהודית הותקפו, וכן היו פגיעות בבתי קברות יהודים. ב"ג'ואיש כרוניקל" נקבע שמהומות אלו יחיו בזיכרונם של יהודי הממלכה המאוחדת. מאות נכסים נפגעו ויותר משמונים מתפרעים נעצרו. לפי דוחות שפורסמו בעיתון הנ"ל ו"בטיימס", מאות אנשים הריעו תוך כדי סקילת חנויות בבעלות יהודית. במחוז לנקסטר היו חנויות, בהן הונחו הודעות על חלונות הראווה, כי אין הן בבעלות יהודית, כדי למנוע מהמתפרעים לפגוע בהן. התגובה לתליית מרטין ופייס הייתה חריפה באופן משמעותי, בהשוואה להתקפות אחרות של ארגוני המחתרת בארץ על כוחות בריטיים. מהומות אנטי יהודיות היו גם במנצ'סטר, בגלאזגו ובלונדון [אומנם לא היו אבדות בנפש, אולם יהודי בריטניה חשו חוסר בטחון זמן רב אחר תליית הסרג'נטים הבריטיים], בריטניה שלחמה נגד האויב הנאצי, לא הייתה חסינה מפני סוג של אנטישמיות שהתקיים בקרבה גם לאחר הניצחון על הנאצים, הן באירופה והן במזרח התיכון. הפקידים האזרחים הבריטים בארץ, כמו חלק ממפקדי הצבא הבכירים, לא היו חפים מאנטישמיות. גנרל אוולין יו ברקר, שהיה המפקד העליון של הכוחות הבריטים בארץ [עד פברואר 1948] אמר: "צריך לתלות יהודי על כל פנס ברחוב". בהזדמנות אחרת אמר "אנו נתלה מאה יהודים ויהיה שקט בארץ – ישראל". ציווי אחר שלו לקציניו וחייליו, לאחר פיצוץ מלון המלך דוד היה להימנע מלהיכנס למקומות בילוי, מסעדות, חנויות ובתים בבעלות יהודית. הוא הכריז: "פקודה זו מטרתה להעניש את היהודים, בדרך שגזעם אינו מחבב", לאמור: ע"י פגיעה בכיסם. לפי אחד ממחקרי "המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה" בנושא "עמדות אנטישמיות המשובצות בתרבות הבריטית" [מחקר שנעשה בידי פרופסור רוברט ויסטריך מן האוניברסיטה העברית בירושלים, וראה אור בראשית יולי 2008], גם ארנסט בווין, שר החוץ הבריטי, [בממשלת הלייבור שבראשה עמד קלמנט אטלי], היה אנטישמי במידה רבה. הוא היה משוכנע שקיימת "קונספירציה יהודית" בברית עם ברית המועצות. באותם הימים, אגב, הייתה קיימת הנחה בלונדון ובוושינגטון, לפיה "היהודים" התכוונו בעיקשות להביא לסוף האימפריה הבריטית. ואומנם האימפריה הבריטית קרסה, אלא שלא הקונספירציה היהודית הביאה לכך, כי אם המצב הכלכלי והפוליטי. המלחמה בהיטלר התישה את כוחה של בריטניה. בווין יצא בהצהרות אנטישמיות אחדות. הוא ציין שהיהודים מנסים לקפוץ לראש התור אפילו אחרי שעברו את אושוויץ והשואה. אנשים שהכירו אותו מקרוב היו מודעים ליחסו ליהודים. ריצ'רד קרוסמן, חבר הפרלמנט הצעיר שהיה מקורבו הדגיש שבווין היה אובססיבי ביחסו ליהודים, ורצה ללמד אותם לקח שלעולם לא ישכחו. דומה שהשכל הישר היה מחייב את שלטונות המנדט להימנע מהוצאתם להורג של לוחמי מחתרת . אך שנאה ליהודים מחד, ותחושת עוצמה אימפריאלית מאידך, מנעו מהם באותם הימים את קבלת ההחלטה הראויה. בספרו של פרופ' יוסף נדבה " מי גרש את הבריטים מארץ ישראל – עובדות ומקורות [בהוצאת העמותה להפצת תודעה לאומית ת"א , 1988, ] בפרק י' "העיתונות הבריטית", מובאים המקורות דלהלן: "ראוי להזכיר כי מאז פברואר 1947 התנוססה בעמודי ה"סאנדיי אכספרס" סיסמה קבועה: "שלטו או צאו", קריאה זו הלכה וגברה מיום ליום והגיעה לשיאה בתליית הסרג'נטים הבריטיים בנתניה. גם "המאנצ'סטר גרדיאן" הצטרף לדרישה: "הגיעה עת הפינוי". ה"דילי אכספרס" פרסם את תמונת הזוועה של שני התלויים בעמוד השער כדי להצביע על השפל אליו ירדה בריטניה הגדולה. ברוח דומה התריע העיתון על התגובות האנטישמיות נגד יהודי הממלכה המאוחדת בגין תליה זו וכך נכתב: "הפגנות נערכות עתה נגד היהודים בבריטניה. היקפן קטן ומדכאים אותן חיש מהר. אך כבר היו הפרות סדר ונגרם נזק לרכוש. הצו כעת הוא: לא עוד! יש בהפגנות אלו כדי להמיט קלון ולהשפיל את כל האומה, אפילו כאשר מדובר במיעוט זעיר המבקש להעניש אזרחים חפים מפשע בשל מוצאם או דתם. המאורעות בא"י עוררו בצדק את חמת זעמו של הציבור. יש להפנות את חמת הזעם לא נגד חנוונים חסרי ישע, אלא נגד ממשלת בריטניה במאמץ לשכנע אותה שעליה להיחלץ מקלחת השנאה המרושעת הזאת. חיי צעירים בריטים יקרים מכדי שנוסיף ונקריבם על מזבח רעיון, שלא זיכה אותנו אלא ברגשות זדון, המופנים אלינו מאז נטלה הממשלה על עצמה את סמכויות הביצוע". בירחון "בריטניה הגדולה והמזרח" מספטמבר 1947 , אשר נחשב לביטאון רשמי למחצה של משרד המושבות נכתב: "הממלכה המאוחדת תתכוון להוסיף ולקיים מצב המעורר משטמה מצד שני העמים וגורם לכך, שהשלטון יהא כרוך בסכנה, בהוצאות מרובות ובאבדן חיי אדם. יהא זה בגדר אסון ליהודים אם הם לא יעמדו על כך, שמדיניות הטרוריסטים הביאה את דעת הקהל לשלב שבו רוצה הבוחר הבריטי כי בריטניה תתנער מכל אחריות". דומה שגם אם חלוקות הדעות בין ההיסטוריונים היהודים, בדבר הגורמים שהניעו את הבריטים לצאת את הארץ ערב ה 15 במאי 1948, הרי שלפחות לדעת חלק מהחוקרים שאינם יהודים, ולדעת אחד מחשובי הפקידות הבריטית בארץ, מקובל, כי תליית הסרג'נטים הבריטים זרזה את ההחלטה שקבלה ממשלת בריטניה לשים קץ למנדט שקיבלה על א"י מידי חבר העמים, ולהעביר את האחריות על א"י לידי האומות המאוחדות. בשולי הדברים יש לציין: כי לטענת אחד מחוקרי הפרשה, תלייתו של אחד מהסרג'נטים, קליפורד מרטין יכלה להימנע, הואיל ואמו הייתה יהודיה ולכן הוא היה יהודי, לפי ההלכה. אמו של סמל זה הייתה ממוצא מצרי ונישאה לפקיד בריטי קולוניאלי, קתולי על פי אמונתו. חקירת שנים עשר מאנשי האצ"ל שהיו מעורבים בלכידת הסרג'נטים ובתלייתם, הוכיחה, כי מרטין לא העלה כלל נקודה זו בפניהם. אולם, ככל הנראה, יש ספק רב אם אכן יש בסיס לעובדה זו.