יום ה', ה’ בטבת תשע”ט
    דף הבית  |  יצירת קשר  
תחזית מזג האויר
את החודשים הראשונים לשהייתם בארץ עשו אנשי ביל"ו ביפו. הדעת נותנת שבחירת מקום מגוריהם בביתו של אנטון איוב לא הייתה מקרית. סביר להניח שאורח חייהם השיתופי - קומונלי מחד, והיותם משכילים שלא הקפידו על קלה כחמורה מאידך, לצד השאיפה לחיות בארץ הרחק משאונה של יפו ומחוליי החברה שסביב,

ביתם של אנשי ביל"ו ביפו מרדכי אשל העיר יפו נודעה לא רק בנמלה החשוב, דרכו באו רבים מן העולים ארצה במאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים , כי אם גם בזכות תפוחי הזהב מזן השמוטי שגדל בפרדסיה, ואשר השם "יפו" היה ברבות הימים לשם "מותג" של תפוזים אלו. היו ימים בהם הייתה יפו מוקפת מכל עבריה פרדסים., וריח פרחי ההדר המשכר עלה באפם של תושביה, וגם קול משאבות המים בבארותיה היה נישא לכל עבר. עולה כי הגיע ארצה, עשה את ימיו הראשונים ביפו ולן באחת מאכסניותיה. גם חבורת הבילויי"ם, שהגיעה ארצה על סיפונה של הספינה "צרס" ביום י"ב בתמוז תרמ"ב [1882] , עשתה את תקופת שהותה הראשונה ביפו. החבורה, בת שלושה עשר חברים וחברה אחת, שכרה דירה בת שני חדרים בבית מגורים שעמד בלב פרדסו של הערבי - הנוצרי אנטון איוב, [מדרום לשכונת סאכנת א-תורק] בדרום מזרחה של יפו. למרבה המזל, הבית בו התגוררו אנשי ביל"ו ביפו, זוהה לפני שנים אחדות על ידי החוקר צבי אילן ז"ל. הבית, שהיה מוקף בעבר בעצי הדר מכל עבריו, מתפורר וחלקים מצדו המערבי התמוטטו, אולם עד היום הוא משמש כבית מגורים. חזיתו מעידה כי בונהו היה ערבי אמיד, ועל חזיתו כתב מן דהו כתובת זו: בית - הבילויים נשכר ע"י הבלויים ב 1882 . כיום הבית כאמור חרב בחלקו, פרדסים אינם מקיפים אותו, גם התעלות שהובילו מי באר ל"בורות" עצי ההדר נעלמו, וקול המשאבות נדם. כאשר שאלתי צעיר המתגורר באחד מבתי השיכון שבקרבת מקום: היכן מצוי בית הבילויי"ם? השיבני, "לאיזה בילויים אתה מתכוון" ?!. ביתם של אנשי ביל"ו ביפו נמצא סמוך לשיכונים הישנים שברחוב "האירוס", ומה חבל שהמועצה לשימור מיבנים ואתרי התיישבות לא מצאה, עד כה, לנכון להכלילו ברשימת המבנים שיש לשמרם . סיפורה של תנועת ביל"ו ופועלה בארץ היה, ברבות הימים, למיתוס החורג בהרבה ממעשיה ומהשפעתה בפועל, אף כי תנועת סטודנטים לאומית זו פרצה נתיב חשוב, בהיותה לא רק נאה דורשת כי אם מגשימה. אנשי ביל"ו יחד עם נספחיהם בראשון לציון ובגדרה, לא מנו יותר מאשר שבעים חברים וחברות, ורשימת אנשי ביל"ו בלבד מגעת לחמישים ושלושה חברים. היו בתוכם שהייאוש אחזם, ושבו על עקבותיהם לרוסיה. בין אנשי העלייה הראשונה הבילויי"ם היו הראשונים שהחזיקו בארץ במכוש וטוריה, וזאת עוד בטרם עלו ראשוני ראשון לציון וזיכרון יעקב על אדמתם. תנועת ביל"ו נוסדה בחרקוב שבאוקראינה ביום י' בשבט תרמ"ב. בין מקימיה הבולטים עמד ישראל בלקינד, יליד העיירה להויסק שברוסיה הלבנה. כשבגר, התגורר במוגילב, ממנה יצא ללימודיו באוניברסיטת חרקוב. המניע להקמת התנועה, שחרטה על דיגלה שיבה לציון, היו הפרעות [פוגרמים] שערכו אספסוף ולאומנים רוסיים ביהודי דרום רוסיה בשנת תרמ"א [1881 ]. בתחילה ייסדו בלקינד וחבריו תנועה בשם "דאבי"ו" [ ר"ת של הפסוק " דבר אל בני ישראל ויסעו"], אך משהחלה התנועה להתגבש שינה בלקינד את שמה לביל"ו [ בית יעקב לכו ונלכה ]. במקביל לעבודתם ההסברתית בחרקוב, נוסדו לביל"ו סניפים נוספים ל בערים נוספות ברוסיה בתוכן: סנטפטרבורג, מוסקבה, מינסק, אודיסה וניקולייב. זמן קצר לאחר שגובש מצעה האידיאולוגי יצאו שישה - עשר מחבריה בדרכם לא"י. את דרכם לאודיסה עשו ברכבות, ובהגיעם לעיר זו המשיכו דרכם בספינה לקושטא. משנכזבה תקוותם להיעזר בתרומות של יהודים בעלי הון, פנו לסיר אוליפנט כי יסייע בידם. בקושטא השאירו הבילויי"ם שני חברים, כדי שיסייעו לבאים בעקבותיהם, והשאר, שמנו שלושה עשר חברים וחברה אחת המשיכו בדרכם לבירות. בבירות נועצו בלבונטין בדבר עליתם לארץ דרך נמל יפו, וכשקיבלו במברק את תשובתו הפליגו אליה. כאמור, את החודשים הראשונים לשהייתם בארץ עשו ביפו. הדעת נותנת שבחירת מקום מגוריהם בביתו של אנטון איוב לא הייתה מקרית. סביר להניח שאורח חייהם השיתופי - קומונלי מחד, והיותם משכילים שלא הקפידו על קלה כחמורה מאידך, לצד השאיפה לחיות בארץ הרחק משאונה של יפו ומחוליי החברה שסביב, היו בין הגורמים להעדפת מגוריהם בלב ליבו של הפרדס, על פני מגורים ביפו עצמה. את דירת שני החדרים חילקו החברים: בחדר אחד [ אשר שימש גם כחדר אוכל ומטבח ] התגוררה חברתם דבורה סירוט, וכל השאר בחדר השני. דבורה שימשה כאם בית , מבשלת ומכבסת, כשלצידה עוזר, ואילו בלקינד שימש כרכז קניות ומזכיר ושאר בני החבורה החלו במהרה לחפש עבודה לקיומם. לא חלפו ימים רבים ואל החבורה הראשונה הצטרפו עוד חמישה חברים. מאחר וראשון לציון טרם נוסדה, ואילו אנשי פ"ת נעקרו ממקומם ועברו ליהוד, הייתה שאלת תעסוקתם לשאלה מרכזית. אנשי ביל"ו מצאו תעסוקה במקווה ישראל,[ שלמרבה המזל הייתה קרובה מאד לביתם], ושם עבדו לצד פועלים ערבים מנוסים. אין צורך לומר כי חוסר ניסיון בעבודה והמאמץ הגופני שאליו לא היו רגילים, הפיל רבים למשכב. שכרם היה דל [חצי פרנק ליום לפועל] וניתן להם יותר כצדקה מאשר בעד עבודתם. עם קרל נטר, שלא כקודמו הירש מצאו שפה משותפת. אולם משום שלא כל בני החבורה יכלו להקלט בעבודה במקווה ישראל, הם נאלצו לעבוד בתורנות, כלומר: לעבוד יומיים ולנוח יום אחד, וחוזר חלילה, כדי לאפשר לכל אחד לעבוד. כחצי שנה לאחר הגיעם ליפו [בחודש שבט תרמ"ג] עברו הבילויי"ם לראשון לציון. שם החלו לעבוד כפועלים "בעבודות ציבוריות" ובכפוף לגנן הצרפתי דיגור, מפקידי הברון. חמישה מהחבורה עלו לירושלים, כדי להשתלם בעבודה מקצועית כחרשי ברזל ועץ. קבוצה זו קראה לעצמה בשם שה"ו [ ר"ת: " שיבת החרש והמסגר " ], אך לאחר שהשתלמו במקצועם התפלגו: היו ששבו לגולה והנותרים חזרו לראשון לציון. בראשון הקימו אנשי ביל"ו צריף שמחציתו האחת שימשה למגורים והשנייה הייתה אורווה לבהמות של איכרי ראשון. אך ימים מועטים חלפו, וסכסוך פרץ בין הבילויי"ם לבין הפקידות, וזאת על רקע מעמדם של איכרי ראשון מול הפקידות. היו מהבילויים שנתבעו ע"י הברון לעזוב את המקום ואלו פנו ליחיאל מיכל פינס [מאנשי ירושלים ומשכיליה] לסייע בידם להתיישב ביישוב עצמאי. בעזרתו הקימו הבילויי"ם, בשנת תרמ"ה, את גדרה על שטח של 3000 ד' אותם שנרכש ע"י פינס למענם. שהותם של אנשי ביל"ו ביפו, הגם שלא הייתה ממושכת, מסמלת יותר מכל את ראשית התערותם של הבילויי"ם בארץ.