יום ה', ה’ בטבת תשע”ט
    דף הבית  |  יצירת קשר  
תחזית מזג האויר
ההתנפלויות על יישובים יהודים, אם לצורך פגיעה ברכושם, באדמותיהם, במטעיהם, בעדריהם ובכל אשר להם, לצד פגיעות בנפש של יהודים, תושבי הערים המעורבות, נוסעים בתחבורה הציבורית, או של מובילים במשאיות, היו בגדר דברים שבשגרה יום יומית. פגיעות אלו באו לידי ביטוי בעיתונות העברית של אותם הימים.

הנרצחים בידי ערבים בין מאורעות תרפ"ט למאורעות תרצ"ו –תרצ"ט מרדכי אשל מקובל לחשוב כי בין מאורעות תרפ"ט למאורעות תרצ"ו - תרצ"ט, ימי "המרד הערבי הגדול", שקטה הארץ. אך לא כן היו פני הדברים. חולשתה של ממשלת המנדט, שלא הענישה בחומרה מספקת את הפורעים הערביים, לצד הערכות שגויות של הנציב העליון של א"י, בדבר המתח הבין – עדתי ודתי שנוצר בארץ בין יהודים לערבים, והיקף כוחות הביטחון [חיילים ושוטרים] הדרושים להגנת הסדר והביטחון בארץ, היו קרקע פורייה למהומות הדמים בתרפ"ט. במהומות אלו חרבו היישוב היהודי בחברון, כפר אוריה, באר טוביה הישנה, חולדה ועין זיתים והועלו באש. בצפת, ביפו במוצא ובירושלים נמנו הרוגים ופצועים רבים. מאורעות אלו התרחשו בשל הסתת המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני , את האוכלוסייה המוסלמית בטענת שווא, כי היהודים מעוניינים להשתלט על מסגדי הר הבית ולהחריבם. ברקע הדברים היו החיכוכים בין העדות בדבר זכותם של היהודים להתפלל בכותל המערבי . באותן השנים ראו אור בארץ רק שני עיתונים יומיים, "דבר" ו"הארץ" . החל משנת 1935, החלו להופיע יומונים נוספים, כגון: "הצופה" ו"הבוקר". ההתנפלויות על יישובים יהודים, אם לצורך פגיעה ברכושם, באדמותיהם, במטעיהם, בעדריהם ובכל אשר להם, לצד פגיעות בנפש של יהודים, תושבי הערים המעורבות, נוסעים בתחבורה הציבורית, או של מובילים במשאיות, היו בגדר דברים שבשגרה יום יומית. פגיעות אלו באו לידי ביטוי בעיתונות העברית של אותם הימים. לא צלחו ניסיונותיהם של חברי ההנהלה הציונית לשנות את מדיניות הביטחון כלפי האוכלוסייה הערבית, ולספק נשק לגאלי למתיישבים באזורי החיכוך שבין האוכלוסיות. במקרים רבים הוחרם נשק מגן מיהודים, כי היה ברשותם "שלא כחוק". לימים נמסר נשק כזה לידי יהודים, אך הנשק ננעל בארגזי ביטחון, והמפתחות לארגזים אלו היו בידי שוטרים בריטיים, אשר בכפוף להם פעלו גפירים יהודים. דרישות לאמן, לחמש ולצייד את השומרים היהודים, נדחו ע"י ממשלת המנדט הבריטי. רק עם התגברות הטרור הערבי נגד כוחות הביטחון הבריטיים עצמם לצד טרור נגד היישוב היהודי, בימי מאורעות תרצ"ו – תרצ"ט, גרמו לבריטים להיענות לדרישות הסוכנות היהודית והוועד הלאומי [אשר היו ל"פה" לאנשי ארגוני כוח המגן], ואפשרו גיוס צעירים כשוטרים מוספים, לצורך שמירה ביישובים העבריים ובשכונות הספר, תוך ציודם בנשק לגאלי, הספקת מדיהם והכשרתם למשימותיהם. נכון הדבר כי למשטרה המנדטורית גויסו שוטרים יהודים, לצד שוטרים ערבים, אולם מספרם היה קטן מאחוזם באוכלוסיה, ואילו קציני משטרה, שוטרים וגששים ערבים, חיבלו לא אחת בחקירות אירועי רצח, ולעיתים הודיעו מבעוד מועד למפקדי הכנופיות על תוכניות הצבא והמשטרה לפשוט על כפרים ושכונות ערביות, במטרה להחרים נשק בלתי לגאלי, או לאסור חשודים. אף כי לא אחת נורו, נהרגו ונפצעו קציני משטרה ושוטרים ערבים, שעשו מלאכתם נאמנה, בידי כנופיות ערביות. ככל שהלכה והתגברה ההסתה הערבית נגד היישוב היהודי, וככל שממשלת המנדט נקטה יד קשה נגד כוחות המגן העבריים, אם בדרך של הצרת צעדי התגוננות, החרמת נשק, צמצום העלייה ואיסור רכישת קרקע מערבים באזורים מסוימים, נשמעו קריאות הערביים כי "הממשלה עימם". אכן, הן "ועדת שאו", שבאה לארץ כדי לחקור את מאורעות תרפ"ט בראשית שנת 1931, והן ועדת "פיל" שהגיעה לארץ כדי לחקור את סיבת פרוץ המאורעות בשנת 1937, הטילו, למרבה הצער, את האשמה למאורעות על היהודים. כתוצאה מפעילות הוועדות פורסמו "ספרים לבנים" אשר בהם נכללו המלצות לצמצם את העלייה היהודית לארץ באופן משמעותי, לאסור על יהודים רכישת קרקעות מערבים באזורים שונים בארץ, ובעיקר לאסור הקמת יישובים יהודיים באזורי "ביטחון" כביכול, ובאזורים בהם הייתה אמורה לקום, על פי תוכניות חלוקת הארץ בין יהודים לערבים, המדינה הערבית. סקירת העיתונות העברית, כולל יומנים אישיים של העומדים בראש ההנהגה הציונית בארץ, בין השנים 1931 - 1933, משרטטת קווי מתאר למציאות הביטחונית בה חי היישוב היהודי בארץ באותן השנים. סקירה זו גם מצביעה על מאמצי באי כוח היישוב העברי לבוא בדברים עם הנציב הבריטי העליון לא"י ושלוחיו, כדי לשנות את מדיניות ממשלת המנדט. ממשלת המנדט החלה, תחת השפעת אינטרסים ערביים במרחב [כולל אוצרות הנפט שנתגלו במרחב הערבי במזרח התיכון, לו הייתה זקוקה בריטניה] להתנכר ל"הצהרת בלפור" [בדבר זכותו של העם היהודי להקמת בית לאומי בארץ ישראל]. עד כדי בגידה ביישוב היהודי ואימוץ מדיניות פרו-ערבית, על פני מחויבותה של בריטניה עלפי המנדט של חבר הלאומים שניתן לה על ארצנו. רצח השלושה ביגור. בליל יום שני, אור לי"ט בניסן תרצ"א [6.4.1931], שבו בעגלת הקיבוץ אחד עשר חלוצים וחלוצות מחברי קיבוץ יגור ופלוגת ההכשרה של הקיבוץ המאוחד שעל ידו ועימם תושב כפר חסידים, משכונת נשר [מרחק רבע שעת נסיעה בעגלה] אל הקיבוץ לאחר ביקור חברים אצל עובדי מפעל נשר. השעה הייתה 21.30, כשהגיעה העגלה אל צומת הכבישים חיפה וכפר חסידים, ובמרחק מאה מטר מפאתי הקיבוץ, נראתה לעיניהם קבוצת ערבים קטנה. קבוצת הערבים הניחה לעגלה לחלוף על פניה, ואז פתחו הערבים באש על יושבי העגלה. מן הירי נהרגו במקום חברת הפלוגה הינדה פישמן ושמואל רישל . העגלון יעקב זמיר חבר קיבוץ יגור נפצע קשה בירכו ובבטנו . הפרדות המבוהלות נסו אל הקיבוץ כשכדורי הרוצחים דולקים אחריהן. מן הירי נפצעו עוד ארבעה, שלוש מחברות הפלוגה וחבר אחד. הן ההרוגים והן הפצועים היו חברי קיבוץ "קלסובה" [כיום בצפון מערב אוקראינה]. בהישמע היריות בחצר יגור יצאו חברים אל הכביש. הם מצאו את הינדה פישמן ושמואל רישל מתים ואילו יעקב זמיר פצוע אנוש. במכונית שנזדמנה במקרה לקיבוץ הובלו הפצועים לבית חולים "הדסה" בחיפה, שם מת מפצעיו זמיר. למחרת האירוע [ ביום 7.4.1931] נתפרסמה ידיעה בעיתון "דבר" תחת הכותר "הרצח ביגור". במודעה נכללו שמות הנרצחים: יעקב זמיר היה בן 23 בנופלו [מיוצאי ברינסק שליד ביאליסטוק], עלה ארצה כשנה לפני הרצחו. שמואל רישל היה חבר פלוגת חיפה – יגור, אף הוא היה בן 23 בנופלו, [עלה מקרמניץ שבפולין]. שנה לפני הרצחו עבד מטעם הפלוגה במחצבות עתלית והתארח ביגור בחג הפסח. הינדה פישמן הייתה בת 27 בהרצחה, [אף היא הייתה ילידת קרמניץ] ועלתה לארץ שנתיים לפני נפילתה. עבדה במשק הפועלות בפתח תקווה , ויומיים לפני הרצח התקבלה כחברה בפלוגה. לוויות שלושת הנרצחים יצאה מבית החולים "הדסה" בשעה 15.00 אחה"צ, בדרכה התעכבה ליד בית ההסתדרות ברחוב 'החלוץ, ומשם המשיכה אל בית הכנסת הגדול ברחוב "הרצל". במסע שיצא מחיפה אל בית העלמין ביגור השתתפו, פרט לחברי יגור, גם תושבי "נשר" ו"כפר חסידים". על קברם המשותף הונחה מצבה גדולה עשויה אבן גזית מונוליתית, עליה חקוקים שמות הנופלים ושיבולים קצורות. חקירת הרצח נמסרה לידי מפקד משטרת הצפון, המיור פולי. פארקר, מפקד הבולשת, בא מירושלים. שני קצינים ממשטרת המנדט, האחד ערבי ועמיתו יהודי ערכו חיפושים בכפר הערבי יעג'ור ובכפרי הדרוזים שעל הכרמל, ואסרו אחדים מתושביהם כחשודים. עקבות הרוצחים , כך נאמר, הובילו לשפרעם. בעיתונות פורסמה הודעה רשמית מאת ממשלת המנדט אשר זו לשונה: "באור ל 6 באפריל ב 9.30 בערב נהרגו על יד חיפה שלושה יהודים, שני גברים ואישה אחת, וחמשה נפצעו כתוצאה מיריות אנשים נעלמים על קבוצה של 13 יהודים שנסעו בקרון [כך במקור] מכפר יג'ור למושבה החדשה שאמייה [הצפונית ?]. סיבת ההתנפלות אינה ידועה. מתנהלת חקירה". שלושה ימים לאחר הרצח, בתשעה באפריל 1931 , פורסמה ידיעה בעמוד הראשון של עיתון " הארץ". מידיעה זה עולה כי משלחת של באי כוח הישובים הסמוכים למקום הרצח, ובתוכם נציג פלוגת יעג'ור מן הקיבוץ המאוחד, ונציגי ציבור כולל פקיד המחוז נפגשו עם מושל המחוז. בפגישה הביעו נציגי "היישוב" את זעמם על הרצח, שללא ספק כוון נגד יהודים בלבד. הם תבעו מן הממשלה לתפוס את הרוצחים ולהענישם באופן חמור. המשלחת תבעה להכריז על פרס למגלי עקבות הרוצחים, להטיל קנסות על הכפרים הסמוכים למקום המעשה ולהתקין טלפון במשק יעג'ור. מושל מחוז הצפון הביע את צערו על הרצח, דיווח כי נעצרו חמישים חשודים מבני יעג'ור הערבים ומעוספיה וכן מקרב בדואים המתגוררים בסמיכות למקום הרצח. למחרת הרצח קיים קולונל קיש יו"ר הסוכנות היהודית, שיחה עם המזכיר הראשי של ממשלת המנדט. למחרת הגיע קיש בלוית י' בן צבי למקום הרצח. הסתבר כי הערבים ארבו לעוברים משני צידי הכביש, והיו סרוחים על העשב והמתינו בתוך כך לצעירים ולצעירות שיצאו מן הקיבוץ, כדי לפגוע בהם בשובם. הנפגעים נורו מתריסר יריות שנורו מקרוב [יומן ארץ ישראלי, קולונל קיש, ירושלים תרצ"ט]. בירחון ההסתדרות הציונית העולמית "העולם" שבעריכת נ' סוקולוב פורסמה, בגיליון מיום 21.4.1931 ההודעה הבאה: " פקיד חשוב מהסקציה הקרימינלית של המשטרה בירושלים הודיע לבא כוח היטמ"א [סוכנות ידיעות] שהמשטרה כבר גילתה את האמת במאורעות יג'ור. ההתנפלות לא הייתה כלל פוליטית. היא נעשתה ע"י 3 שודדים שביקשו להתנפל על הכפר הערבי הקרוב ולחנקם , על אשר בני הכפר ההוא העידו נגד אחיהם בבית - דין והוא נדון למיתה, ואולם על הכפר הזה שמרו יפה שוטרים רבים והשודדים לא יכלו להוציא לפועל זממם ובדרך, בשובם ראו את הפועלים היהודים שחזרו בשירה ובזמרה וירו עליהם לנקום את נקמת אחיהם. המשטרה יודעת את שמותיהם ועומדת לאוסרם". הנה לפנינו לא רצח בשל מניע לאומני,כי אם סתם רצח בשל פריקת עצבים על יהודים ששרו וזימרו, לו אך חזרו בשקט לביתם לא היו נרצחים ! לשמוע זאת בימים ההם, מפי קצין בריטי ממפקדת הבולשת בירושלים המטפלת פשעים חמורים, ממש לא יאמן. היעלמות סליה זוהר ויוחנן שטאל. יוחנן שטאל וחברתו סליה זוהר יצאו לטיולם האומלל ביום י"ג בתמוז תרצ"א [ה – 28 ביוני 1931], אחרי שמסרו לקרוביהם ולידידיהם, כי הם יוצאים לשלושה ימים לתור את השרון. בני הזוג נעלמו כאילו בלעתם האדמה. רק לאחר חודשים אחדים, ביום שישי, ג' בכסלו תרצ"ב [13 בנובמבר 1931] נתגלתה תעלומת העדרם: שניהם נרצחו בידי בדואים בסמוך למתחם סידנא עלי שליד הרצליה ונקברו בחולות. בעיתון "דבר" מיום 16 ביולי 1931 כתב עורך העיתון, בטורו היומי, את הדברים הבאים: "שני אנשים סליה ויוחנן יצאו לפני 17 יום לטיול בן יומיים שלושה ומאז לא נתקבלה מהם כל ידיעה. כל ההשערות שהיו עלולות להשקיט את הדאגה לגורלם, אינן מתקבלות על דעת קרוביהם וחבריהם של הנעלמים. אין כל יסוד לחשוב על בריחה, נסיעת פתאום לחו"ל או התחבאות. כל התנאים והמסיבות [כך במקור] מכריחים להניח, כי קרה אסון והחרדה רבה. כל מי שנזדמן לו להיפגש את השניים האלה או לשמוע משהו עליהם ועל עקבותיהם, אל יחמיץ ויבוא מיד לעזרת המחפשים.... אולם בראש ובראשונה מוטלת חובת החיפוש על ממשלת הארץ. אי הכנה, אסון, פשע – קרה מה שקרה- לשני הצעירים – קרוביהם ואתם כל היישוב צריך לדעת את האמת. לאן נעלמו האנשים ? המשטרה נדרשת להעמיד את כל כוחותיה, את כל כשרונה לשירות החיפוש. אל ילך לאיבוד אף יום אחד, אל תידחה חקירה נמרצת אף לשעה אחת. לא רק גורל שני האנשים שנעלמו מחייב זאת, עצם ביטחון החיים בארץ דורש זאת ! ". טור זה משקף את הדאגה, החרדה והסולידריות שאחזו ביישוב בעקבות היעלמותם של השנים. ביטוי לחששות שפחד זה הטיל על היישוב מצוי בספרו של שבתאי טבת "רצח ארלוזרוב" [ראה אור בהוצאת שוקן, ת"א –ירושלים 1982]. בספר מתאר הכותב את חששותיה של סימה בטיילה עם בעלה חיים ארלוזורוב בלילה בו נרצח, על שפת ימה של צפון תל אביב, מעבר לבית החרושת לעיבוד עורות "לבקוביץ" שניצב בעבר מול רחוב הירקון 160 כיום. כשהבחינה סימה שאין נפש חיה סביבם פרט לערבים ולשירת גמלים שחלפה על פניהם אמרה לאישה: " זה לא נעים" ו"אני רוצה לחזור", " הערבים והגמלים שלהם אינם מוצאים חן בעיני". היא העלתה בפניו את פרשת רצח שטאל וזוהר, אך בעלה השיבה "אין מקום להשוואה, אנחנו בתל אביב" [שם עמ' 70]. עמדת עורך העיתון "דבר", שצוטט לעי"ל היתה לה על מה להתבסס. זמן קצר לפני גילוי גופות הנרצחים אמר מפקד משטרת א"י, מר ספייסר, למר שוארץ, מנהל סוכנות הידיעות סט"א, "כי מתקבל על הדעת ששטאל וזוהר עזבו את הארץ, ו"אולי תקבלו בעוד זמן מה מכתבים מהם". מר ספייסר אכן חזר בו מדבריו עד מהרה, הואיל ואת חקירת האירוע הוציא מסמכות משטרת המחוז והעבירה למשרד המרכזי לחקירת פשעים חמורים בירושלים. התכחשות הממונה על המשטרה כי לרציחות אלו אופי לאומני, ולא פלילי גרידא, הייתה אופיינית לממונים על בטחון היישוב מטעם משטרת המנדט וממשלתו בימים ההם. במקביל לקריאת עורך העיתון "דבר" כנזכר לעיל, החלו ידידי המשפחה ובני משפחת הנעדרים בחיפושים אחריהם. בין המשתתפים בחיפושים היה גיסה של סליה, משה זלצר ואחיה צבי זוהר, אשר יחד עם חבריו סרקו את השטחים שבין הירקון להרצליה, חודש לאחר היעלמותם, כדי למצוא את עקבות האובדים. בעומדם על גבעה חולית בשם גבעת "אל קוראן" [על שם שבט בדואי שהתגוררו בסוכותיהם בסביבה], נתקלו בצעירים ערבים שמיהרו להסתלק מפניהם. הם נגשו למשטרה ודרשו לחקור את ערביי "ערב אל קוראן". הבקשה הוגשה למ"מ מפקד משטרת יפו, ואכן נשלחו על ידו שוטרים יהודים וערבים כדי לבדוק את הסביבה, אולם הם שבו ללא תוצאות. גם שוטרי חרש שנשלחו לאזור לא העלו דבר בחקירתם. בסופו של דבר נחשפו גוויותיהם של יוחנן וסליה טמונות בחול לא הרחק ממתחם קברו של "סידנא עלי". את התעלומה פתרו אברהם דוריאן מהרצליה והשומר הידוע אברהם שפירא מפתח תקווה. בעיתוני הימים ההם נכתבו אודות הגילוי הדברים הבאים: "את עקבותיהם של הרוצחים גילתה קבוצת מתנדבים מחוגי "בני בנימין" ואברהם שפירא מפ"ת. א. דוריאן מצא ערבי שהסכים תמורת תשלום למסור לו על מקום הרוצחים והרצח. א' שפירא , גד מכנס ועובד בן עמי סייעו בהשגת הכספים וניהלו מו"מ עם הערבי המודיע. בליל ה' בשעה 8 נקרא למקום קצין משטרה מפ"ת מר גופר עם פלוגת שוטרים, [למפקד משטרת המחוז ולמפקד המשטרה הארצית נמסרו הידיעות בבוקר לאחר המעשה]. הערבי התנה תנאי – יישאר בסוד גמור ולא ייודע שמו אפילו למשטרה. הוא הביא את המתנדבים והשוטרים, עד למקום הגופות ודרש שיסלקו לו את מלוא הסכום בטרם ינקוב בשמות הרוצחים. במקום התנהל מו"מ, ולבסוף שולמו למודיע 200 ל"י, סכום נכבד באותם הימים [משכורת חודשית אחת של פועל מיומן עמדה על 4 – 6 ל"י בחודש]. הערבי לבש בגדי שוטר בריטי כדי שלא יזוהה בידי האשמים או מי מקרוביהם. הוא מסר את שמות הרוצחים והחיפושים החלו בשעה 9 בלילה לאור פנסי "לוקס". ואכן באותו מעמד אותרו גופות הנרצחים. ביום 15 בנובמבר 1931 פורסמה ידיעה בעיתון "דבר" לפיה בגבעת חול על שפת הים נמצאו עצמות המעונים. חמישה רוצחים נאסרו והודו על פשעם: "עצמותיהם של יוחנן וסליה נמצאו ארבעה חודשים לאחר העלמם. בבוקר יום ו' בצלעות גבעה על שפת הים, בין ת"א לסידנא עלי. ב15.30 הובאו לקבר ישראל בת"א". מן העובדות עולה כי יוחנן נרצח בדם קר ע"י הערבים בהם נתקלו במהלך טיולם, סליה חברתו נאנסה תחילה ואח"כ נרצחה. הרוצחים טמנו את גופותיהם בחול. גילוי הנרצחים וזהות רוצחיהם הכה גלים לא רק בארץ כי אם גם בבית הנבחרים הבריטי. בעיתון "דבר" מיום י' בכסלו תרצ"ב דווח כי הועלתה "בבית הנבחרים" שאלת ההגנה העצמית של היהודים בא"י. נשאלה שאלה אם משרד המושבות הבריטי יהיה מוכן עתה להרשות ליהודים לשאת נשק להגנה עצמית בסכנה הסובבת אותם. השואל הזכיר את הרצח הכפול ליד ת"א ואת הקשיים שהממשלה ניצבה בפניהם בקשר לגילוי הרוצחים וגוויות הנרצחים. שר המושבות השיב כי יבקש מאת הנציב העליון לא"י דו"ח בעניין זה. משפטם של הרוצחים החל ביום 11 לינואר 1932. הנאשמים כאמור היו חמישה צעירים מבני שבט "ערב אל קוראן". ב"דבר היום", למחרת יום גלוי עצמות הנרצחים והבאתם לקבר ישראל, בא עורך העיתון חשבון עם ממשלת המנדט הבריטי ועם כוחות המשטרה. גופים אלו הואשמו על ידו בחשדות שווא ובהאשמות חסרות יסוד. חרדת היישוב היהודי נתפסה על ידם כסימן לקלות דעת, עצבנות ופחזות. יתר על כן הם [ אותם הנאשמים] גילו את עושי התועבה, הם שמסרו אותם לשלטונות כדי להעמידם לדין והם הוכיחו כי ברצון אמת אפשר לגלות את עקבות הרשע. ולבסוף שואל הכותב מדוע אין הממשלה מוצאת לנכון להודיע אם היא רואה עצמה חייבת להחזיר לחושפי הרצח את דמי הוצאותיהם? הואיל ותפקיד הממשלה היה לעשות זאת! מחמשת הצעירים הבדואים שנחשדו ברצח שטאל – זוהר שוחררו ע"י בית המשפט שלושה. בסוגיה זו התערב חיים ארלוזורוב, שעמד באותם הימים בראש המחלקה המדינית בסוכה"י, עת פגש את מר טרסטד, התובע הכללי החדש שהחליף את נורמן בנטוביץ היהודי בתפקיד התובע הכללי. ארלוזרוב שאל בפגישה זו מדוע שוחררו השלושה והאם מוכן התובע הכללי להתערב בדבר כדי להביאם לדין? אין צורך לומר כי תביעת ארלוזורוב נדחתה, הלא האנגלים ידועים כג'נטלמנים ! אין הם מתערבים בשיקולי בית המשפט. בני שבט "ערב אל קוראן" היו רועי בקר וצאן בשטחים שעל חוף הים בסביבות א – ג'ליל [מחנה גלילות בימינו], הם התגוררו בסוכות והתפרנסו גם מהובלת זיף זיף, מגידול אבטיחים וכן מדייג. רוב אדמת הסביבה הייתה שייכת למשפחת בידאס הערבית משייך מוניס. "בדואי אל קוראן" היו מעורבים מבני שבטים שונים, שלא חסו בצילו של השייח' אבו קישק. לצידם התגוררו בדואי ערב אל אוואסת, ערב אבו גנדיל וערב אל עבאשה. כל השבטים הנ"ל התגוררו על אדמות שהקיפו את הרצליה עד שנת 1948. הרציחות בבלפוריה ובכפר חסידים. מעשי רצח מתיישבים יהודים ב"עמק", אך לא רק בו היו מעשים כמעט יום יומיים באותם השנים. יש ופרשת הרצח לוותה בכותרות ראשיות "מאירות עיניים", וזכתה להיכלל בספרי מחקר כגון: "ספר תולדות ההגנה" , או בתיאורי כרוניקה מן הימים ההם, רוויי הדם והאש. יש נרצחים שבהלוויותיהם השתתפו רבים ממנהיגי היישוב, ויש שנקברו רק בלוית חבריהם ובני משפחתם הקרובים. יש שכתבו שיר שהוקרא טרם הורדה הגווייה לבור, ולמחרת היום פורסם השיר בעיתון, ויש שרק ידיעה קצרה תיארה את מעשה הרצח שאירע, ולאחריה עבר היישוב לסדר היום. יש שהוספדו ע"י מנהיגי היישוב, ויש שדממה ליוותה את דרכם האחרונה. לא ברור מדוע מעשי רצח מסוימים זכו לסיקור נרחב, ואילו אחרים זכו לסיקור מועט. אחד מאלו היה "הרצח בבלפוריה". בלפוריה, מושב עובדים של "תנועת המושבים" בשיפולי הרי נצרת, בצד הכביש העולה מן העמק אל נצרת, הוקם על אדמות שנרכשו ע"י אגודת "קהילית ציון" של ציוני ארה"ב, כמו אחותו "קריית עמל". המושב נוסד בתרפ"ג [2.11.1922] ונקרא ע"ש הלורד ג'יימס בלפור, שהבטיח בהצהרתו הידועה לרוטשילד [מיום 2 בנובמבר 1917] כי בריטניה תראה בעין יפה "הקמת בית יהודי לאומי" בארץ ישראל. במוצ"ש, אור ליום א' ט' בשבט תרצ"ב [ 16.1.1932], בשוב בני משפחת האיכר יוסף בורשטיין לביתם, מצאו את גופת ראש המשפחה מוטלת על המפתן כשהיא ירויה. הכדור עבר דרך החזה אל הגב, פגע בקיר ונתקע ב"מחזור" ישן שבכוננית. בחדר, יחד עם הנרצח, ישנה בתו בת השש ובחדר סמוך בנו. שוטרי משטרת עפולה הוזעקו למקום, בתוכם היה סרג'נט דסקל וארבעה שוטרים בריטיים. אחריהם הגיע מפקד המשטרה לימונט עם הרופא הממשלתי. גששים יצאו אחרי העקבות שהובילו לסביבות ג' נין. נתברר כי קול הירי נשמע במושב, אך הגופה נתגלתה רק כעבור חצי שעה מעת שמיעת הירי, בשוב בני המשפחה לביתם בשעה 23.15 בלילה. הנרצח היה בן 55 , עלה לארץ מקייב בירת אוקראינה. הניח אשה, שלוש בנות ושלושה בנים. כאמור, גששי המשטרה הבריטית הלכו אחרי עקבות הרוצח עד לכפר "מותסלם" הסמוך ל"רומאנא" [כפרים קטנים בנפת ג'נין]. בחיפוש נתגלו בכפר חפצים שנגנבו בשבועות האחרונים מבתי עפולה. נאסרו פלחים אחדים ובדואי אחד, ואחד הנאסרים העיד שבנו החזיק ברובה לאחרונה, אך הבן ברח והרובה לא נמצא. האסירים הובאו למשטרת עפולה לחקירה. בעקבות הרצח נפגשה משלחת של באי כוח המשקים גניגר, תל עדשים, בלפוריה ועפולה עם הממונה על מחוז הצפון מר קיתרוטש, בחיפה, והלינה בפניו על המצב הביטחוני הירוד בעמק. המשלחת הציגה דרישות שונות, כולן בתחום הבטחת הנפש והרכוש. קיתרוטש הבטיח לעיין בבקשות ולתקן המצב עד כמה שאפשר ! חלפו בקושי חודשיים ושוב התרחש רצח הפעם בכפר חסידים. הנרצח היה שמואל גוטרמן, מחברי המושבה החסידית שייסד האדמו"ר מיבלונקה. בעיתון " דבר " מיום 7.3.1932 פורסמה הידיעה הבאה: "שוב רצח מן המארב". שמואל גוטרמן מכפר חסידים נפל חלל, אחרי יגור, זוהר- שטאל , בלפוריה וכפר חסידים. הרוצחים נמלטו, המשטרה באה אחרי שעתיים , במקום אין תחנת משטרה, ואין קשר טלפוני ישר לחיפה. ביום 11 במרץ 1932 דווח על פצועים באדמות "קוסקוס – טבעון. בשבעה במרץ דווח בעיתונים על שאירע בכפר חסידים בליל החמישה במרץ: שמואל גוטרמן, כבן 30, ישב עם אשתו ושכנו בצריף מגוריהם ושתו תה לאור מנורה, כאשר שלוש יריות פגעו בצאוורו. הרוצחים ירו לתוך הצריף מחלון מצד הרפת. שמואל נהרג במקום. לקול היריות נזעקו חברי המושבה והגיעו מיד למקום, אך הרוצחים הצליחו להימלט בחסות החשכה. התברר כי הירי בוצע משלושה רובים בעת ובעונה אחת. העקבות הובילו עד גשר הקישון ומשם למחנה הבדואים של "ארדמל". הנרצח עלה לארץ בשנת 1928 מווארשה שבפולין, היה בנו של אדמו"ר ידוע וחבר פעיל במושב מיום היווסדו. שוב חזר הריטואל הקבוע של פגישות באי כוח היישובים בעמק עם נציגי הממשל. שוב ניתנו הבטחות בתחום הביטחון, בתוכן הענקת פרס בסך 250 לא"י למגלה רוצחי גוטרמן. רצח זה היה נושא לשאילתא בבית הנבחרים בבריטניה: קולונל הלורד וג'ווד העלה את סוגיית רצח היהודים "בעמק" בבית הנבחרים, ושאל אודות האמצעים שבדעת ממשלת המנדט להפעיל לאור המצב הביטחוני הירוד בו נתונים מתיישביו. שר המושבות, סיר פיליפ קאנליף-ליסטר, השיב: כי ראה את הידיעות שפורסמו בעיתונים בדבר רציחת האיכר היהודי ופציעת אשתו במושבה ליד חיפה. הוא מודע לעובדה כי תחנת משטרה נמצאת במרחק 10 ד' מהמקום, והוא בטוח כי ממשלת א"י תמשיך לעשות כל פעולה אפשרית כדי למנוע התפרצויות ממין זה [ שימו לב לשיח הדיפלומטי, לא רצח כי אם התפרצויות], וכדי להביא את הפושעים לפני בית משפט. הפעם, אולי בגלל השאילתא בבית הנבחרים, החליטה ממשלת המנדט הבריטי לפעול באופן משמעותי יותר. נראה, כי בעקבות סדרת הרציחות בעמק בידי פורעים ערביים, הוחלט להקים תחנת משטרה בריטית ביגור. בשנת 1933 הושלמה בניית המתחם בצמוד לכביש הראשי מחיפה לעמקים ולנצרת, ובסמוך למקום ההתנקשות באנשי יגור. בתחנת המשטרה המנדטורית, שגודלה עולה אך במעט על 'משטרת נהלל' הבריטית, הוצבו שוטרים רוכבי סוסים, לאבטחת הסביבה. בתחילה נתמנה קצין ערבי למפקד התחנה, ובהמשך מפקד התחנה, וארבעת שוטריו הקבועים היו יהודים. בשנת 1948 , בתום המנדט הבריטי שימש המבנה תחנת מעצר. בשנת 1951 הועבר המבנה לרשות קיבוץ יגור והוסב לצורכי הקיבוץ. פרשת הירצחם של דוד יעקבי ואביו יוסף מנהלל. ביום חמישי בלילה אור ל כ"ה בכסלו תרצ"ג [22.12.1932] בשעה 21.30 , הותקף בנהלל ביתו של המתיישב יוסף יעקבי . אל הבית הושלך מטען חבלה מבעד לחלון, שהתגלגל תחת מיטת בנו דוד, כשהרגיש האב בריח שריפה וראה חפץ מתגלגל אל מתחת למיטת הילד, בה לנו אותה עת אשתו ובנו השני, ביקש לסלק חפץ זה. בתוך כך התפוצץ מטען החבלה בידו, ופצע את בנו בן התשע ואותו. בנו נפגע קשות בריאותיו מן הפיצוץ, ולאחר שהובל לבית החולים הקרוב, מת מפצעיו למחרת היום בבית החולים "הדסה" בחיפה. כף ידו השמאלית של האב נקטעה , והוא נפצע בפניו ובראשו והובהל לבית החולים יחד עם בנו. גם האב לא שרד את הפציעה החמורה ובבוקרו של יום ג' כ"ט בכסלו [27.12.1932] מת האב ככל הנראה מזיהום. בחקירת המשטרה, שהחלה באתר ההתנגשות זמן קצר לאחר התרחשות הפיצוץ , השתתפו קצין בריטי, יהודי וערבי, וכן שוטרים בריטיים וארץ – ישראליים [יהודים וערבים] שהגיעו מנצרת. כן הגיעו למקום קציני משטרה בריטיים ממשטרת חיפה. הגששים זיהו עקבות שלושה אנשים ובעזרת מנורת לוקס הלכו בעקבותיהן, שהובילו בכוון הכפר ציפורי. הוברר שהמטען שהתפוצץ היה מתוצרת בית, וחלקים ממנו נאספו ע"י המשטרה [גרסה שונה על לכידת חולית הרוצחים ראה להלן]. השלכת הפצצה התאפשרה לאחר שהמתנקשים שברו את החלון , הסיטו את הוילון וחלק מהכילה שתחתיה ישן הנער. משפחת יעקבי התיישבה במושב בשנת 1920, לאחר שראש המשפחה, שמוצאו ממינסק שברוסיה הלבנה עלה לארץ מארה"ב. גופת הילד הועברה אל ביתו בנהלל, ומשם לבית הספר. ביום ראשון בבוקר, כ"ז בכסלו, החל טכס ההלוויה בחצר בית הספר. הייתה זו ההלוויה הראשונה לבן הדור השני בנהלל. בהלוויה השתתפו כל ילדי המושב וכן ילדים מכפר יהושע, תושבי נהלל ותלמידות ביה"ס החקלאי, וכן רבים מיישובי הסביבה. אחד המספידים פנה לילדים ואמר: "מעשי פשע לא ירתיעו אותנו. נצח ישראל לא ישקר. דם חברכם דוד קשר אתכם לכפרכם ולארצכם. אחד הכפרים שתבנו ייקרא ע"ש דוד, לזכרו הטהור והקדוש". משם נישאה הגופה בידי תלמידי כיתה ה' והנוער אל עבר בית העלמין של המושב שלרגלי תל שימרון. ליד הקבר הספידו שמואל דיין שאמר: " זה עשרות בשנים הורגלה הארץ למרצחים ולקברות, אך קרבן כזה לא היה עד כה. לפני 19 שנה קברנו בדגניה את משה ברסקי, בכנרת את יוסף זלצמן ואת פלדמן בסג'רה. אך שתי הדגניות פורחות. יבנאל קמה לתחייה. כרכור הנבנית חסמה את הדרך לשודדים בוואדי ערה. נהלל יוצקת עכשיו יסודות לבניין, והדם שנשפך יתערב ביסודות לחיזוק קשרינו עם האדמה. מדכאת ההכרה שלשלטון הארץ אין יכולת לגלות את הפושעים מיגור עד היום, ותמוה הדבר: במקום שהקרבנות הם אנגלים נמצאים האשמים כהרף עין. לא העם הערבי אשם. העם ההולך לידינו מאחורי המחרשה, לא יתנקש בשכנו כי אם אחרי הסתה מורעלת"... בשם ההנהלה הציונית הספיד ארלוזורוב שאמר: " ילד זה שהיה תמול שלשום אך בן לאביו, תלמיד לבית ספרו, נהפך היום לבן כל התנועה חייל בצבא החזית. כל העם מבכה את הקורבן. הפעם נעשה ע"י השלטונות מה שאפשר. ידינו קצרה מעמוד בפני בא מהמארב. חוליה היא בשלשלת הפשעים, שכוונתם לא גנבה וגזלה, כי אם רצח ודם, רצח לשם רצח, ידעו המתנקשים שלא יזיזו אותנו מדרכנו. גם בגולה נשפך דם יהודי, אך שם "אין טעם למותם כשם שאין טעם לחייהם". פה יש טעם לחיים וטעם למות כי רומזות לנו המולדת וחרות. ייהפך הצער למשנה כוח ורצון. העם בחר בחיים וחיה יחיה". לווית האב יוסף נערכה יומיים לאחר לווית בנו. השתתפו בה מעל אלף איש. היא יצאה מבית העם בדרכה אל בית העלמין. גם סגן נציב המחוז, מר פוט, הגיע מנצרת והודיע כי הממשלה הכריזה על פרס של 500 לא"י בעד גילוי הרוצחים [למדנו מכך שמחיר יהודי שנרצח שווה 250 לא"י], אולם הודעה זו לא הפיגה את היגון שאחז במשתתפי ההלוויה וביישוב כולו. בהלוויה השתתפו ארלוזורוב, וחברי הוועד הלאומי ובראשם י' בן צבי וכן חברי הוועד הפועל של ההסתדרות: בן גוריון, שקולניק, שפרינצק ואליהו גולומב . קברו של האב נחצב ליד קבר בנו. הלוויות של יעקבי ובנו גרמו לדחיית ועידת המושבים, שנועדה לליל ו', בעמק חפר. בין הבאים לנהלל היה גם שאול אביגור [מאירוב], שנתמנה ע"י המחלקה המדינית של הסוכה"י ומטה "ההגנה" לחשוף את רוצחי יעקבי ובנו. אביגור אסף בזירת הרצח רסיסי פצצה, ולאחר חקירה הסיק כי המתנקשים נשלחו ע"י ארגון. לאחר חקירה מאומצת שנמשכה חודשים אחדים בסיוע שירות הידיעות של ה"ההגנה" בחיפה ובעיקר בסיוע קצינים ערבים ששרתו במשטרה, נלכד בחיפה מסגר ומתקן פרימוסים בן 19 בשם אחמד אל – גלאעיני. פקקי המתכת שאטמו את המטען [ככל הנראה מטען צינור] היו מתוצרת יפן ונקנו בחנות יהודית. בעל החנות זיהה את מתקן הפרימוסים שרכש אצלו את הפקקים, וכך הגיעו חוקרי "ההגנה" אל מתקן הפרימוסים, ודרכו אל מוסטפה אל – עלי , פלח מצפוריה [הכפר הערבי שעל חורבותיו נבנה מושב ציפורי]. בביתו נמצאה פצצה זהה לזו שהרגה את יעקבי ובנו מנהלל. בעקבות חשיפה זו נעצרו שלושה חשודים נוספים שמאוחר יותר הועמדו למשפט. בעקבות הירצחו של דוד יעקבי הי"ד כתב המשורר דוד שמעוני [שמעונוביץ] את השיר דלהלן שראה אור "בדבר" למחרת הלווית האב. לדוד יעקבי בן יוסף יעקבי/ בן תשע מכפר נהלל/ דוד אחי אחי / על שדות יזרעאל חלל/ לא הכרתיך עד כה/ גם לא שמעתי שמך בלתי היום/ בו שיכלוך לא רק אביך ואמך/ כי אם גם אנחנו כולנו/ הן ראתך מועכה/ גם בגללי ובגלל בני הקטן רעך/ הוא עכשיו משחק בסביבון-חנוכה/ כי במקרה לא נפגע וראתו לא רוסקה/ ובגלל כל אלה/ מגלות אפלה וטמאה/ נמלטו חנוקים ורמוסים לנשום בפלטת הראה/ מולדת חפשי,,, דוד אחי , אחי/ בנפשי המומת היגון/ בעיני מעורפלות הבכי/ נצבת אמתי כלה/ רדופת כל בלהות השטן/ בדמותך עולה תמימה/ בצלמך אחי הקטן/ ותהי זאת נחמתנו / כי דמיך הטהורים הנקיים/ נשפכו לא על צחיח סלע בישימון הגלות/ כי אם בגלל תקומה נפלת/ בגלל החיים/ בגלל הפדות עלי ארץ/ חזון שדות נהלל/ כל צר , כל עול, כל משטין חזון – הפדות לא יאביד!/ ואולי לא יאחר היום/ ילדי , אחי דוד/ וקהל חוגגים צוהל ברינה/ יבואו/ גם אל תל קברך לבשר/ כי גדול יום יזרעאל/. [חנוכה תרצ"ג]. . רוצחי דוד ויוסף יעקבי נתגלו. חקירה העלתה כי למטען חוברו מגופות צינור מתוצרת איטליה. בבירור שנעשה בחיפה בבתי מסחר בהם עשויות היו להימצא מגופות מסוג זה נמצא אחד מסוחרי העיר, שהעיד כי שני ערבים קנו ממנו מגופות אחדות. בתוך זמן קצר עלתה המשטרה הבריטית על עקבות הרוצחים. רצח הסרג'נט משה רוזנפלד הסרג'נט משה רוזנפלד [מפקד תחנת משטרת שאטה] נפל על הגלבוע [על שמו מעיין עין סמל] "בעמק הנעלם", ביום י"א במר חשוון תרצ"ו [7.11.1935]. הוא נחשב לקרבן הראשון של חללי מאורעות 1936 – 1939. משה נהרג בידי אחת מחוליותיו של עז א-דין אל-קאסם. בעקבות מעשי רצח נוספים של כנופיות אלו נערכו מרדפים אחרי חבריהן, שהתרכזו בעיקר בהרי שכם ובסביבות ג'נין, שם מצאו מסתור במערות, חורבות, ובכפרים ערביים. באחד המרדפים, שנערך ביום 20 בנובמבר 1935 בין ההרים ליד ג'נין בהשתתפות פלוגת שוטרים, נהרגו חמישה טרוריסטים, וארבעה נכנעו. בקרב נהרג שוטר בריטי וחברו נפצע. התברר שבין המסגירים עצמם היה ערבי שנאשם בשעתו ברצח יעקבי ובנו בנהלל, אך שוחרר אז מחוסר הוכחות. כן יחסו לכנופיה זו את רציחתו של סרג'נט משה רוזנפלד. בין הטרוריסטים ההרוגים היה גם שייח' עז א - דין אל-קאסם שהיה המנהיג של כנופיות הרצח נגד היישוב היהודי ומייסד "הסבת [עוצבת] אל מוג'אהדין [ברית לוחמי מלחמת הקודש]", שמטרתה העיקרית הייתה מלחמה ביהודים. שייך זה נמלט מסוריה מולדתו לארץ ישראל [לאחר שקרא למרי ערבי נגד המנדט הצרפתי בסוריה ונרדף על ידם]. הוא היה מנהל בית ספר פרטי בחיפה, וראש אגודת הצעירים הערבים, ומטיף בעיר זו במסגד [איסתיקלל]. בן 65 היה במותו. מסתבר, אפוא, שהשנים שקדמו למאורעות 1936 -1937, היו רק קדימון למערכה הגדולה שבאה אחריה, [דוד ניב בספרו "מערכות הארגון הצבאי הלאומי", מגדיר את האירועים דלעיל כמבוא ל"מאורעות 1933". הגדרה זהה מצויה גם בספרו של שבתי טבת "משה דיין ביוגראפיה", שראה אור בשנת 1971 בתל אביב.] . בין תרפ"ט לתרצ"ו לא חדלו הערבים אף לא לרגע קט מלנסות לפגע ביהודים, ומעשי רצח, שוד וגזל היו מעשים יום יומיים. שלטונות המנדט לא פעלו בזמן, בנחישות המתבקשת ובמלוא העוצמה. הם לא הסיקו את המסקנות הדרושות ולא קראו את "תמונת הקרב" לאשורה. בתי המשפט לא החמירו דיים עם החשודים, ולא נעשו כל המאמצים הדרושים להוכיח את אשמתם. הם לא הבינו כי תלותם בשוטרים, גששים וקצינים ערבים, לא רק שאינה מועילה, כי אם אף מחבלת בחקירות אירועי הטרור. ממשלת המנדט סירבה להאזין לזעקות מנהיגי היישוב ולתביעתם לספק נשק מגן ליישוב היהודי. הממשל השתמט מחובתו בטענות סרק, ורק לאחר שכנופיות המוות החלו לפגוע בשלטון הבריטי ובסמליו חל מפנה. הוחל בגיוס אלפי נוטרים יהודים לכל זרועות השיטור בארץ: ביישובים, במשמר הרכבת, במשמר הנמלים, שדות התעופה וחופים וכיו"ב. מתברר עוד כי ביחס הנהגת היישוב, שברובו המכריע היה בידי הנהגת מפלגות הפועלים, היו גילוים של איפה ואיפה בין הנופלים. היו דיווחים מפורטים יותר לנרצחים שהיו שייכים למעמד ה"נכון". "זעקות השבר" היו רמות יותר, ובלוויות החללים השתתפו ראשי היישוב מכל זרועותיו. ואילו אצל "אחרים", היו פני הדברים שונים.