יום ה', ה’ בטבת תשע”ט
    דף הבית  |  יצירת קשר  
תחזית מזג האויר
הגפן היא אחד משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל. נראה שהגפנים הצליחו במיוחד באזוריה ההרריים ביהודה ובשומרון. לפיכך מדגיש ישעיה, בנבואות החורבן שלו, שכל מקום בו היו אלף גפן באלף כסף שמיר ושית יהיה. במקום אחר מנבא ישעיה: " אבל תירוש אמללה גפן נאנחו כל שמחי לב". הגפן ושמחת הלב קשורים זה בזה. בנבואות נחמה מוזכרת הגפן כסמל לשלווה, השקט ובטחה כנאמר: "ביום ההוא נאם ה' צבאות תקראו איש לרעהו אל תחת גפן ואל תחת תאנה" [זכריה ג' 10].

הגפן במורשת ישראל מרדכי אשל הגפן [Vitis vinifera L.] נזכרת במקרא ובספרות חז"ל אלפי פעמים. אחד מראשוני הנוטעים בארץ, אסף גור [גרוזובסקי] בנו של מחבר המילון הידוע יהודה גור, מציין בספרו: " פרות א"י" כי השם גפן יסודו ב"קפן" ומשמעותו להתכופף ולהתפתל, וזאת על שום מראה הגזע והקנוקנות של הצמח. באכדית נקראת הגפן "גופנו", ואילו בארמית "גופנא". פרי הגפן הוא הענב הנקרא בערבית ענב[ העי"ן והנו"ן בפתח והבי"ת דגושה]. חוקרים משערים כי מולדת הגפן האירופית ותרבותה היא במזרח התיכון, בקצה הצפוני של דרום מערב אסיה בסמוך לים הכספי. לפי הבבלי בסנהדרין אדם הראשון שאכל מעץ הדעת, אכל מפרי הגפן, שאין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין. נח ביציאתו מן התיבה נטע כרם וכבר אז ידע כי מפריה ניתן להפיק יין שנאמר: "וישת מן היין וישכר". המדרש מביע פליאה: מהיכן היו לו לנח שתילים לנטיעת כרם? ומשיב, כי נח נטל עמו זמורות גפן אל התיבה [פסיקתא זוטרתא בראשית פרק ט']. יעקב, המבקש ליטול את הברכה שנועדה לעשו הגיש ליצחק בשר ויין. שר המשקים, המספר את חלומו ליוסף, מתאר בפניו את הגפן ובה שלושת השריגים, שהנצה עלה והבשילה אשכלותיה, ומבקש פתרון לחלומו. מתיאור זה משתמע כי במצרים גדלו גפנים מהן הפיקו יין שנועד למלכים. הגפן היא אחד משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל. נראה שהגפנים הצליחו במיוחד באזוריה ההרריים ביהודה ובשומרון. לפיכך מדגיש ישעיה, בנבואות החורבן שלו, שכל מקום בו היו אלף גפן באלף כסף שמיר ושית יהיה. במקום אחר מנבא ישעיה: " אבל תירוש אמללה גפן נאנחו כל שמחי לב". הגפן ושמחת הלב קשורים זה בזה. בנבואות נחמה מוזכרת הגפן כסמל לשלווה, השקט ובטחה כנאמר: "ביום ההוא נאם ה' צבאות תקראו איש לרעהו אל תחת גפן ואל תחת תאנה" [זכריה ג' 10]. עם ישראל נמשל לגפן, כנאמר בתהילים: " אל-ים צבאות שוב נא הבט משמים וראה פקד גפן זאת", רש"י העיר על כך, בצדק, כי "גפן" הם ישראל וזאת על בסיס ברכת יעקב ליהודה כאמור: "אסרי לגפן עירה ולשרקה בני אתנו, כבס ביין סותה, חכלילי עינים מיין ולבן שנים מחלב". מקור אחר לישראל המשולים לגפן הוא הפסוק בו נאמר: "גפן ממצרים תסיע". גם ירמיה ממשיל את ישראל לגפן כנאמר: " ואנכי נטעתיך שורק כולה זרע אמת ואיך נהפכת לי שורי הגפן נוכריה". "שורק" משמעותו גפן משובחת שלא כ"גפן הנכריה" הגדלה ביערות. הגפן, ופריה אשכול הענבים, הם הביטוי האולטימטיבי לפוריות הארץ. המרגלים, בתום שליחותם, הביאו עימם אשכול ענבים שנישא בידי שמונה מהם, שני הנותרים הביאו עימם מן הרימונים ומן התאנים. גידול גפנים יכול להיעשות בשתי דרכים: בדרך של נטיעת זמורות או בדרך של הברכה, כנאמר בבלי בבא בתרא [דף י"ט עמ' ב'] "המבריך את הגפן, אם אין על גבה עפר שלושה טפחים לא יביא זרע עליה" וכו' . במשנה כלאים [פרק א' משנה ח'] נקבע שאין לתקוע זמורת גפן באבטיח כדי שתהא זורקת מימיה לתוכו, מפני שהוא אילן בירק, היינו כלאיים. למרות האמור לעיל אין הברכה על תירוש "בורא פרי העץ", כי אם "בורא פרי הגפן" , וזאת מפאת חשיבות המשקה. כאמור בימי המשנה והתלמוד גידלו את הגפן בעיקר בהרים במדרגות [טרסות] חקלאיות ואפילו בנקיקי סלעים ["נקעים" בלשון התוספתא בכלאים פרק ג' הלכה ו']. ישנם מקומות בצפון השומרון בהם ע"ג מסלע נמצאו בורות רבועים בעומק של כ 80 ס"מ, ולדעת חוקרים הם נחצבו כדי לגדל בהם גפנים לאחר שמולאו בעפר. רד"ק, בפרושו למיכה [פרק א' פסוק ו'] "ושמתי שמרון לעי השדה למטעי כרם" וגו' מדגיש: "לפי ששומרון הוא הר והכרמים בהרים טובים". מפרשי מצודות ציון בפרושם לישעיהו פרק י"ז פסוק 10 , מציינים כי ענף הגפן נקרא זמורות. כרמי ענבים היו למעשה בכל רחבי הארץ ואפילו בעין גדי, שם ניתן להבחין עד היום בשרידי הטרסות עליהן גדלו הגפנים. מסתבר שהאמור בשיר השירים "אשכול הכופר דודי לי בכרמי עין גדי", התקיים לא רק בימי המקרא , כי אם גם שנים רבות אח"כ. לגידול גפנים באזורים מדבריים היה יתרון, מאחר שהאשכולות באזורים אלו הקדימו להבשיל. את הגפנים נהגו להדלות על גבי כלונסאות, עצים יבשים [קורדונים], עצי סרק, קנים וקורות, כנאמר: "גפן המודלה על מקצת קורה", והיו גם גפנים שנותרו שרוכות על האדמה, כפי שניתן לראות בימינו בכרמי הר חברון. בכלאי הכרם החמירו במיוחד מבין מיני הכלאיים השונים. בתוספתא כלאיים פרק ד' הלכה ו' נאמר: " זמורה של גפן שהייתה מודלה על גב תבואה אפילו היא מאה אמה, כל הגפן כולה אסורה היא ופרותיה" וכו'. את כרם הגפן נהגו לטעת בשורות ישרות אם בסמוך לקיר הטרסה ואם בחלקה, זאת כדברי המדרש [פתרון תורה לפרשת מסעי]: "ד"א מה גפן זו עשויה הנטיעה בכרם שורות , אף ישראל עשויים דגלים דגלים, דגל מחנה ראובן ודגל מחנה יהודה" וכו'. את אשכולות הגפן זמרו במגל כנאמר: "מה גפן זו כל זמן שהיא נזמרת במגל היא נשבחת, אף ישראל כל זמן שייסורין באין עליהם בעולם הזה , משובחין לעולם הבא" וכו'. בילקוט שמעוני לפרשת וישב מצינו: " מה גפן זו אינה נטועה בעירבוביא אלא שורות, כך ישראל חונין במדבר דגלים דגלים, איש על דגלו". הרמב"ן, בפירושו לבראשית פרק ט' פסוק כ', קובע: "נטיעת גפן שורות שורות היא הנקראת כרם". בימי הבציר נוהגים להקים סוכות בכרמים, מקום למנוחת הבוצרים והשומרים. כך נהגו בימי המקרא, כעולה מדברי ישעיה [פרק א פסוק 8]: "ונותרה בת ציון כסכה בכרם, כמלונה במקשה, כעיר נצורה". סוכות אלו נותרו בכרמים עד גמר הבציר. יש ובעלי כרמים היו מעתיקים את מגוריהם אל הכרם כל זמן הבציר ולאחר מכן היו שבים לביתם, וכן פרש רד"ק: "ואמר סוכה בכרם ומלונה במקשה, ולא אמר כסוכה בגן, כי בסוכת הגן כל הימים שומר שם, כי אחרי שילקטו פרי זה או ירק זה יישאר אחד, וכן כל השנה. אבל בכרם ובמקשה אחר שילקטו הענבים והקישואים לא יישאר דבר לשמור, והולך לו השומר". מזיקים היו ציפורים ושועלים, כמאמר הפסוק בשיר השירים [פרק ב' 15]: "אחזו לנו שועלים, שועלים קטנים מחבלים כרמים וכרמינו סמדר". בנות ישראל נהגו לחולל בכרמים בעונת הבציר, כמסופר בשופטים [פרק כ"א פסוקים 19-21] , שנצטוו בני בנימין לחטוף להם נשים מבנות שילו בעת שחוללו בכרמים [לאחר פרשת פילגש בגבעה]. שבחים רבים נאמרו על גפניה של הארץ: " אין לך כל גפן וגפן שבא"י שאין צריך עיר אחרת לבצור ... . ושמא תאמר אין בו יין? ת"ל "כבס ביין לבושו"; שמא תאמר אינו אדום? ת"ל "ודם עינב תשתה חמר"; ושמא תאמר אינו מרווה? ת"ל "סותה"; ושמא תאמר אין בו טעם? ת"ל "חכלילי עינים מיין", כל חיך שטועמו אומר לי, לי; ושמא תאמר לנערים יפה לזקנים אינו יפה? ת"ל "ולבן שיניים מחלב" [בבלי ברכות נ"ז עמ' א']. גפני הארץ התברכו בתנובה גדולה, ועל כך מעידים מעשים המוזכרים בתלמוד ובמדרש שאף שיש בהם הפרזה, בכ"ז יש בהם גרעין של אמת. מעשה שאירע לר' חייא בר אדא, שהיה מלמד לילדי ריש לקיש, ונעדר מעבודתו ג' ימים. כששב נשאל מדוע נעדר ועל כך השיב כי " דלית אחת הניח לי אבא, ובצרתי ממנה יום א' שלש מאות אשכולות, אשכול לגרב [מידה]. יום שני בצרתי ג' מאות אשכולות, שני אשכולות לגרב. יום שלישי בצרתי שלש מאות אשכולות שלושה אשכולות לגרב והפקרתי יותר מחציים" [כתובות קי"א עמ' ב']. במדרש תנחומא לפרשת תצווה נמצא: " מעשה בסופר אחד שהיה עולה לירושלים בכל שנה ושנה והכירו בו בני ירושלים שהיה גדול בתורה, אמרו לו טול לך חמישים זהובים בכל שנה ושנה ושב לך אצלנו. אמר להם : יש לי גפן אחת והיא יפה לי מכולן, והיא עושה לי ג' מאות דיפריסאות בכל שנה, ושש מאות חביות היא עושה בכל שנה. הראשונה היא עושה שלש מאות. והשניה מאתים, ושלישית מאה ואני מוכר אותם בדמים יקרים הרבה.. .". היין תופס מקום של כבוד אף בפתגמי חז"ל, כגון: "נכנס יין יצא סוד"," אין אומרים שירה אלא על היין" [בבלי ברכות ל"ה עמ' א']. ובמדרש שכל טוב פרק כ"ד מצינו: ... . " לפיכך ימכור ת"ח כל מה שיש לו וישא בת ת"ח, שאם מת או גולה, בניו תלמידי חכמים, וישיא בנו לת"ח , משל לענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל", ובבבלי פסחים דף מ"ט עמ' א', נמצא: ענבי הגפן בענבי הסנה דבר כעור ואינו מתקבל". מסמיכותה של פרשת סוטה לפרשת נזיר דרשו חז"ל: "הרואה סוטה בניוולה יזיר עצמו מן היין". " כל הרואה יין בחלום יש שותה וטוב לו ויש שותה ורע לו". "השותה יין הרבה סוף שהוא מתבזה מתחת ידו" [ויקרא רבה פרשה י"ב]. "אמר רבי חנן לא נברא יין בעולם הזה , אלא לשלם שכר לרשעים בעוה"ז" [במדבר רבא פרשה י'], כלומר ההיבט על היין הוא שלילי. בשיר השירים רבה מובעת עמדה הפוכה כלפי היין, שם נאמר: "מה יין ניכר בגוף, כך דברי תורה נכרין בגוף ומרמזין באצבע ואומר זה הוא ת"ח " [ שה"ש רבה פרשה א']. בילקוט שמעוני לשמואל ב' מצינו: " דברי תורה נמשלו כקונדיטון, יש בו דבש, ויש בו יין, ויש בו פילפלין", היינו דברי תורה מבשמים כיין קונדיטון. אם בקונדיטון עסקינן, נקבע במסכת סופרים פרק ט"ו: "אי אפשר לעולם בלא מים, ואי אפשר לעולם בלא קונדיטון". היין הוא אפוא משקה חשוב לאדם, ויש בו סכנות אם לא נעשה בו שימוש מושכל, כדברי המדרש בילקוט שמעוני על פרשת נח " כשאדם שותה כוס אחת הוא כרחלה, עניו ושפל רוח. כשהוא שותה שתי כוסות מיד נעשה גיבור כארי, ומתחיל לדבר בגדולות ואומר מי כמוני, וכשהוא שותה שלוש כוסות או ארבע כוסות מיד נעשה כחזיר". בפרקי רבי אליעזר מצינו: " לא דומה כוס של קונדיטון לכוס של חומץ, זה כוס וזה כוס, זה זכור לשמור ולקדש את יום השבת, וזה זכור להשמיד ולהכרית את זרעו של עמלק". הרבה גופי תורה עניינם הגפן, פרותיה ותוצריה. הלכות כלאי הכרם [כלאי הכרם אסורין מלזרוע ומלקיים, ואסורין בהנאה, ירושלמי כלאים פרק ז']. הנזירות ואיסוריה, הנזיר אסור באכילת ענבים לחים ויבשים [צימוקים], גרעיני ענבים וקליפתם, יין וחומץ ענבים. הלכות בן סורר ומורה: שאינו חייב עד שיגנוב ויאכל תרטימר בשר וישתה לוג יין, שנאמר: "זולל וסובא". קידוש והבדלה בימי שבת ומועד נעשו על הגפן, וגם את ברכת המזון סיימו בברכה זו. ברכת הגפן פתחה את טקס הקידושין. שתיית ארבע כוסות בליל הסדר, כמניין לשונות הגאולה. מורא מקדש, עבודת הכוהנים נאסרה כשהם שתויי יין. הכשרה לטומאה, אחד משבעת המשקים המכשירים לטומאה הוא יין. עיקרי התרומה והמעשר מן התורה הן תרומות דגן ותירוש. ליין נסך לסתם "יינם" נקבעו הלכות רבות. מן היין נסכו על גבי המזבח. הגפנים המובחרות ליין נסכים גדלו ביהודה, כנאמר במשנה במנחות [פרק ח' משנה ו']: "ומנין היו מביאין את היין? קרותים והטולים [שמות מקומות ביהודה] אלפא ליין. שניה להם בית רימה ובית לבן בהר, וכפר סגנה בבקעה. כל הארצות כשרות, אלא מכאן היו מביאים... .". חז"ל הכירו זנים שונים של גפנים. כנאמר במשנה מסכת נידה [פרק ט' משנה י"א]: " יש גפן שיינה אדום, ויש גפן שיינה שחור, ויש גפן שיינה מרובה, ויש גפן שיינה מועט. ר' יהודה אומר: כל גפן יש בה יין ושאין בה יין הרי זו דורקטי" [בגרסה אחרת טורקטי]. חז"ל הכירו סוגי יין נוספים כגון: יין חרדלי [יין יפה], ויין דורדלי [יין שאינו יפה] [ בראשית רבה פרשה צ"ט]. יין שרוני, יין איטלקי, יין קפריסין, חמר חוורין עתיק, יין לבנון ["זכרו כיין לבנון"] יין קונדיטון, שכאמור היה יין עם תוספת בשמים. נחלקו חכמים מה משמעות "שורקה"? לדעה אחת שורקה הוא מין גפן שאין בו ענבים, לדעה אחרת "שורק" הוא גפן המוציא ענבים טובים שאין בהם חרצן [רד"ק על ישעיה פרק ה' פסוק ב'] בהתייחס לאמור: " ויעזקהו ויסקלהו ויטעהו שורק". ובירמיהו פירש רד"ק : "שורק" הוא הגפן המשובח במיני הגפן. על האמור " ואנכי נטעתיך שורק כלה זרע אמת ואיך הפכת לי סורי הגפן נוכריה" פירש: "סורי" הוא הגפן הרע, הוא נכרי למטע, עץ זה אין בו תועלת כי אם רק בפריו, וישראל הוא עץ הגפן כמשל ישעיהו "כרם היה לידידי בקרן בן שמן וגו' ". נחמיה העיד [פרק י"ג 15] על פעילות חקלאית בשבת, שכמובן לא הייתה לרוחו: " בימים ההמה ראיתי ביהודה דורכים גתות בשבת ומביאים הערמות ועומסים על החמורים ואף יין ענבים ותאנים וכל משא". כל העצים היו ראויים למערכה, לבד מעץ זית וזמורות גפן [תמיד פרק ג' משנה ג'] , נראה שטעם הדבר משום שעצים אלו עישנו במידה מרובה, ולדעת רב פפא, סיבת הדבר נעוצה במצוות יישוב הארץ, כלומר למנוע השחתת עצי פרי. הגפן זמורותיה ועליה שימשו סמל לעיטור סביב ארונות קודש במזרח אירופה, ואף בימים קדומים. במשנה מידות ג' פרק ט' מצינו: " גפן של זהב הייתה עומדת על פתחו של היכל ומודלה ע"ג קלונסות, כל מי שמתנדב עלה או גרגרים או אשכול, מביא ותולה בה. אמר ר' אלעזר: מעשה ונמנו עליה שלש מאות כהנים". רד"ק, באחד מפירושיו [הושע פרק ב' פסוק 14], מדגיש את חשיבות הגפן והתאנה ותוצריהן. לדעתו, הענבים והתאנים הם מיטב מאכל האדם אחר התבואה . ובפירושו להושע פרק י"ד 8 כתב: " ראיתי בספר אסף הרופא כי יין לבנון, ויין חרמון, ויין הכרמל, ויין הרי ישראל וירושלים, ויין הרי שומרון, ויין הרי כפתור ומצרים, אלה היינות הם העליונים מכל מיני היין לריח וטעם , אף למרפא". על עושרה של הארץ בכרמי גפנים מצויות בידינו עדויות רבות. העדות החשובה ביותר הן עשרות הגתות שנחשפו בחפירות ארכיאולוגיות, למלוא אורכה ורוחבה של הארץ, בישובים יהודיים וביישובי נוכרים [נוצרים]. יוסף בן מתתיהו, בספרו "מלחמות היהודים" ג', כתב על גידול הגפנים בגליל: "... ויוצרים מיני פירות, ועמקיה נטועים עצים מכל המינים, ובעיקר גדלים שם הזית, הגפן והרימון". באותו פרק, בדברו על בקעת גנוסר, כתב: "מלכי כל עצי פרי הגפן והתאנה, נותנים את פרים תשעה חודשים בשנה, ויתר פרי העץ הולך ובשל אתם זה אחר זה כל ימי השנה". על היות הגפן, לצד הזית, מחשובי הגידולים של ארצנו ניתן ללמוד אף מעדויות נוכרים: אאוסביוס, אב הכנסייה מקיסריה [260-340 לספירה], מזכיר את יין ארבל ואת אבילה, אשר בקרבתם נמצאו כרמים גדולים. הירונימוס [345-420 לספירה], בספרו "חיי הילאריון", שיבח את יינות חלוצה שבנגב. הגיאוגרף הערבי אל מוקדסי [985], מזכיר את גפני אבילה וקדש שבגליל, את ענבי פרוד שליד צפת וחברון. בדברו על אזור ירושלים הוא מדגיש את צימוקיה הידועים, מן הזנים עינוני ודורה. על ירושלים כתב: "ענביה נפלאים והשזיפים אינם משתווים עימם בטעמם". נוסעים יהודים, שסיירו בארץ בימי הביניים, ביניהם רבי בנימין מטודלה [1170 בערך], יעקב מורונה [1320] ואחרים, תיארו את שפעת כרמי הענבים והזיתים ביהודה, בשומרון ובגליל. מפרש המשנה, רבי עובדיה מברטנורא, כתב באגרתו משנת 1488 על סביבת חברון: " נחל אשכול ועדין שמו עליו, והענבים בנחל ההוא גדולים עד היום מכל הענבים אשר בכל המדינה סביב". ר' שלמה שלומיל מינשטרל מצפת [1607] כתב באחת מאיגרותיו: " .. . ועל ארץ טובה ורחבה שאבדו, שגם בחורבנה מוציאה פירות ושמן ויין ומשי כנגד שליש העולם, ובאים בספינות מסוף העולם מונציה וספרד וצרפת ופורטוגל ומקוסטנטינא, וטוענין בר ושמן זית צמוקים ודבלים ומשי ובורית הטוב כחול אשר על שפת הים". אף הנוסע, ר' משה פוריית מפראג [1650], מתאר את תעשיית היין הביתית, שהייתה נפוצה אצל יהודי הארץ בה עסקו החל מראש חודש תמוז ועד חנוכה, תוך הדגשת חריפות היין ומתיקותו. מתיאורי המסעות של ר' גדליה מסימיאטיץ [1699-1706], ר' דוד דבית הלל [1824], ואחרים, עולה תמונה זהה של שפעת פירות הארץ ובעיקר רבה התרשמותם מאשכולות הענבים, גודלם וטיבם, שהמובחרים שבהם הם ענבי חברון וירושלים. עם יסוד מושבות העלייה הראשונה, היו כרם הענבים ותעשיית היין לענף המרכזי של המושבות ראשון לציון, זיכרון יעקב, רחובות, בת שלמה ומאיר שפיה. על אדמות מושבות אלו ניטעו מאות דונמים של כרמי יין. גם בבית הספר החקלאי שבמקווה ישראל נטעו כרם ענבים, שרובו היה ליין ומיעוטו למאכל. רק בשנת 1889 הובאו מהודו זמורות אירופיים עמידים למחלת הפילוקסירה, שהשמידה את הכרמים במושבות. הזנים שהובאו היו קברנה סובניון,מוסקט וזנים נוספים. מאוחר יותר הוכנסו גם זני ענבי מאכל חדשים, כגון שסלה, תמר, מלכת הכרמים, סולטנינה ועוד. בשנים האחרונות פשטה תעשיית יקבי הבוטיק בארץ , שללא ספק הגדילה את שטחי כרמי היין, וכן נוסדו יקבים חדשים בגולן ובגליל [גולן ודלתון].