יום ה', ה’ בטבת תשע”ט
    דף הבית  |  יצירת קשר  
תחזית מזג האויר
בכל עשרת ימי תשובה אנו מוסיפים בסיום תפילת העמידה את הפסוק "בספר חיים טובים" ... וכ"ו. עמנו נקרא גם עם הספר ובכלל לספר ולספרות היהודית יש מעמד מיוחד בפנתיאון המורשת היהודית. לקראת יום הכיפורים מביא מרדכי אשל את סיפורה של ספריית מדרש אברבנאל ובני ברית בירושלים. נקווה שכולנו נכתב בספריית בורא העולם לחיים טובים ולשלום - גמר חתימה טובה.

ספריית "מדרש אברבנאל" ו"בני ברית" מרדכי אשל בפינת הרחובות בני-ברית וחזנוביץ, בירושלים, ניצב אחד מבתיה היפים של ירושלים מראשית המאה העשרים. על אחד מכתליו הוצב לפני שנים מספר שלט מטעם הקרן לירושלים, עיריית ירושלים ומדינת ישראל, ובו תיאור התוכנית האדריכלית של המבנה, המבנה הקיים כיום ובשורות מועטות תיאור תולדות המבנה, כמפורט להלן: ספריית בני-ברית הבניין הוקם בשנת 1902 ע"י לשכת בני-ברית ונקרא בתחילה בית הספרים מדרש אברבנאל וגנזי יוסף ע"ש ד"ר יוסף חזנוביץ שהיה הרוח החיה במפעל ותרם את רוב הספרים. ב – 1920 נמסרה הספרייה לרשות ההסתדרות הציונית העולמית והוכרזה כספריה הלאומית. ב-1930 עברה הספרייה הלאומית למשכנה בהר הצופים ומאז משמש הבית כספריה מקומית. ב 1978 הבניין שוקם וחודש ע"י הקרן לירושלים. בשלט הנצחה זה נפלו אי דיוקים אחדים שעליהם נעמוד להלן. אך תחילה נאמר כי לירושלמים הוותיקים מוכר הבית בשם "ספריית בני ברית". בחצר שבקדמת הבית [ חצר התחומה בגדר והפונה אל בית "הפועל המזרחי"] נערכו מפקדי השבת של חברי תנועת הנוער "בני עקיבא", ועל מדרגותיו ישבו החניכים בפעולות השבת וימי החולין. בימות החול נהגו צעירים ובוגרים רבים להחליף ספרים בספריה זו , תמורת תשלום סמלי בלבד. הייתה זו הספרייה הגדולה ביותר בירושלים בימים ההם. אל חדר העיון בספריה נהרו רבים מבני ירושלים, [חילוניים, חרדים, בני ישיבות ותלמידי גימנסיה, אקדמאים ופועלים] כדי לעיין בעיתונים יומיים, שבועונים, ירחונים ובספרים. את עיתוני הבוקר היו עובדי הספרייה פורסים על מתקן מיוחד העשוי טרטן כדי לאפשר לעיין בהם בנוח. את האהבה לאות הכתובה קנו רבים מבני העיר בספריה זו. רבים מבאי הספרייה לא הבינו את הקשר שבין הספרייה לשמה, ספריית "בני ברית", וכן לחשיבות הספרייה בהתפתחות ההשכלה בירושלים, שכידוע הייתה נתונה שנים רבות להשפעת תושביה החרדים של העיר, ובמיוחד בשנים בהן הוקמה הספרייה בגלגוליה הראשוניים. על פי הספר "מזיכרונות איש ירושלים" של אפרים הכהן רייס [ירושלים 1863 - ניצה צרפת 1942], בספרו "מזיכרונות איש ירושלים" שהיה ממשכילי העיר ונמנה על מייסדי לשכת בני ברית בירושלים בקיץ תרמ"ח [1888], הוקמה ספריית "מדרש אברבנאל" במלאות 400 שנה לגילוי אמריקה, דהיינו בשנת 1892. היוזמה להקמת הלשכה הייתה של זיגמונד זימל מברלין, שנמנה על חברי אגודת "בני – ברית" בעירו, ואשר שכנע את ידידו ד"ר הרצברג [שהיה באותם ימים מנהל בית היתומים בירושלים] לפעול להקמת לשכה בירושלים. הקמת הלשכה נועדה לשמש כלי ביטוי למשכילי העיר באותם הימים הלשכה, כך קיוו מייסדיה, נועדה לשמש גשר בין לשכות בני – ברית בעולם לבין זו שבירושלים, ולהסתייע בתמיכת חבריהם מהלשכה בירושלים בגיבוש קבוצת משכילים שתביא לשינוי ולקדמה בקרב אוכלוסי העיר. לשם כך החליטה הלשכה לייסד שיעורי ערב לבוגרים, בהם ילמדו פרט לעברית גם לע"ז . הדיונים בדבר הקמת בית הספרים נערכו בלשכת בני ברית החל מיום כ"א בחשוון ועד כ"ט באב תרנ"ב, בישיבות אלו נדונו שאלות מעמדו, הרחבתו, ציודו, מימונו, דרכי תפעולו, תשתיתו הארגונית בניינו ויעודו של בית המדרש. היוזמים את הקמת הספרייה היו אפרים כהן רייס, הרב חיים הירשינזון, אברהם מ' לונץ, דוד ילין וזאב יעבץ. בשלהי 1899 נרכש המגרש בסמוך לשכונת "זיכרון משה" שהייתה בימים ההם שכונת משכילי העיר, ובי"ב בטבת תר"ס [ינואר 1900] הונחה אבן הפינה לבניין הספרייה. בי"ב במנחם אב תר"ס הוחלט על הכנת הקטלוג, בט' בתמוז תרס"א הוחלט על רכישת מפת א"י גדולה ובולטת. כאן המקום להעיר כי גם יחיאל מיכל פינס היה חבר בהנהלת הספרייה ועמד בין העומדים בראשה עד לפטירתו בשנת 1913. עמדת פינס הייתה שהספרייה מיועדת אך ורק לספרים "ברוח העם ותורתו" ובכלל זה ספרים תורניים וספרי היסטוריה, לשון ומדע, אך אין בה מקום לספרות יפה, לעמדה זו התנגד במיוחד בן יהודה אשר תבע להוציא את הספרייה מידי ארגון "בני ברית". הקמת הספרייה בירושלים כספריה מובילה בימים ההם לא הייתה מובנת מאליה. היו ניסיונות קודמים בהקמת ספריות בעיר, בטרם הוקם "מדרש אברבנאל" היו גם היו, אולם הם לא צלחו. מדובר בספריה שהקים רי"ד [ישראל דב] פרומקין בעל "החבצלת" ועמו אברהם מ' לונץ, חיים פרס ובנבנישתי, שהוקמה בשנת תרל"ה [1875] ונקראה בשמו של מונטיפיורי, אך חדלה מלפעול מפני החרם שהכריזו חרדי ירושלים וקנאיה עליה ועל באיה. הספרייה השנייה נתכנתה "הספרייה של בן יהודה", ואולם גם זו, לבד מהיותה קטנה, לא הצליחה להתרומם ובאיה היו מעטים. להקמת "מדרש אברבנאל" היו מטרות אחדות: הוא נועד לשמש מקום ניטרלי לכל בני העדות השונות, כספריה מטרתה הייתה להפיץ את ההשכלה בקרב הקהל הרחב ולהעניק "למלומד" את הכלים הדרושים לעבודתו העיונית. מעניין לציין כי באותם ימים ממש [שנות התשעים של המאה ה 19], החלו חובבי ציון במזרח אירופה ביוזמה משלהם להקים ספריה לאומית בארץ ישראל. העסקנים שביקשו להקימה שמו לנגד עיניהם מטרות אחדות אותן קיוו להגשים באמצעותה. בין הפעילים להקמתה היו יהושע סירקין, רבי יהושע השיל לוין מוולוז'ין וד"ר יוסף חזנוביץ מביאליסטוק. בחזונם הם ראו אוצר ספרייה שיכיל כל מה שכתבו היהודים בעברית ובשפות אחרות בכל תפוצותיהם, הן דברים שנכתבו בעבר והן אלו העתידים להיכתב. עוד ביקשו לכלול בספריה כל מה שנכתב בעברית ובלשונות אחרות על היהדות והיהודים, דתם, תולדותיהם, ספרותם וכיו"ב, כולל חיבורים אנטי – יהודים, ובמונחים מקצועיים: כיסוי ביבליאוגרפי מלא רטרוספקטיבי ושוטף של כל מה שנכתב בידי יהודים ובנושאי מדעי היהדות בכל הלשונות במובן הרחב ביותר. בעלי חזון הספרייה הציגו גם את אופני פעולתה, שירותיה דרכי המינהל, בנין הספרייה ועוד. מתוך הכרתם את הלכי הרוח בירושלים של אותם הימים נחלקו הדעות היכן יש לבנותה. היו שרצו להקימה ביפו, שם כבר פעלה ספריה, ואולם מנחם אוסישקין תבע להקימה בירושלים דווקא, בשל מעמדה המיוחד בקרב יהודי הארץ והתפוצות. את הפרוגראמה לספריה הלאומית הכין יהושע סירקין. הפתעתו הייתה גדולה כאשר קיבל מירושלים בקשה לתמיכה כספית בספריית בית מדרש אברבנאל. השם "מדרש אברבנאל" שנבחר לספרייה נועד גם ל"הסוותו" כבית מדרש, מוסד שהפיקוח עליו מצד השלטונות היה חלש יחסית. הספרייה קלטה לתוכה, כאלף ספרים מהספרייה שנקראה ע"ש בן יהודה, [אך למעשה נקראה בשם "בית הספרים לבני ישראל"], והוא שניהל עם ריייס מו"מ קשוח כדי לאפשר שילובה בספריית בית מדרש אברבנאל. זאת לבד מכאלף ספרים שעמדו לרשות בית המדרש בעת הקמתה. כן נוספו לבית המדרש גם 8000 ספרים ששלח ד"ר יוסף חזנוביץ באוניה אל נמל יפו. משלוח זה שוחרר מן המכס התורכי בסיוע נדיבים אחדים מבני העדה הבוכרית בירושלים, מאחר ולבית המדרש לא עמדו הכספים הדרושים לשחרורם. ספרים אלו נקלטו בבית מדרש אברבנאל. לספריית בית מדרש אברבנאל נמסרו גם ספרים מאוסף יל"ג, וכן כל הספרים והמפות שהודפסו ביוזמת הP.E.F. , קרי החברה הבריטית לחקירת א"י ועתיקותיה. בסופו של ויכוח בין המצדדים בהקמת הספרייה ביפו לבין המצדדים בהקמתה בירושלים, נתקבלה עמדתם של אלו מחובבי ציון ואגודת "בני משה" אשר צידדו בהקמת הספרייה הלאומית בירושלים. חמשת החברים שנתמנו לממש את הרעיון מטעם חובבי ציון בשבט תרנ"ד [1894] פנו ליחיאל מיכל פינס שיסייע בידם לייסד בירושלים ועד להקמת הספרייה הלאומית. פינס הצליח, אחרי מאמצים רבים, לגייס אחדים ממשכילי ירושלים לבחור נציג לוועד זה. הועד שהתכנס בירושלים קבע לעצמו תקנות אחדות. ליו"ר נבחר אפרים כהן רייס, סגנו היה הרב חיים הירשינזון, למזכיר נבחר דוד ילין ושאר החברים היו בכר, יעבץ, פינס והחכם באשי יעקב מאיר. כן נקבע כי אסיפות הועד יתקיימו בביתו של פינס. בין חברי הועד להקמת הספרייה הלאומית נכללו אישים בולטים, הן מ"בני ברית" והן מפעילי מ"בית מדרש אברבנאל". בירושלים וביפו נוצר מצב מוזר, כל אחת מהספריות ראתה עצמה כראויה לשמש ספריה לאומית. חובבי ציון אף ניסו לבדוק אפשרות לאחד קודם כל את הספריות שבירושלים [זן של מדרש אברבנאל עם זו של בן יהודה]. תחילה נכשל ניסיון זה בעיקר בגלל נוקשותם הבלתי מתפשרת של שני הצדדים. שנה קודם לכן טרם שכך הויכוח בין "חובבי ציון" היכן להקים את הספרייה הלאומית האם ביפו או בירושלים, כי יתרון וחסרון נמצא בכל אחד מהמקומות. לילינבלום היה בין המתנגדים להקמת הספרייה בירושלים, ולהלן דבריו: "לעת עתה לא זה המקום ולא זה העיר, העיר הזאת עומדת לע"ע תחת ממשלת אותם רבנים שכמעט החרימו את הגאון מבויסק ז"ל, בעיר הזאת אין זכר לאינטיליגנציה יהודית, המתיישבים החדשים רחוקים ממנה ברחוק מקום ורק לחג הפסח או חג אחר יבאו שמה, על כן לדעתי אין עוד מקום בה לבית עקד לאומי". בויכוח זה נקט עמדה גם הרב שמואל מוהליבר אשר ספק היה בליבו אם הגיעה השעה להקמת ספריה שכזו. בסופו של עניין נתקבלה בכ"ט בתמוז תרנ"ג בביתו של ד"ר מיכלזון באודיסה ההחלטה להקים את הספרייה בירושלים. כבר הזכרנו כי נאומו הנלהב של אוסישקין הכריע את הכף לטובת ירושלים. בקיץ תרנ"ד ביקר סירקין בארץ. מטרת ביקורו היה לעמוד על מצבה של המושבה "עין זיתים" שליד צפת. בביקורו בירושלים הוא כינס את חברי "ועד בית הספרים" וכן את בן יהודה ומשכילים אחדים מתושבי העיר. בראש הישיבה, שנתקיימה בח' בסיוון תרנ"ד, ישב סירקין. באותה ישיבה אמר פינס שמאחר שספריה לאומית היא אחד המוסדות המאפיינים אומה מודרנית, ומאחר שקיומה תורם לחיזוק התודעה הלאומית, המקום היחידי הראוי להקימה הוא ירושלים, שהיא מרכז העם היהודי. דוד ילין הטיל ספק בעצם נחיצות הויכוח בשאלת מיקום הספרייה הלאומית, כשטען שאחדים מהנוכחים ממילא כבר עוסקים בהקמת ספריה שכזו, דברים אלו נועדו להעניק לספרית בית מדרש אברבנאל מעמד של גרעין לספריה הלאומית ולהסיר מעל סדר היום את שאלת מיקומה של הספרייה. בסופו של דבר הכריעו קולותיהם של חברי לשכת בני ברית את הכף לטובת ספריית "בית מדרש אברבנאל", וכך הייתה בפועל ספריה זו לספריה הלאומית של העם היהודי. ספריית בני ברית פעלה ככזו עד שנת 1920, באותה שנה הועברה הספרייה הלאומית לידי ההסתדרות הציונית והוכרזה, כאמור, כספריה לאומית. בשנת 1925 השנה בה נפתחה האוניברסיטה העברית, הועברו אליה אוצרות הספרייה ובראשה הועמד פרופסור שמואל הוגו ברגמן, מאז הוסב שמה ל"בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי". ספריית בני ברית,המשיכה לפעול במשכנה כספריית עיון והשאלה באתרה ברחוב חזנוביץ מעל שישים שנה. רבים מבני העיר בתוכם תלמידי ישיבות, ת"ח, שוחרי השכלה, פועלים, סטודנטים, תלמידי סמינרים להוראה ותלמידי בתי ספר זוכרים את השעות הנפלאות אותם עשו בחדר העיון בספריה, וזוקפים את חיבתם לספרים מהימים בהם שאלו ספרי קריאה ועיון מספריה זו.