יום ה', ה’ בטבת תשע”ט
    דף הבית  |  יצירת קשר  
תחזית מזג האויר
בראש השנה נוהגים לאכול רימון ולאחר ברכת "בורא פרי העץ" להוסיף "יהי רצון שירבו זכויותנו כרימון" יש האומרים שמספר גרעיני הרימון עומד על תרי"ג כמניין המצוות. לכבוד החג מביא מרדכי אשל את מחקרו אודות הרימון במסורת ישראל. שנה טובה לכל קוראנו.

הרימון במסורת ישראל מרדכי אשל א' . הרימון במקרא. הרימון מוזכר במקרא פעמים אחדות ובהקשרים שונים. בשמות פרק כ"ח פסוקים ל"ג - ל"ד, בתיאור מעילו של הכהן הגדול, נאמר: "ועשית על שוליו רמני תכלת וארגמן ותולעת שני ופעמוני זהב בתוכם סביב, פעמון זהב ורמון פעמון זהב ורמון על שולי המעיל סביב" וכו'. בספר במדבר פרק כ' פסוק ה' מלינים בני ישראל באומרם למשה ואהרן: "ולמה העליתנו ממצרים להביא אותנו אל המקום הרע הזה לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות". בספר דברים פרק ח' פסוק ח' נאמר בשבחה של ארץ כנען : "ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש". שבעת מינים אלו הם מחשובי הגידולים שארצנו נשתבחה בהם. נראה שבארצנו נקראו מקומות יישוב רבים בשם "רימון", ביהושע פרק ט"ו פסוק ל"ב, בציון הערים שנפלו בחלקת בני יהודה מוזכר יישוב בשם "עין רמון". מסתבר שבישובים רבים נכלל הרימון כפרט המציין את היישוב. ידועים לנו היישובים "רמון", "סלע רמון", "גת רימון", "בית רימון", "רמון פרץ" ואף "בקעת בית רימון". בספר דברי הימים ב' ג' ט"ז, נכתב כי בהקים שלמה את בית המקדש קישטו ברימונים שנאמר : "ויעש שרשרות בדביר ויתן על ראש העמודים ויעש רמונים מאה ויתן בשרשרות". בספר שמואל א' י"ד ב' מוכח ששיח הרימון היה מצוי ושכיח במקומות רבים ואף נהגו לישב מתחת לעצי רימון גדולים שנאמר: "ושאול יושב בקצה הגבעה תחת הרמון אשר במגרון...". גם בשיר השירים מוזכר הרמון פעמים אחדות, בפרק ו' פסוק ז' נאמר: "כפלח הרמון רקתך מבעד לצמתך", תיאור זה בא להצביע על יופיה של היפה בנשים. ובמקום אחר בספר זה , בפרק ח' פסוק ב', נאמר: "אנהגך אביאך אל בית אמי תלמדני אשקך מיין הרקח מעסיס רמוני". פסוק זה מצביע על העובדה שגם בימים קדמונים ידעו להפיק מן הרימון משקה טעים במיוחד. רימונים ניטעו גם בגנים, כנאמר (שם) בפרק ו' י"א' "אל גינת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל לראות הפרחה הגפן הנצו הרמנים". הנביא יואל בפרק א' י"ב , מוכיח את ישראל שסרח, ומנבא: "הגפן הובישה והתאנה אמללה רמון גם תמר ותפוח וכל עצי השדה יבשו כי הביש ששון מן בני אדם". מכאן מוכח עד כמה היה שכיח הרימון בין גידולי הארץ המובהקים גפן, תאנה, תמר ותפוח, שאלמלא כן, מה טעם הוזכרו מינים אלו בנבואת יואל ? ב' . הרימון במשנה, בתלמוד ובתוספתא. במשנת "ביכורים" פרק ג' משנה א' נאמר: "כיצד מפרישים ביכורים ? יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה, אשכול שבכר, רמון שבכר, קושרו בגמי ואומר הרי הן בכורים". רימוני בדן (נראה כשם מקום) היו מוכרים ושכיחים בשווקים ונמכרו לא במשקל כי אם ביחידים ועליהם נאמר : "ואלה הם אגוזי פרך, רימוני בדן" (משנה עורלה ג' ז') ו"בכלים" י"ז ה' נאמר: הרימון שאמרו לא קטן ולא גדול ולא בינוני". ידוע הדבר כי מקליפת הרמון עשו בימי התלמוד שימושים שונים, למשל: היו מכינים דיו בה כתבו ספרי תורה, מגילות, מזוזות וגיטין (ראו מסכת גיטין י"ט ע"ב), והשתמשו ברימון גם לצביעה של בדים. הרימון שימש גם כמשל: ידוע המעשה באלישע בן אבויה, ששנה ופירש, והיה רבו של ר' מאיר, ושאלהו את רבי מאיר כיצד הוא שומע תורה מפי רבו זה ? והשיב כי: "תוכו אכל וקליפתו זרק". וביתר דיוק "רבי מאיר רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק" (בבלי "חגיגה" ט"ו ע"ב). על האמור בשיר השירים : "כפלח הרמון רקתך" דרשו: "אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון" ("ברכות" נ"ז ע"א). יש שרצו לדרוש כי מניין גרגרי הרימון עולים למניין תרי"ג, כמניין מצוות עשה ולא תעשה שבתורה (ראו ב"פרקי שירה" בהוצאת ספרים דני עמ' 62), אך בפועל אין מספר הגרגרים שברימון עולה למניין זה ובכל רימון הוא שונה. בילקוט שמעוני שיר השירים מצינו: "מה רימונים נאים, כך ישראל נאים במעשיהם". בשיר השירים רבה ו' י"ז, נאמר: "הנצו הרמונים, אלו תינוקות שיושבים ועוסקים בתורה ויושבים שורות שורות כגרעיני רימונים" . במסכת "חגיגה" דף כ"ז עמ' א' העוסק ביופיו של רבי יוחנן נאמר כי הוא דומה ליפי הרימון: "הרוצה לראות יופיו של רבי יוחנן, יביא כוס של כסף מבית הצורף, וימלאנה בגרגירים של רימון אדום, ויקפינה זר ורדין אדומים וישימנה בין שמש וצל". בירושלמי "סוכה" דף פ"ג הלכה ה', מצינו : "רימונא פריו הדר ואין עצו הדר". ג' . הרימון ברפואה ובפולקלור. הרופא היהודי דונולו ( 913 – 982 ) ממליץ על מיץ רימונים כתרופה לטיפול בדלקת גרון. הרמב"ם מציין ש"מיץ רימונים יפה לכאב ראש הקורה משיכרות, וקליפתו מרפאה מחלות עור". עוד הוסיף: "הרימון המתוק יש לו סגולה נפלאת, כשיאכל בלחם, כי ימנעהו מהפסד באצטומכה... ודברים שמאמצים את בני המעיים כגון: רימונים ופרישים ותפוחים... אוכל אותם תיכף למזונו, ולא ירבה לאכול מהם". רבי דוד די-סילבה הרופא מירושלים (נולד בסביבת 1684 נפטר בשנת 1696 ונקבר בהר הזיתים), כתב על הרימון את הדברים הבאים: "רימון הם ג' מינים. אחד מהם חמוץ ועושים כל שלשול, בין בדם בין בלא דם, והם טובים לרוות הצמאה ולקרר חום הכבד ולהחזיק חום האצטומכא, וטבעם קר ויבש, ישברו כוח הדם והמרה הירוקה ויחתך הליחה ויזיל השתן יותר מהמתוק. המין השני הם מתוקים וטבעם לשלשל ולרכך הבטן ושניהם יחד משמחים את הלב וטבעם חם ולח, מועילים לחזה ולריאה וללב ולגרון ולבעלי הירוקה (מרה). ואם ישתה מימיהם בימי המטר יועיל לרקיקת הדם. קליפתם עוצרים מאוד, בין כשהם מבושלות בתוך מים או יין. המין השלישי אינו נושא פירות, אלא פרחיו כפרחי שושנה יפים מאוד וכמו כן עוצרים כל שלשול". טוביה הרופא (1652 – 1729) משבח את פרי הרימון ואומר עליו ש"הוא עוצר השלשול וקליפתו מרפאה נגע הצרעת". ברימון נעשה שימוש גם ברפואה עממית: יהודי תוניס נהגו להרתיח קליפות רימון עם זרעי פשתה, שוש קירח, חלמית וכרוויה ועשו במשרה שימוש לטיפול באדמומיות ובפצעים שבמפשעת תינוקות. למחלות דרכי העיכול בישלו קליפות רימונים וקליפות בננה ושתו את המרתח. יהודי מרוקו נהגו לטחון קליפות רימונים, אליהן הוסיפו חלמית, שמן זית וסוכר ענבים, ואמרו כי אכילת העיסה מרפאה דיזנטריה. יהודי תימן נהגו לערב אבקת קליפות רימון בכופר (חינא) כדי לשוות לה גוון שחור, ומשתמשים בה לצביעת שיער, לחיזוקו ולהסרת קשקשים. כן נהגו לזרות אבקת קליפת רימון על כוויות ופצעים. יהודי בבל השתמשו בפרחי הרימון לטיפול בשלשול, בדלקת עיניים , בכאבי מחזור ובדלקת חניכיים. בימינו נמצא שפרי הרימון הוא אחד הפירות החשובים ביותר להגנת גוף האדם מפני רדיקאלים חופשיים. הרימונים משפרים את הזיכרון, מפחיתים סוכר ולחץ דם, מנקים המעיים ומטהרים את הגוף. ברימונים מטפלים בכאבי שיניים. הרימון וחרצניו ידועים כמעכבי סרטן, במיוחד סרטן השד. ד'. עדויות היסטוריות אודות גידול הרימון בארץ. יעקב מוורונה (1230 לערך) כתב: " בין ים המלח לבין יריחו נמצא מנזר של ירונימוס הקדוש, וע"י המנזר נמצא מעיין המשקה גן, בו גדלים אתרוגים, לימונים, רימונים, תאנים ותמרים... ואני אכלתי פירות טובים מאוד". פליקס פברי (1480) כתב על הכפר "בתיר" (היא ביתר הקדומה) בהרי יהודה כך: " העמק לרגלי הכפר נטוע עצי פרי רבים, בו גדלים גפנים, אגוזים, תפוזים, רימונים, תאנים, שקדים ותפוחים". הוא העיד שראה עצים ממינים אלו גם ברמלה, וכן על הר הזיתים והזכיר גם את רימוני חברון. רבי משולם מוולטרה (1481) כתב על ירושלים ופרותיה היפים ועל רימוניה. בספר מסעו של ר' גדליה מיסימיאטיץ שהגיע לארץ עם שיירת ר' יהודה החסיד (1700), מצוין כי יש בארץ הרבה פירות האילן כגון: ענבים, תאנים ורימונים, זיתים , תמרים, אפרסקין, לימונים, מרנצים (תפוזים), אגוזים קטנים וגדולים, שקדים, חרובין ועוד. על רימונים כתב: "רימונים יש מהם מתוקים ויש מהם חמוצים מאד ויש ממוזגים, דהיינו חמוצים ומתוקים, והם טובים מאוד למשיב נפש, וגם סוחטים אותם למשקה. כל הרמונים הם מלאים גרעינין עד שלפעמים נתבקעין באילן, ולכן אמרו רז"ל : "מלאים מצוות כרימון" דווקא, ולא לשאר פירות". בספר מסעותיו של ר' דוד דבית הלל (1824) כתוב: "רימונים משלושה מינים. מתוקים חמוצים ומעורבים". האחרון קרוי בערבית "לפאני" ויש מהם גדולים ביותר ומשקלם ליטרא אנגלית, ומחיר הרימונים 30 גרוש הקנטאר (300 ק"ג). ה' . מקומות גידול הרימונים ותנאי גידולם. בחקלאות הערבית גידלו רימונים בשכם, בחברון, בעכו, בנצרת, בעזה, וכן בסביבות חיפה וג'נין. בימינו, ביישובים החקלאיים היהודים, מגדלים רימונים בכל איזורי הארץ: בערבה התיכונה והצפונית, בעמקים , כולל עמק בית שאן, בשרון, בנגב ובהרי יהודה. כאמור, הרימון אינו בררן בקרקעות ויכול לגדול בכל האדמות גם בזיבוריות, ואפילו באדמות כבדות וטרשיות, בהן אין גדלים עצים אחרים. הרימון יכול לגדול על בסיס השקאת בעל או שלחין. הוא גדל בטמפרטורות גבוהות אך הנו עמיד גם בטמפרטורות נמוכות, אך לא מאוד. ו' . סימני ראש השנה. כידוע, מנהג רווח בקרב כל העדות לאכול בשני ערבי ראש השנה "סימנים". יש עדות המרבות בסימנים אלו, בעיקר שכיח הדבר בקרב העדות המתקרות "מזרחיות". גם בקרב ה"אשכנזים" שכיח מנהג זה, אך בהיקף מצומצם משל הספרדים. מהו מקור מנהג זה, והיכן הוא מוזכר ? בתלמוד הבבלי במסכת "הוריות" (דף י"ב עמוד א' ) מצינו: " אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא לעולם יהא רגיל למיחזי בריש שתא קרא ורוביא, כרתי וסילקא ותמרי" לאמור: אביי אמר, עתה שאמרת (ונתכוון לחכם פלוני) שסימנים יש בהם ממש, לעולם יהא רגיל לראות בראש השנה סוגי מיני סימנים שנמנו לעיל. במסכת זו נכללים חמישה סימנים בלבד, אולם הטור הוסיף שנהגו לאכול גם תפוח בדבש ואומרים עליו שתתחדש עלינו שנה מתוקה, ועל כך כתב גם הרמ"א וכן נוהגין. הרמ"א הוסיף בשם ה"מרדכי" שישנם האוכלים רימונים ואומרים: " נרבה זכויות כרימון" ונוהגים לאכול בשר שמן וכל מיני מתיקה. הראשונים החשיבו ביותר את אכילת "הסימנים". המהרי"ל, מראשוני המתארים את מינהגי יהודי אשכנז, כתב שיש מקורות לסימני ראש השנה מהתורה, מהנביאים ומהכתובים תוך שהוא מפרט את הפסוקים עליהם הוא נשען בקביעתו. ה"חיי אדם", בכלל קל"ט ו', כתב שטעם הסימנים הם על בסיס דברי הרמב"ן בפרשת "לך–לך" שכתב שכל פעולות הנביאים נעשו כדי להוציא הדברים מן הכוח אל הפועל, "ודע כי כל גזירות עירין, משיצא למטה סימן לזה לא משתנה בשום אופן, וזה נראה לי ברור שהוא הטעם שאמרו רז"ל 'השתא דאמרת סימנא מילתא'. ה"בן איש חי", מחכמי בבל במאה ה- 19, כתב בשו"ת תורה לשמה סימן ל"א, כשנשאל להסבר מינהג ניעור הבגדים בשעת אמירת "תשליך", לסימן זריקת העבירות למים, והסביר "שאין להרהר אחר מנהג ישראל הנזכרים בשאלה, כי כל פועל דמיוני הנעשה למטה הוא כדי לחזק הדבר למעלה". כשנשאל נטוראי גאון מדוע אין בעיה ב"ניחוש" סימנים אלו השיב: "מצאתי בתשובת הקדמונים... במה שאנו רגילים ליקח ראשי כבשים בראש השנה ואוכלין דבש וכל מיני מתיקה, ואוכלין טיסני (כיסנים) עם בשר שמן, ואוכלין רוביא וכרתי, ואנו שוחטים תרנגולים בערב יום הכיפורים כמספר בני הבית ... ורובו מן היסוד המקרא והאגדות... ומה שאנו אוכלים טיסני עם בשר ושותין דבש וכל מיני מתיקה, כדי שיהיה השנה הבעל"ט שמינה ומתוקה, וכן אומר בעזרא 'לכו אכלו משמנים'. רוביא, שהוא הפול המצרי אנו אוכלים, כדי שירבו נכסינו כרוביא זו. וכרתי אנו אוכלים כדי שיכרתו שונאינו". גם ב"שולחן ערוך" אורח חיים, בהלכות ראש השנה סימן תקפ"ג סעיף א', נכתב: "יהא אדם רגיל לאכול בר"ה רוביא דהיינו תילתן, כרתי, סילקא, תמרי, קרא. כשיאכל רוביא יאמר יה"ר שירבו זכויותינו, כרתי יכרתו שונאינו, סלקא יסתלקו אויבינו, תמרי ייתמו שונאינו, קרא יקרע גזר דנינו ויקראו לפניך זכויותינו", והרמ"א הוסיף: "ויש אוכלין רימונים ואומרים נרבה זכויות כרמון". גם הרב עובדיה יוסף זצ"ל, רבן של ישראל בדורנו, נשאל בעניין זה ובעניין הקדימויות לברכות, אם לפני הסעודה ואם במהלך הסעודה. (עיינו בספרו שו"ת יחווה דעת חלק א' סימן נ"א) הוא קבע שתמרים קודמים לברכה לרימונים ולשאר פירות, לכן נהגו בהם משפט בכורה ובברכה על בורא פרי העץ על התמרים פטר את כל פירות האילן. אך על קרא (דלעת) ורוביא, שהם מיני ירקות מבושלים, אין לברך עליהם כלל באמצע הסעודה לאחר ברכת המוציא, כי ברכה זו פוטרתן. אלא שיש הנוהגים להגיש לשולחן פירות וירקות אלו בין הקידוש לסעודה, לפני נטילת ידיים של סעודה (כך נוהגים האשכנזים) ואז צריך לברך ג"כ על הרוביא ויטעם ואח"כ יאמר היהי רצון שירבו זכויותינו ותלבבנו, ויאכל עוד. ובברכת בורא פרי האדמה אחת פטר כל מיני ירקות שלפניו ומ"מ יותר נכון לנהוג לברך על פירות אלה לאחר ברכת המוציא, כדי שלא יכנס בספק על ברכה אחרונה שלהם ...". ז' . הרימון כמוטיב במסורת היהודית באומנות. בבתי כנסת רבים מצויים בימינו ארונות קודש בהם נראים "שבעת המינים". גם בבית המדרש בקיבוץ "עין צורים" נחקקו שבעת המינים משני צידי ארון הקודש. נראה שגם כותרות עמודי בית המקדש היו מעוטרים ברימוני זהב, זאת בנוסף לשולי המעיל של הכהן הגדול. הרימון מצוי בפסיפסים רבים, וכן על "עצי החיים" בכל העדות, אלו מונחים על גבי "עצי החיים" או על הארגז בו נמצא ספר התורה. גם אם צורת הכלי אינה דומה לרימון, תמיד יעשה שימוש במושג רימון לכלים אלו העשויים בדר"כ כסף. היום נפוץ שיוצרים בחומר רימונים למכירה. גם השירות הבולאי הנפיק סדרת בולים לכבוד מועדים לשמחה בשנת תשי"ט ותש"ך בהם נראים שבעת המינים בעיצובו של צבי נרקיס. בימי מרד בר כוכבא הפיקו מטבעות בהן נראה רימון. אחד הרימונים הקדומים נתגלה כמדומני בחפירות עיר דוד, ועליו חקוקות אותיות בכתב דע"צ. רימון זעיר זה הוצג במוזיאון ישראל, אלא שלאחרונה הועלתה טענה כי מדובר בזיוף. הטוענים להיותו מקורי סבורים כי אפשר שרימון זה היה אחד מן הרימונים שנתלו על שולי מעיל הכהן הגדול בימי הבית. אין צורך להכביר מילים על העובדה כי בחג הסוכות יש רבים בתוכנו התולים את פירות שבעת המינים בסוכתם, מנהג ההולך ותופס מקום רב בהווי חג הסוכות. גם בסוכות השומרונים ניתן לראות פרי זה כשהוא תלוי מתחת לגג הסוכה הביתית בצפיפות, כשאר הפירות.. ח' . היקף גידולי הרימונים בשנים האחרונות. בשנת 2012 עמד היקף הייצור של רימונים בארץ על כשישים אלף טון, בעוד שבשנה שקדמה לה הוא עמד על חמישים אלף. גידול מטעי הרימונים הולך וגדל בגלל הביקוש הרב לפרי זה, הן בשוק המקומי והן בשווקי חו"ל. כ 60% מן היבול מיועדים לצריכה מקומית, ואילו הנותר מיוצא לחו"ל, בעיקר למדינות מרכז אירופה ומערבה וכן לרוסיה. בעבר עמד היקף שטחי מטעי הרמונים על כ 5000 דונם ואילו, כבר לפני שנתיים, עמדו שטחי פרדסיו על 30000 אלף דונם ואפילו יותר. גידול זה צובר תאוצה, ויש לו ביקוש רב בשוק הפירות. כבר מראשית חודש ספטמבר ניתן לראות פרי זה בשווקים ובמרכולים. והוא נעלם מן השווקים בסמוך לחג הפסח. נכתב ביום כ"א באלול תשע"ד. .